בדין שברים תרועה בנשימה אחת או שתי נשימות
א. כתב מרן בשו"ע תק"צ ס"ד, ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת י"א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת; וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות. ע"כ.
והנה בשו"ת פעולת צדיק (ח"ג סי' קנ"ח) כתב שאין דברי מרן אמורים אלא לנוהגים לתקוע שלישם קולות בתקיעות דמעומד, אבל לנוהגים לתקוע עשר קולות בתקיעות דמעומד, יש להם לעשות השברים תרועה בשתי נשימות בדוקא, ולענ"ד מכל דבריו מוכח שלא היה לפניו דברי מרן בבית יוסף, ועל כן כתב בדעתו היפך דבריו אשר הובאו ביתה יוסף, ונבא להעיר בזה על סדר דבריו.
דברי הפעו"צ בלשון מרן בשו"ע שכתב אין צריך לעשותם בנשימה אחת
ב. תחלת דבריו כתב וז"ל: צ"ע דבתחילה כ' א"צ לעשותם בנשימה א' משמע דחיובא ליכא לעשות בשתי נשימות ואה"נ אם עושה בנשימה א' ש"ד, ולבסוף כ' דבתקיעות דמעומד ירא שמים יעשה בשתי נשימות משמע דלי"א דלעיל חיובא הוא לעשות בשתי נשימות וזה סותר למ"ש לעיל א"צ ובאמת שכן הוא לשון המ"מ כשהביא מחלוקתם ונמשך מר"ן אחריו. והנה רמב"ם ע"ה הוא מכת י"א קמא ולשונו מוכח בבירור דצריך לעשותם בשתי נשימות או מטעם דחשיב ומונה ל' קולות כדכ' המ"מ או מטעם שכ' ותוקע ואחריה ג' שברים ואחריה תרועה כדדייק הפר"ח.
לכך נ"ל דרבי' הש"ע נקט לשון המ"מ דאיהו מאריה דחידושא שדייק כן מלשון הרמב"ם אבל אה"נ דלשון רמב"ם מוכח דבעי בשתי נשימות ולא רצה לשנות מל' המ"מ וגילה דעתו בבירור לשון רמב"ם בסוף באמרו דבתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות לומר דהאי דא"צ לאו בדיוקא אתאמר וכן מוכיח ל' הגמ"י ב' ר"ת וראבי"ה. ע"כ.
מביא דברי מרן בב"י שהעלה לדברי המ"מ
ג. והנה כל רואה עומד ומשתאה על דברי הפעו"צ הללו, ראשית במה שכתב לחדש דמרן השו"ע חולק על דברי המ"מ במש"כ המ"מ לד' הרמב"ם דאם רצה לעשות שברים תרועה בנשימה אחת רשאי, תמוה טובא והלא מרן בב"י העלה דברי הה"מ ודן בדבריו ולא השיג על דבריו כלל, אלמא דמודי ליה דלהרמב"ם אם רצה לעשות בשתי נשימות רשאי, ומה שדייק הפעו"צ מדחשיב ל' קולות, הרי המ"מ עצמו מדייק הך דיוקא בלשון הרמב"ם, ואפ"ה כתב בד' הרמב"ם דיכול לעשותם בנשימה אחת אם ירצה, ואיך אפשר לומר 'מוכח בבירור' כשלנגד זה עומדים דברי המ"מ הסובר דמלשון זה לא מוכח ולא מידי, וטעמו של המ"מ דלא חשיב ליה דיוקא, הוא פשוט, דממה דחשיב לשברים ותרועה ב' קולות אין להוכיח שיש לחייב הפסק נשימה ביניהם, כיון דתרוייהו תרועה דקרא נינהו, וגם ר"ת לא מטעם דתרי קולות נינהו מחייב להפסיק ביניהם, אלא מטעם שגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי, והיינו שאופן עשיית התרועה היא בתוספת נשימה, וסברא זו לא מצינו ברמב"ם.
