החיים והשלום – חנוכה
הטעם שגזרו דווקא על שבת חודש ומילה
אמרו רבותינו ז"ל שכשעמדה מלכות יון על ישראל גזרו על ישראל שלא יעסקו בתורה, ובפרט לבטל מהם שלש מצות, שבת ראש חודש מילה וכו'[1], וכוונתם כדי שלא יגינו על ישראל וימסרו בידם. כי על השבת אמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח, א) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין. ובזכות המילה נגאלו ממצרים, כדכתיב (זכריה ט, יא) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. וגם בשמירת ראשי חדשים ומועדות יגאלו ישראל, כי כולם הם זכר ליציאת מצרים שהיא רמז לגאולה העתידה וכו'.
ונעשה הנס בשמ"ן שראשי תיבות ש'בת מ'ילה נ'ר, כי הלבנה מאירה כנר היא בראש חודש שאז מולד הלבנה להאיר. ונעשו הנסים על ידי בני חשמונאי שהם באותיות שמ"ן באמצע, והיה זה כנגד מה שמלכות יון נקראת חשך, 'חשיכה' (בראשית טו, יב) זו יון שהחשיכה עיני ישראל בגזירותיה[2], ובמפלתה היתה לישראל אורה ושמחה.
(גבול בנימין ח"ב דף קכא, א – צרה"ח)
בזכות אאע"ה ויוסף גברו החשמונאים
אברהם אבינו עליו השלום התפלל שינצחו החשמונאים את היוונים בימי מתתיהו[3], וזהו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה (בראשית כב, ה), 'כה' היינו כ"ה בכסליו דהיינו חנוכה. וכמו כן יוסף הצדיק חרד על הדבר ורמז בדברו עם בנימין אלהים יחנך בני (שם מג, כט), התפלל על ימי חנוכה, וזהו 'יחנך' לשון חנוכה, שיעשה השם נסים ונפלאות בחנוכה.
(מאור עינים פר' מקץ – צרה"ח)
מלכות יון נמסרה ביד זרעו של לוי
בבראשית רבה פרשה צ"ט (ב) ז"ל, כי לא יעשה ה' אלהים דבר וגו' (עמוס ג, ז), יעקב זווג שנים כנגד שנים ומשה זווג שנים כנגד שנים. יהודה כנגד מלכות בבל, זה נמשל לאריה – גור אריה יהודה (בראשית מט, ט) וזה נמשל לאריה – קדמיתא כאריא (דניאל ז, ד), ביד מי מלכות בבל נופלת, ביד דניאל שהוא בא משל יהודה. בנימין כנגד מלכות מדי, זה נמשל כזאב – בנימין זאב יטרף (בראשית מט, כז) וזו נמשלה כזאב – זאב ערבות ישדדם (ירמיה ה, ו), ביד מי מלכות מדי נופלת, ביד מרדכי שהוא בא משל בנימין. לוי כנגד מלכות יון, זה שבט שלישי וזו מלכות שלישית, [זה אותיותיו משולשין וזו אותיותיה משולשין], באו מרובים ונפלו ביד מועטים, באיזו זכות מברכתו של משה שנאמר (דברים לג, יא) מחץ מתנים קמיו, ביד מי מלכות יון נופלת, ביד בני חשמונאי שהם משל לוי. יוסף כנגד מלכות אדום, זה כתיב בו את האלהים אני ירא (בראשית מב, יח) וזה[4] כתוב בו ולא ירא אלהים (דברים כה, יח), ביד מי מלכות אדום נופלת, ביד משוח מלחמה שהוא בא משל יוסף, ע"כ. וקשה למה לא זווג יעקב את כולן, ועוד היכן מצינו שמלכות בבל נפלה ביד דניאל.
אמנם שני מיני אויבים היו לישראל, כי יש שונאים לישראל בענין הגוף שרוצים להעבירם מן העולם כי כקוצים היו בעיניהם, ויש שרוצים להעבירם על דת כי אין שנאה כשנאת הדת. כן הדבר הזה השתי מלכיות הראשונות בבל ומדי בקשו לקעקע ביצתן של ישראל להיותם תמיד תחת ידם, כי נבוכדנצר עשה עמהם כמה רעות כמו שכתוב בנביאים ואיכה, וכמו כן המן ביקש להשמיד ולהרוג ולאבד[5]. אך יון ואדום הם אויבי הנפש, שבקשו להעבירם על דת שהיו רוצים לבטל מהם המצוות, וכן באדום דורו של שמד גזרו לבטל התורה והמצות.
