בין המצרים
א. נהגו שלא ללבוש בגדים חדשים מי"ז בתמוז[1], ואף בגדים שאינם חשובים שאין מברכים עליהם שהחיינו נהגו שלא ללבשם בימים אלו[2].
ב. מנהג אבותינו ידוע שנהגו לברך על פרי חדש בבין המצרים[3].
ג. לא נהגו להימנע מאכילת בשר ושתיית יין אף בשבוע שחל בו ט"ב, מלבד בסעודה המפסקת האסורה באכילת בשר ושתיית יין מן הדין[4].
ד. ביהדות תימן לא שמענו ולא ראינו מי שיאמר קינות בשבתות אלו[5].
ה. מנהגינו שאין נמנעים מלרחוץ כל הגוף בחמין מראש חודש וכן בשבוע שחל בו תשעה באב ואפילו בערב תשעה באב רוחצים בחמין[6], אמנם נהגו בתימן לסגור בתי המרחצאות הציבוריים[6].
סעודה מפסקת
ו. כובאנה דינה כפת ואינה חשובה תבשיל לענין איסור שני תבשילין[7].
ז. רבינו לא טיבל את הלחם באפר בסעודה מפסקת[8].
ח. רבינו ישב בסעודה זו על כסא במקומו שאכל בשאר ימות השנה[9].
יום תשעה באב
ט. רבינו לא שינה במשכבו בתשעה באב משאר ימות השנה[10].
זכר לחורבן
י. רבינו לא היה קורע בראיית הכותל המערבי[11].
[1] ויצבור יוסף בר ח"ד פרק כ"א סס"י א'.
[2] כן השיב רבינו לשואל בעל פה. והנה המג"א תקנ"א ס"ו ס"ק כ"א הביא דברי הב"ח דאסור ללבוש בגדים חדשים מי"ז בתמוז מפני שין מברכין שהחיינו, ומסיק דבשבת שמברכים שהחיינו יכול ללבוש הבגד. ע"כ. ובמשנ"ב ס"ק מ"ה כתב מהאחרונים דבגדים שאינם חשובים שא"צ לברך עליהם שהחיינו בודאי מותר לקנותו וללבשו מי"ז בתמוז. ע"כ. וכל זה הוא מפני דסבירא להו דטעם האיסור משום שהחיינו אולם מנהגינו שטעם האיסור משום שמחה הוא, וכמו שנזכר טעם זה בא"ר סי' תקנ"א בשם מעדני יו"ט והובא בשעה"צ ס"ק מ"ח, ולכן המנהג המפורסם שאין לובשים בגדים חדשים אף בשבת וכמשמעות סתימת מאור הגולה מהרד"ם זיע"א בשתילי זיתים תקנ"א סק"ג.
[3] ויצבור יוסף בר שם סי' ה', ושם הביא דבשו"ע סי' תקנ"א סעיף י"ז כתב שטוב להיזהר מלברך שהחיינו בין המצרים והשתילי זתים הביא מהמג"א שהטעם משום שהזמן ההוא זמן פורענות ולא מטעם אבילות דלא מצאנו שהאבל אסור לברך שהחיינו, ומה"ט כתב הרמ"א שם שפרי שלא ימצא אחר תשעה באב מותר לברך עליו שהחיינו ולאוכלו בבין המצרים. וגם הגאון בביאור הגר"א על סעיף ז' כתב וז"ל מותר לברך שהחיינו בין המצרים על פרי וכו' ומותר אפי' בערב תשעה באב, כי לא נאסרה ברכה זו לאבל כלל עכ"ל. וכן כתב שם רבינו שמנהגינו גם לאבל שמברך בימי אבילותו שהחיינו על פרי חדש.