ומה שדקדק הפר"ח מלשון הרמב"ם שכתב ואחריה ג' שברים ואחריה תרועה, אין לדייק מזה אלא דחשיב ליה קול בפני עצמו ויכול לעשותו בשתי נשימות, אבל לומר חיובא בשתי נשימות, מנ"ל, ואי משום שכתב הרמב"ם לשון זה גם לגבי שאר הקולות, אכתי אין הכרח לדרוש גזירה שוה ששוים לכל דינם וענינם, דזה כדאיתא וזה כדאיתא, ואין שוים אלא לענין זה שהקולות חלוקים.
יישוב לשון מרן בשו"ע
ד. ומה דקשיא ליה לפעו"צ לשון מרן בשו"ע שמתחלה פתח בלשון אין צריך, ומשמע כדברי המ"מ דחיובא ליכא לעשות בשתי נשימות, ולבסוף כתב דירא שמים יעשה בשתי נשימות, ומכח זה הסיק הפעו"צ דמרן חולק ע"ד המ"מ וסובר דבדוקא איתאמר לעשות בשתי נשימות.
תמיהני על מאור הגולה מהרי"ץ ז"ל איך נעלם מעיניו הקדושות דברי מרן בב"י ששם כתב שהעיקר לעשות שברים תרועה בנשימה אחת, שבזה יוצא ידי חובתו לדברי הכל, והיינו לא מיבעיא לד' הרמב"ם כמו שפי' המ"מ בדעתו שאינו אלא רשות ואם רצה עושה בנשימה אחת, אלא אפי' לד' ר"ת הסובר שצריך לעשות בהפסק נשימה ביניהם משום דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי, מכל מקום אינו אלא לכתחלה, כמו שכתב מרן הב"י באורך לדעתו.
ומה שסיים מרן בשלחנו הטהור 'וירא שמים יעשה בתקיעות דמעומד שתי נשימות', הדברים מפורשים בטעמם ביתה יוסף וז"ל: 'דכדי לחוש לדברי בעל תה"ד הסובר דלר"ת אינו יוצא אם יעשה ש"ת בנשימה אחת', יעשה שבסדרים בשתי נשימות, ודרך זה טוב וישר לצאת ידי הכל, וכן ראוי להנהיג', עכ"ל. הרי שמשום שחשש לדעת תה"ד הוא שהצריך לעשות דמעומד בשתי נשימות, ולא משום שחלק על המ"מ בהבנת דברי הרמב"ם, וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק י"א, וערוה"ש סי"ג.
ומעתה לשון מרן בשו"ע יכול להתפרש בתרי אנפי, האופן הא' שיש אומרים קמא הוא דעת הרמב"ם וכפירוש המ"מ דליכא חיובא לעשות ב' נשימות ואינו אלא רשות ולכן בדקדוק כתב 'אין צריך' לומר שאינו חיוב אלא רשות, ומה שסיים וירא שמים וכו' היינו לצאת ידי דעת ר"ת אליבא דתה"ד, אולם פירוש זה דוחק דבפשוטו ירא שמים יצא ידי כולם קאי לדעה ראשונה שהזכיר בסמוך, והרי לדעה ראשונה ליכא חיובא כלל לעשותם בנשימה אחת, ולכן יותר נראה שבדעה ראשונה כלל בין דעת הרמב"ם בין דעת ר"ת, והטעם שכתב בלשון אין צריך הוא משום שלדעת הרמב"ם ברור הוא שאין חיוב לעשותם בשתי נשימות, ובדעת ר"ת גם לא ברירא שר"ת חייב לעשות בשתי נשימות, שהרי לשון ר"ת בתשובתו הוא 'שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי, אבל שלשה שברים ותרועה דקשר"ק לא מסתבר, דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי', ע"כ. הרי שלא הזכיר חיוב להפסיק בנשימה, ושפיר יש לפרש דכוונתו רק לומר דשברים תרועה לא מסתבר לחייב לעשותם בנשימה אחת כדין ג' שברים אע"ג דבמקום תרועה קיימי, משום דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי, לכן אין חיוב לעשותם בנשימה אחת, אבל אין מפורש בדבריו חיוב לעשות בנשימה אחת.