ולכן יעקב שעדיין לא נתנה תורה בימיו, זווג שנים כנגד שנים דהיינו אויבי הגוף. ומה שאמרו שנפלה מלכות בבל ביד דניאל היכן מצינו, אלא הוא על דרך מ"ש בזוהר פ' תרומה (קעה, א) ז"ל נבוכדנצר עבד צלם וגו', אמר צלמא דחמינא הוה רישא דדהבא מעוי דכספא, אנא אעביד כולא דדהבא, ותנא בההוא יומא כנש כל אומיא ולישניא למפלח לההוא צלמא, ונטל מנא ממאני מקדשא דהוה גליף ביה שמא קדישא ועייל ליה בפומיה והוה ממליל רברבן, עד דאתא דניאל וקריב גבי ההוא צלמא ואמר אנא שליחא דמרי עלמא גוזרני עליך למיפק מהכא, אדכר שמא קדישא ונפק ההוא מנא ונפל צלמא ואיתבר, היינו דכתיב (ירמיה נא, יד) והוצאתי את בלעו מפיו. בזה מדוייק ביד מי מלכות בבל 'נופלת', שנפל אותו צלם ובזה בטלה מלכות בבל, שחשב נבוכדנצר למלוך עולמית, וכיון שנשבר אותו הצלם נגזר עליו לבטל מלכותו. ומדי נקראת זאב, ששם המן גזר גזירות על ישראל כזאב הטורף כך היה רוצה לטרוף את ישראל וכו', ולכן ביד מי מלכות מדי נופלת ביד מרדכי שבא מבנימין שלא רצה להשתחוות להמן[6] בעבור שגם בנימין לא השתחוה לעשיו[7] שהיה במעי אמו.
ואחר כך משה שנתן תורה לישראל רצה לבטל האויבים של הנפש שרצו להעביר את ישראל על דת, ובפרט יון שבקשו לבטל ג' מצות – שבת ראש חודש מילה שראשי תיבות שלהם מש"ה מ'ילה ש'בת ה'חודש, ולכן אמר זה שבט שלישי זה אותיותיו משולשין, שכן שלשה מעידין זה על זה הקב"ה והשבת וישראל[8], וגם עיבור החדש בשלשה[9]. וכן מלכות אדום ביד מי נופלת ביד משוח מלחמה, זה משיח בן יוסף שיבא לקבץ נדחי ישראל והוא יחזיר המלוכה לבעליה.
ואלה הם דברי המשורר סי' קי"ח הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קיח, א), על שם יהודה שתפס פלך הודאה – הפעם אודה את ה' (בראשית כט, לה), כי לעולם חסדו בגלות בבל אשר נגאלו משם. יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו (תהלים קיח, ב), שכל ישראל היו בגזירת המן, ואלו השנים זווג יעקב ולכן יאמר נא 'ישראל' כי לעולם חסדו להציל על ידי מרדכי. יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו (שם, ג), אלו הכהנים בני חשמונאי שבאו מזרעו של אהרן, והם עמדו כנגד מלכות יון שבאהבתו ובחמלתו הוא גאלם. יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו (שם, ד), אלו בני יוסף שכתוב בו את האלהים אני ירא, ומבניו יהיה משיח בן יוסף שיגאל את ישראל לעתיד, ויכלה למלכות הרביעית שנאמר בה ולא ירא אלהים.
(גבול בנימין ח"ב דף קכג, ב – צרה"ח)
ישראל שנמשלו לשמן גברו על האומות שנמשלו למים
דוד המלך עליו השלום בראותו ברוח הקודש קושי גלות יון והכהנים בני חשמונאי שהכניעו אותו, אמר (תהלים סט, א) למנצח אל שושנים לדוד הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, אלו בני חשמונאי שפרחו כשושנים, ונצחו מועטים את המרובים, 'כי באו מים' אלו האומות 'עד נפש' וכו'.