[4] שם סי' ג', וג' מנהגים אלה מנאם מרן בשו"ע שם סעיף ט' ובשתילי זתים שם בס"ק ל"ז כתב מהב"י בשם הרשב"א דאין זה אלא מנהג דמעיקר הדין הרי אפילו בערב תשעה באב קודם סעודה מפסקת מותר לכול בשר ולשתות יין ע"כ. והביא עוד רבינו מקור למנהגינו ממה שכתב רב שרירא גאון והובא באוצר הגאונים מסכת תענית חלק התשובות סי' צ"ה שג"כ כתב שאין איסור בשר ויין אלא בסעודה מפסקת, וגם בספר האשכול בהלכות תשעה באב סי' כ"ה אחר שהביא מנהגים אלו כתב ומיהו דקדוקי דחומרא נינהו דמעיקר שמעתא לא אסיר לן בשר ויין אלא בסעודה שמפסיק בה בערב תשעה באב משש שעות ולמעלה והא דתנן משנכנס אב ממעטין בשמחה לא אמרו אלא לענין מילי דשמחה עכ"ל. וגם ברבינו ירוחם כתב בספר אדם ני"ח ח"ב וז"ל ערב תשעה באב לא יאכל בשר ולא ישתה יין, ודוקא אחר חצות היום ובסעודה שמפסיק בה אבל קודם חצות אפילו בסעודה שמפסיק בה או אפילו אחר חצות בסעודה שאין מפסיק בה מותר עכ"ל. וכ"ה בשבלי הלקט (השלם רס"י רס"ה) ובתניא רבתא סי' נ"ט לרבינו יחיאל אחר שהביאו דברי שמואל דלא יאכל אדם בערב תשעה באב בשר ולא ישתה יין כתבו וז"ל פירוש אפילו אחר חצות היום אוכל בשר ושותה יין אם אינה סעודה המפסקת ואם אוכל קודם חצי היום אפילו בסעודה שמפסיק בה אוכל בשר ושותה יין ואינו נמנע וכן הלכתא עכ"ל. ועיין בשו"ע כתב בסעיף י"א כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור, פורץ גדר וישכנו נחש עכ"ל. כאן בא"י שהקבעו בה בכל דבר מנהגי כל קהילה וקהילה, וכל קהילה נוהגת מנהגי אבותיה (בענין זה יש עוד להאריך ואין כאן מקומו) א"כ לא חשיב כאן מקום שנהגו בו איסור וכן נהג כאן רבינו ועוד מרבותינו מנהג זה וכ"ה באור לציון בענין מנהג זה.
[5] שם סי' ב' ושם הביא רבינו מהחיד"א בברכי יוסף שם שמנהג ארץ ישראל שלא לומר שום קינה כמו שכתוב בסידורים וכ"ה במחזיק ברכה ושם הביא החיד"א משו"ת זקן אהרון שכתב שאסור לומר קינות אלו בשבת (חזון) ושכן כתב הרדב"ז (ח"ג סי' תרמ"ה) לדחות מנהג זה בחריפות עכ"ד החיד"א.
[6]כל מנהגים אלו להמנע מן הרחיצה בימים אלו הובאו בשו"ע בסי' תקנ"א סיף ט"ז.
[6] שם סי' ד', ושם הביא רבינו מהשתילי זתים את דברי הב"י בשם הרב המגיד שהדבר ברור דבדין גמור שאפילו בערב תשעה באב מותר לרחוץ עכ"ל. עוד הביא רבינו סמך למנהגינו ממש"כ רב האי גאון הובא באוצר הגאונים למסכת תענית (בחלק התשובות סי' ק"ו) כל זמן שמותר לאכול בשר ולשתות יין בערב תשעה באב כמו משש שעות ומעלה בסעודה שאין מפסיק בה, מותר גם כן לרחוץ ואפילו לאחר שאכל ושתה כל צרכו בסעודה המפסקת ויש עוד שהות ביום לאכול ולשתות ורצה לאכול עוד הרשות בידו לאכול ולרחוץ ולסוך וכו' עכ"ל. [ומש"כ רב האי גאון שמותר לאכול אחר סעודה מפסקת כן נפסק בשו"ע סי' תקנ"ג סעיף א' שמותר לחזור ולאכול אא"כ קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום]. וכתב רבינו שם שמה שלא נמנעו לרחוץ בימים אלו היה להם היה בזה גם ענין כדי להתפלל בנקיות שיש בזה משום הכון לקראת אלוהיך ישראל, ועכ"ז סגרו בתי המרחצאות הציבוריים לעשות היכר לזמנים אלו.