וכן מדוקדק מלשון מרן בב"י שאחר שהביא דברי המ"מ בביאור דעת הרמב"ם כתב 'ולפי זה ולפי מה שכתבתי בשם המרדכי והגהות אשירי יותר טוב להפסיק ביניהם מלעשותן בנשימה אחת והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה' ע"כ. ולכאו' צ"ב מה ראה בדברי המרדכי והג"א שלא הובא בדברי הטור והרא"ש והרמב"ן והר"ן שכולם הביאו תשובת ר"ת דגנוחי וילולי בנשימה אחת לא עבדי אינשי, אלא נראה דס"ל למרן דבדברי ר"ת ליכא הוכחה לומר דבעינן בשתי נשימות, אלא דבדברי המרדכי והג"א במה שכתבו לדחות ראיית הרמב"ן דלא גרע מתר"ת לר' יהודה, ודחו מהא דפירש רש"י דלר' יהודה נמי מפסיק כדי נשימה, וסבר הב"י דמשמע שכן ראוי לעשות לכתחלה דאע"ג דמצוה אחת היא יש להפסיק כדי נשימה בין הקולות, ומשמע מזה דס"ל למרדכי והג"א דיותר טוב להפסיק מלעשותם בנשימה אחת, ועל כן כשהביא שיטה ראשונה כתב בלשון אין צריך, כיון שאין הדבר מוכיח שהצריך אף ר"ת לעשותם בשתי נשימות, ולבסוף מסיים בה וירא שמים וכו' היינו משום שחשש למשמעות המרדכי והג"א שיש לעשות בדוקא בשתי נשימות, ולדברי תה"ד שהוא לעיכובא, אבל בעיקר ההלכה אין מבואר בדברי ר"ת שהוא חיוב, ולכן לא כתב מתחילה אלא 'אין צריך'.
הנוהגים לתקוע תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לזכרונות כיצד יתקעו במיושב
ה. עוד כתב בפעו"צ וז"ל:
והנה מר"ן כ' זה לפי המנהג שכ' בריש סי' תקצ"ב דהמנהג עכשו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת בכל ברכה דאז ממ"נ אם הלכה כד' האומר יעשה בנשימה א' הרי יצא בתקיעות דמיושב ואם הלכה כד' האומר לעשותם בשתי נשימות הרי יצא בתקיעות דמעומד. ואמנם לנוהגים לתקוע תשר"ת למלכיות פעם א' תש"ת לזכרונות פעם א' וכו' כד' הרמב"ם פשיטא דאין מקום לפשרה זו כיון דאין תוקעים בכל ברכה סימן ג' פעמים. ע"כ.
ודברי מהרי"ץ כאן תמוהים יותר מדבריו הראשונים כיון שכל מה שמפרש כאן מהרי"ץ בד' השו"ע הם ההיפך הגמור מדברי מר"ן בב"י ומדברי התה"ד שהם מקור הדין.
דז"ל מר"ן בב"י בסיכום ההלכה, ונראה דלדידן דנהיגין לתקוע בסדרים קשר"ק קש"ק קר"ק שיעשה בישיבה ש"ת בנשימה אחת, ובסדרים בשתי נשימות, דכיון דלעשותן בנשימה אחת יצא ידי חובתו לדברי הכל כמו שהוכחתי, הילכך בישיבה שעשה שלש פעמים תשר"ת, יעשה בענין זה וכדי לחוש לדברי בעל תה"ד יעשה שבסדרים בשתי נשימות, ודרך זה טוב וישר לצאת ידי הכל, וכן ראוי להנהיג, עכ"ל מרן בב"י.
הרי מפורש בהדיא בדברי הב"י דאדרבא עיקר הפשרה שכתב לעשות מיושב בנשימה א' ובמעומד בשתי נשימות הם למנהג שתוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת לכל הסדרים בתקיעות דמעומד, והיינו משום דאי תוקעין בסדרים תשר"ת תש"ת תר"ת לכל ברכה הרי גם יכול לעשות בהיפך לתקוע מיושב בשתי נשימות ומעומד בנשימה אחת, כמבואר כ"ז בתה"ד שהביא שם הב"י, הרי נתברר דעיקר פשרה זו דמיושב בנשימה אחת ומעומד בשתי נשימות הוא למנהג שתוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת לכל הסדרים. היפך הגמור מדברי מהרי"ץ.
וכן מבוארים הדברים באר היטב בדברי מהרד"ם רבו של מהרי"ץ בשתילי זיתים ס"ק כ"ג וכ"ד, שפי' על מש"כ בשו"ע תקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות דהיינו לתוקעים בכל ברכה בבא אחת, אבל הנוהגים לתקוע בסדרים ל' קולות יכול איפכא, וכ"ה במט"א סט"ו, ובמשנ"ב סקי"ט, וכה"ח סקל"ד.
ומה שהוקשה למהרי"ץ דהא כיון דאין תוקעין בכל ברכה ג' סימנים א"כ איך יצא ידי חובתו להסוברים דבעינן בשתי נשימות, כבר מבוארים הדברים בב"י דכיון דלכו"ע יצא בדיעבד בנשימה אחת כמו שהוכיח הב"י ואין תוקעין מעומד אלא לחוש לד' תה"ד סגי בכך שתוקע פ"א תשר"ת בב' נשימות.
[וכפי הנראה זהו בצירוף שיטת רה"ג שיוצא ידי חובה בכל הסימנים שעל סמך זה נהגו לתקוע ט' קולות בתקיעות דמעומד כמבו' בב"י סי' תקצ"ב בשם הר"ן מש"ה סגי גם לענין תשר"ת שעושה פ"א בב' נשימות, או דסמך הוא על מ"ד א' מד"ת ושנים מד"ס כטעם שכתבו התוס' וראבי"ה ומה"ט סגי בפ"א שתקעו תשר"ת בשתי נשימות, וכן מבואר בהדיא בתה"ד].
ו. גם בדברי התה"ד אף שחולק ע"ד הב"י וסובר דדין ב' נשימות לר"ת לעיכובא הוא, מבואר דלמנהג שתוקעין מעומד תשר"ת תש"ת תר"ת לכל הסדרים יעשה מיושב בנשימה א' ומעומד בב' נשימות, דז"ל התה"ד (סי' קמ"ב המובא בב"י) ובמקום שנהגו לתקוע בסדרים קשר"ק קש"ק קר"ק אין נקל כ"כ לצאת ידי כולם, מ"מ יתקע על שתי דרכים, בישיבה ובסדרים כדלעיל, כיון שאותו מנהג משום דשמא כמ"ד אחד מד"ת ושנים מד"ס ולכן תוקעין בענין דסתרי אהדדי, ולפי"ז בנידון דידן נמי נפיק י"ח מן התורה לכו"ע, עכ"ל התה"ד.
הרי מפורש דגם למנהג זה שתוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת לכל הסדרים, שפיר דמי לתקוע על שתי דרכים, ר"ל סדר אחד בנשימה אחת וסדר שני בשתי נשימות.