[7] כן השיב רבינו לשואל בעל פה. ולעיל נתבאר דדעת רבינו שהקובע סעודה על הכובאנה ראוי לו לאכול בתוך הסעודה מפני הספק אם חשובה כמבושלת, ולכן לענין ב' תבשילין נקט דודאי אין להחמיר לדונה כתבשיל אלא כפת, ופת אינה חשובה תבשיל לאיסור שני תבשילין כמש"כ בא"א בוטשאטש סי' תקנ"ג ד"ה עוד מצאתי. ועיי"ש מש"כ עוד אודות לביבות אפויות. ונראה מזה שגדר תבשיל בסעודה מפסקת חלוק הוא מדיני ברכות, דלגבי סעודה מפסקת כל שבא בתואר פת אינו נידון כתבשיל כי עיקר הטעם באיסור ב' תבשילין פי' הרמב"ם פ"ה מהל' תענית והטור סי' תקנ"ב כדי להראות האבילות ושיהיה זה ניכר בסעודה זו, ועל כן אינו תלוי בדין המאכל אלא לשם מה הוא בא, משא"כ בהל' ברכות נידון לפי אופן עשייתו וכל שנעשה ע"י בישול ברכתו לעולם מזונות. וסיוע לחילוק זה יש ללמוד מד' הר"ן סוף תענית שהביא דברי הרמב"ן וז"ל שכל מה שמתבשל בקדירה אחת אפילו שלענין עירוב נדונין כשני תבשילין כאן אינו אלא כתבשיל אחד לפי שאינו דרך חשיבות אלא במתבשל בפני עצמו. ע"כ. אלמא דאף דבדין עירובי תבשילין נידון כב' תבשילין כל שאינו דרך חשיבות אינו באיסור ב' תבשילין, וה"נ לענינינו.
[8] כן שמעתי מבנו נר"ו. ומנהג זה לטבל באפר כתב הרמ"א בסי' תקנ"ב סעיף ו', וכ"ה ג"כ היה מנהג תימן שלא טיבלו באפר אלא המתנהגים בחסידות.
[9] כנ"ל, ועובדא זו גם כשהיה בכוחותיו טרם הגיעו לגבורות. ומרן בשו"ע שם סעיף ז' כתב נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת עכ"ל. והנה בתימן לא היה מנהג בזה מפני שהיו יושבים כל השנה על כרים וכסתות על הקרקע בפחות מג' טפחים וא"כ כיון שמרן כתב שהמנהג לישב על הקרקע ולדידן אין מנהג א"כ י"ל שיש לאחוז במנהג זה דאנן אזלינן כדעת מרן בכל מקום זולת אם היה מנהג דלא כמרן, וביחוד בא"י דאתרא דמרן הוא. ונראה שדעת רבינו כיון שמרן כתב זאת לא משום שכך הכריע אלא משום שכך היה המנהג, א"כ מי שאין לו מנהג בזה אינו צריך לנהוג בזה וכל קבלתינו בדברי מרן בסתמא היא בדברים שיש בהם הכרעה אא"כ נהגו באותם מנהגים.
[10] כנ"ל. ומנהג זה לשנות במשכבו כתב מרן בשו"ע בסי' תקנ"ה סעיף ב'. והביאור בענין זה עפ"י מה שנתבאר בדין הקודם.
[11] עדות נכדו, והנה רבינו לא היה מגיע לכותל פחות מל' יום אלא מזמן לזמן (כשהיה מבקר את נכדו) ואע"פ כן לא קרע וטעמו של רבינו נראה שס"ל כמש"כ בספר ארץ ישראל למהרי"מ טקוצ'נסקי זצ"ל (עמוד ס"ט) ועוד דמש"כ הב"ח בסי' תקס"א דכשרואה את כותל המערבי צריך לקרוע משום שסבר הב"ח שכותל המערבי הוא כותל העזרה אבל לפי מה שהתברר היום שהכותל הוא כותל הר הבית א"כ לא יקרע עד שיראה את מקום העזרה, ובתחילת דבריו כתב שבראיית הקובה שעל מקום המקדש ג"כ סגי בכדי לקרוע, אומנם זה דווקא כשמביט ורואה את כיפת המסגד אבל ההולך ואינו מרים עיניו את כיפת המסגד אלא רואה רק את הכותל המערבי אינו צריך לקרוע כמו שסומא פטור מן הקריעה אפילו שיודע שנמצא במקום שהיה צריך לקרוע מפני שאינו רואה דחיוב הקריעה הוא בראייה שעל ידה מגיע הצער על חורבן בית המקדש וכך היה נוהג מרן הגר"י קנייבסקי זללה"ה שעצם עיניו ליד העיר העתיקה ובכך נפטר מהקריעה בראיית העיר העתיקה וקרע קריעה אחת בכותל (עיין אורחות רבינו ח"א עמוד ש"כ) ועיין עוד בשו"ת ישכיל עבדי ח"ח מה שהביא בענין זה משו"ת בית מרדכי סי' ל"ג דס"ל דראיית בית המקדש בחורבנו ג"כ איירי דווקא שהוא בשליטת הגויים אבל עתה שהמושלים הם יהודים לא מיקרי בחורבנו שיתחייב קריעה והישכיל עבדישם דחה את דבריו, ויש עוד לומר דמקום המסגד אינו ברשותינו להחריבו.
כתיבת תגובה