[ומלשונו משמע דליכא נפ"מ אם יתקע מיושב בנשימה א' ומעומד בב' נשימות או איפכא, וזהו לדעתו דהתה"ד דס"ל דלמ"ד בב' נשימות אינו יוצא י"ח בנשימה א' וע"כ אין עדיפות לתקוע בנשימה אחת מיושב, אבל לשיטת מרן הב"י בדוקא יתקע מיושב בנשימה א' כיון שבזה יוצא יד"ח לכו"ע, על כן יש לו לתקוע ג' תשר"ת באופן שיצא לכו"ע, וכמו שפירש הב"י].
והגם שהתרומת הדשן אזיל בשיטת תוס' שפירשו בטעם המנהג דקי"ל אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, ואנן הא לא קי"ל הכי, אלא דכולהו ג' תרועות מדברי תורה, וטעם שאין תוקעין ג' סימנים לג' סדרים היינו משום סברת רב האיי כדפירשו הראשונים, מכל מקום הרי גם לדברי רב האיי ניחא סברת התה"ד דכיון שיוצא ידי חובה גם בכל אחד מהסדרים, הרי יצא ידי חובתו ממה נפשך.
נמצא דדברי מהרי"ץ נסתרו בהדיא מדברי מרן הב"י והתה"ד, ואין להם מקום בפירוש דברי מרן בשו"ע.
והדברים מוכיחים כי כשכתב מהרי"ץ תשובה זו לא היה לפניו באותה שעה ספרי ב"י ושת"ז לרבו מהרד"ם, שאם היה לפניו לא יתכן שיעלים דבריהם, ובאמת בכמה וכמה מקומות מתשובותיו והגהותיו מוכח שיש ולא היה לפניו באותה שעה ספר הטורים ובית יוסף, ואכמ"ל בזה. ועל כן נראה שאין לסמוך על הכרעת תשובה זו, כיון שבודאי אם היה רואה דברי מרן בבית יוסף לא היה כותב כל מה שכתב בפירוש דברי השו"ע.
בדעת הזוהר בזה
ז. עוד כתב מהרי"ץ בהמשך התשו' בזה"ל: וגם כפי הזוהר פ' אמור יראה דצריך לעשותם בשתי נשימות דסובר דלא מפני הספק אנו עושים שתיהן אלא דתרוייהו צריכין מן הדין דו"ק שם. וכיוצ"ב כתב מהרי"ץ בתכלאל עץ חיים ח"ג ע' א'.
והנה בזוה"ק פ' אמור נזכר ג' סדרים סדרא קדמאה סדרא אוחרא סדרא תליתאה ומבואר שם דסדרא קדמאה הוא תר"ת ההוא קלא תבירא בתוקפוי, וסדרא אוחרא [דהוא תנינא] נפיק קלא לא תקיפא כקדמאה והוא תש"ת וסדרא תליתאה אינו מבואר שם בפרטות, וגם לא נזכר שם הלשון שהביא מהרי"ץ דתרוייהו צריכין, אלא דכוונת מהרי"ץ הוא לדברי הזוה"ק פ' פנחס (רלא ע"ב) וז"ל: יום ביומו מאי הוא אלא הני תרי יומין דר"ה בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברין כחדא דינא עילאה דאיהו קשיא בדיינא תתאה דאיהו רפיא ותרוייהו משתכחי, ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרוייהו אצטריכו יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, אינון לא ידעי ועבדן תרוייהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרוייהו, וכלא נפקין לארח קשוט, ע"כ.
ברם בדברי הזוה"ק הללו לא נתפרש דאיירי בסדר תשר"ת, דבפשוטו איירי בעיקר מה דתוקעין סדר תש"ת וסדר תר"ת וע"ז קאמר דתרוייהו צריכין.
וכמבואר גם בזוה"ק פ' אמור דסדרא קדמאה תר"ת הוא דינא קשיא וסדרא אוחרא תש"ת הוא הוא דינא רפיא, ומ"מ גם סדר תשר"ת נתפרש בזוה"ק ברעיא מהימנא (רלב ע"א) וז"ל: תקיעה מסטרא דאברהם שברים מסטרא דיצחק תרועה מסטרא דיעקב שכינתא תתאה קשר דכלהו דהיינו ק' תקיעה ש' שברים ר' תרועה וכלהו משלשין לגבי שכינתא הדא הוא דכתיב קדושה לך ישלשו דלית קלא יכיל לנפקא לבר אלא מן הפה אוף הכי לית לאפרשא שכינתא מן קודשא בריך הוא דקודשא בריך הוא אתמר ביה (תהלים כט) קול יי' חוצב להבות אש ושכינתא תפלת כל פה ואינון סימנין קשר"ק קש"ק קר"ק.
הרי שכבר נזכר סדר קשר"ק בזוה"ק [ונתבאר בזוה"ק שכבר מזמן התנאים נסדר סדר דקשר"ק קש"ק קר"ק ואינו תקנה מאוחרת רק מזמן ר' אבהו כמשמעות הש"ס דילן, וכן מבואר בדברי רבינו חננאל ר"ה ל"ד א'], וזה נראה סדרא תליתאה הנזכר בפ' אמור.
ואיך שיהיה לא זכיתי להבין איך נסתייע מהרי"ץ מדברי הזוה"ק הללו לומר דצריך לעשותם בשתי נשימות, הא אף דשברים דינא רפיא ותרועה דינא קשיא, הרי בסדר תשר"ת שניהם בכוונת תרועה האמורה בתורה אינהו, ושפיר דמי לעשותם בנשימה אחת כדין קול א' שצריך לעשותו בנשימה א', וכן נראה מדברי הזוה"ק פ' אמור דאיתא שם: נטלין שופר לאתערא ביה תרועה ותקיעה דינא קשיא דרחמי ושברים דינא קשיא דלא רחמי וכדין הכי איתערו לעילא לאתערבא דא בדא, ע"כ. אלמא דמתערבי דא בדא, וכ"נ עוד בתחילת דברי הזוה"ק שהובא לעיל בדינא עילאה דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא מתחברין דא בדא. וא"כ שפיר איכא למעבדינהו בנשימה אחת לחברינהו דינא קשיא ברפיא.
וכן יש להוכיח מדברי כמה מספרי המקובלים שאע"פ שהביאו דברי הזוהר כתבו שיש לתקוע שברים תרועה בנשימה אחת, אלמא דס"ל דאף לד' הזוהר יש לעשותם בנשימה אחת. והם אגודת איזוב לרבי יצחק האיזובי, וספר טור ברקת סי' תק"צ.
מפורש בדברי הזוהר שיש לעשות בנשימה אחת
ח. וביותר יש להעיר על דברי מהרי"ץ מדברי הזוהר פ' פנחס ברע"מ (ח"ג רל"ב א'):
ועוד רזא אחרא, בתר דאתגזר גזרה בתרין אתוון דאינון ה' ה', תרין בתי דינין, מאן יכיל לבטלא גזרה דתרווייהו, י' ו', דאת ה"א אימא עלאה, י' אב, ומה כתיב, (במדבר ל יד) כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש, דאיהי ה', אישה יקימנו, ואישה יפרנו, ובגין דא צריך לאתערא קלא דאיהו ו', בעשרה שופרות דאינון י', ועיקרא דלהון בנשימה אחת כל סימן וסימן, בפה דאיהי י' מעשרה.
ומבואר מדברי הזוהר לתקוע כל הסימן בנשימה אחת, ולא חילק הזוהר בין סימן תש"ת ותר"ת לסימן תשר"ת, וכיון שדעת הזוהר לתקוע כל הסימן בנשימה אחת הרי בכלל מאתים מנה, וגם שברים תרועה תוקע בנשימה אחת, נמצא שיש לתקוע שברים תרועה בנשימה אחת לד' הזוהר ושלא כדברי הפעו"צ בדעתו. וכפי הנראה אשתמיטתיה לפי שעה דברי הזוהר הללו.
וכ"כ בספר תולעת יעקב (סוד השופר ותקיעותיו) וז"ל, והותיקין תוקעין כל סימן בנשימה אחת לחבר את האהל להיות אחד. ותמצא עשרה קולות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ע"כ.
גם הרב טור ברקת סי' תק"צ הביא דברי הזוהר הללו שיש לעשות כל הסימן בנשימה אחת גם בסדר תשר"ת.
ובעיקר שיטת הזוהר בזה, שיש לתקוע כל סימן וסימן בנשימה אחת, הנה הזוהר לא אזיל בשיטת ר' יהודה דס"ל דתקיעה תרועה תקיעה חד נינהו, שהרי מנה אותם לעשר קולות, ולומר דס"ל כסברת ר"ת והרשב"א שהצריכו לכתחילה לחוש לדעת ר' יהודה גם אין משמע, דמשמע שדין נשימה אחת הוא מעיקר דין תר"ת, גם אין לומר דס"ל לזוהר דלכתחילה גם לרבנן צריך לעשותם בנשימה אחת, ורק בדיעבד אמרו דיצא, דבסוגיות הש"ס מבואר דלרבנן היו תוקעין בשתי נשימות, אלא צ"ל דס"ל לזוהר דלא פליגי רבנן עליה דר' יהודה אלא בשאר תקיעות, אבל בתקיעות דר"ה ס"ל שיש לכתחילה לתקוע בנשימה אחת אע"פ שהם ג' קולות, מדרך הסוד.
אם הנוהגין בשתי נשימות רשאים לשנות מנהגם ולתקוע בנשימה אחת
ט. והנה אע"פ שבתשובתו לא הזכיר מהרי"ץ מנהג, הרי בסידורו עץ חיים ח"ג ע' א' כתב וז"ל: שלשה שברים ותרועה דתשר"ת המנהג לעשותן בשתי נשימות בין בתקיעות דמיושב בין בתקיעות דמעומד, וכן הכריע רמ"א סי' תק"צ וכתב דאין לשנות. ע"כ.
אמנם בדורות אחרונים נראה שאף בקהילות שנהגו עפ"י תכלאל עץ חיים, לא נראה שדקדקו לעשות בשתי נשימות בדוקא, וכן מוכח מלשונו של מהרש"י הלוי שכתב בספר דברי שלום חכמים שאין מדקדקין לתקוע השברים תרועה בנשימה אחת, משמע מדבריו גם שלא היתה הקפדה לתקוע בדוקא בשתי נשימות, ובפרט שדעת שו"ע הגר"ז דשתי נשימות היינו שינשום ממש בין השברים לתרועה, וזה נראה שבודאי לא נהגו, ומאידך שמענו מזקני הגה"צ רבי לוי קשת זצ"ל שתקע ש"ת בנשימה אחת בין במיושב בין במעומד [וכן נהגו כמה מגדולי ההוראה כמו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל]. ומהגר"ש מחפוד שליט"א שמענו שהמנהג כדברי מרן תקיעות דמיושב בנשימה אחת ומעומד בשתי נשימות.
ומכל מקום אם ימצא מי שנהגו לתקוע בשתי נשימות בדוקא, נראה שמוטב להם לתקוע בנשימה אחת, שהרי אם מנהג זה נשען על תשובה זו שכתב מהרי"ץ שיש קפידא לתקוע דוקא בשתי נשימות, הרי נתבאר שמחמת שלא היה לפניו הבית יוסף כתב מה שכתב, ובודאי שאין לסמוך על זה היפך דברי מרן המפורשים בבית יוסף.
ואם מצד המנהג גרידא, הנה בדברי מרן בבית יוסף נראה שאע"פ שנהגו לעשות בשתי נשימות כתב להנהיג לעשות בנשימה אחת, שהרי זה לשונו בבית יוסף 'ונראה להנהיג לעשותם בנשימה אחת כדי לצאת ידי חובה לדברי הכל' משמע שלא היה המנהג לתקוע בנשימה אחת, ועל זה כתב הבית יוסף שראוי להנהיג לתקוע בנשימה אחת, גם בסוף דבריו כתב מרן, ונראה דלדידן דנהיגין לתקוע בסדרים קשר"ק קש"ק קר"ק שיעשה בישיבה ש"ת בנשימה אחת ובסדרים בשתי נשימות דכיון דלעשותן בנשימה אחת יצא ידי חובתו לדברי הכל כמו שהוכחתי הילכך בישיבה שעשה שלש פעמים תשר"ת יעשה בענין זה וכדי לחוש לדברי בעל תרומת הדשן יעשה שבסדרים בשתי נשימות ודרך זה טוב וישר לצאת ידי הכל וכך ראוי להנהיג. ע"כ.
הרי שאע"פ שהיה שלא היה מנהג כן סובר מרן שיש להנהיג כן כדי לצאת ידי הכל, אלא שיש לדחות שאפשר דמנהג העולם היה שלא דקדקו לעשות לא בשתי נשימות ולא בנשימה אחת, וכיון שלא היה מנהג קבוע כתב הב"י לעשות בנשימה אחת, אבל לעולם במקום מנהג קבוע בשתי נשימות יודה הב"י שלא ישנו המנהג.
ויתכן שכן היא סברת הרמ"א שכתב שמנהגם לתקוע בשתי נשימות ואין לשנות, ברם כבר השיגו החיי אדם והובא בשער הציון, דבאמת הכרעת השו"ע טובה מאד דבזה אנו יוצאין ידי כל הדיעות וגם דדעת הב"י דאפילו לדעת ר"ת אם עשאן בנשימה אחת יצא וא"כ אם נעשה בנשימה אחת יותר טוב לצאת ידי הדין. ע"כ. ואם כן נראה שאף מי שנהג לתקוע בשתי נשימות ראוי לו לשנות מנהגו ולתקוע שלשים בנשימה אחת במיושב, ובמעומד בשתי נשימות, שבזה יצא ידי חובה לדעת הכל.
[והנה שמעתי שיש מק"ק שרעב שהיו נוהגים לקרות התקיעות, והיו מפסיקים בין השברים לתרועה בקירוי התוקע, וביותר יש שהיו מכוונים ושוהים בכוונתם בין השברים לתרועה, אך עי' בספר פתח העינים (להגר"ש דבילצקי החדש עמ' שצ"ה) שהשיג על מנהג זה שאין לו שורש בחכמת הסוד כלל, ועל ידי שהייה זו מבטלים קיום המצוה לדעת רבים מן הראשונים].
העולה בידינו מכל האמור;
א. הכרעת מרן בשלחן ערוך עפ"י דבריו בבית יוסף שיש לתקוע בתקיעות דמיושב שברים תרועה בנשימה אחת, ומעומד בשתי נשימות, והיינו בין לתוקעים במעומד שלשים קולות וכל שכן לתוקעים בתקיעות דמעומד עשרה קולות, ואין לסמוך בזה על תשובת הפעולת צדיק שלא כתב כן, אלא מחמת שלא היה לפניו ספר בית יוסף באותה שעה ואילו היה רואה דבריו ודאי לא היה כותב מה שכתב.
ב. בדברי הזוהר גם מתבאר שיש לתקוע שברים תרועה בנשימה אחת, ודלא כפי שהבין בפעו"צ בדעתו.
ג. גם מי שנהג לתקוע בשתי נשימות, מן הראוי שיתקע במיושב בנשימה אחת ומעומד בשתי נשימות, או להיפך, ולכל הפחות יש לו לתקוע אחר התפלה שלשים קולות בנשימה אחת לצאת ידי דעת רבים מהראשונים, ומרן השו"ע שאינו יוצא ידי חובת המצוה בשתי נשימות.
כתיבת תגובה