עוד יפורשו פסוקי ישעיה י"ז (יב-יד) הוי המון רבים בהמות ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון, וגער בו ונס ממרחק ורודף כמוץ הרים לפני רוח וכגלגל לפני סופה, לעת בקר והנה בלהה בטרם בקר איננו זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו. ויפורשו פסוקים אלה על יון שבאו על ישראל ג' פעמים בעם כבד וביד חזקה, וכמו שכתוב במגילת אנטיוכס[10] שבראשונה בא ניקנור עם חיל כבד לרוב מאד ונהרג על ידי יוחנן כהן גדול, וזהו הוי המון עמים רבים, וניקנור גימטריא עם הכולל תי"ז, שלכן הכהנים המשוחים בשמן זי"ת גברו עליו והרגוהו, ונעשה להם נס בשמן זי"ת. ואחר כך בא בגריס הרשע[11] שעשה עמהם רע"ה כמנין שמו, וזהו ושאון לאומים וכו' לאומים כשאון מים רבים ישאון. כשבא אנטיוכ"ס שגימטריא קנ"ו כמנין קנא"ה, שלבשו קנאה גדולה חשמונאי ובניו, וגברה ידם והכו את כל חילו עד בלתי השאיר לו שריד, ועליו נאמר וגער בו ונס ממרחק, שהוצרך לילך למדינת הים והיו קורין אותו בורח[12]. ורודף כמוץ הרים זה בגריס שרדפו אחריו ב' פעמים[13] ושרפוהו, וכגלגל לפני סופה זה ניקנור, לעת ערב והנה בלהה דהיינו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל, ובטרם בקר איננו שעבר הגלות הדומה ללילה ואתא בקר ונעשה לישראל נס, זה חלק שוסינו כן יאבדו כל אויביך ה'. הרי הוכחנו שהאומות נקראו מים, ולכן אמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש אויבי בנפש יקיפו עלי.
ועוד נמשלו האומות למים, לפי שרצו לבטל מישראל שבת ראש חודש ומילה שנרמזו במים, כי מ' ראשונה רמז לשבת שבו נאסרו ט"ל מלאכות, והם מ' שכן מונה ר' יהודה אף השובט כמ"ש בגמרא (שבת צז, ב), והיו"ד היא המילה שבה מתגלה יו"ד של שד"י[14], ומ' אחרונה סתומה רמז ללבנה כשהיא במילואה דומה למי"ם סתומה. ולפי שהשמן עולה על כל המשקין, נמשלו ישראל לשמן[15], שגברה ידם עליהם ונצחום, על ידי חשמונאי שבו אותיות שמ"ן, ונשאר חוא"י גימטריא כ"ה שבכ"ה בכסליו היה הנס. וכן מתתיה גימטריא תתנ"ה, כמנין נקנור בגריס אנטיוכס והכולל.
(גבול בנימין ח"ב דף קכד, ב – צרה"ח)
עיקר ההודאה על שמירת הדת
תוקף הנס וההודאות צריך שנשמח בשביל שלא יכלו היונים לבטל מצוותינו שהם עיקרי הדת, יותר ממה שאנחנו שמחים בהצלת נפשותינו [ממות]. כי הנה היונים רצו לבטל ממנו מצות החודש והמילה והשבת, ורמזו הקדמונים[16] וסימנם וחמש את [ארץ] מצרים (בראשית מא, לד) חמ"ש ר"ת ח'ודש מ'ילה ש'בת, וכן נרמז וחמושים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) שבזכותם יצאו ממצרים שלא עלו אלא בזכות החמ"ש, והם כוללים כל תורתינו הקדושה[17].
(דבר בעתו רמזי חנוכה – החוה"ש)
הטעם שתקנו להדליק שמונה נרות
מה שנעשה הנס בחנוכה וקבעו להדליק שמונה נרות, עיין הטעם בשתילי זיתים (סי' תרע סק"א) בשם האחרונים[18], דמקום השמן היה רחוק שמונה ימים בין הליכה לאותו מקום ובין ביאה, עיין שם[19].
ועוד דמצינו מילה לשמונה, שמונה חוטין של ציצית וכו'[20]. [ועוד יש בזה טעם אחר כי חשבון ח'] רמז לשמן המשיח שהוא על מעלת שמונה, וידוע כי חשבון שמונה הוא אחר הז' במעלת האחד, ובזמן המשיח יחזרו כל האומות לאמונתינו, שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים וגו' ולעבדו שכם אחד [וכו'. ולפי שהעולם הזה הוא על מעלת שבעה ומזה היתה מנורת המשכן והמקדש בשבעה נרות, חייבה החכמה להיות זמן המשיח על מעלת שמונה, כי בו תהיה מעלה יתירה ותוספת השגה בידיעת השם יתברך על כל הזמנים שעברו וכו'. והנה רז"ל הרחיבו הביאור בענין הזה, הוא שאמרו במס' ערכין (יג, ב) רבי יהודה אומר כנור של מקדש של ז' נימין וכו', ושל ימות המשיח שמונה שנאמר] (תהלים ו, א) למנצח על השמינית על נימא שמינית, ושל עולם הבא של עשר נימין שנאמר (שם לג, א) בנבל עשור. ולזה נקרא חנוכה, על שעתידים אנחנו לחנך הבית המקדש שבימי מלך המשיח.
(כד הקמח ערך נר חנוכה – החוה"ש)
ח' ימי חנוכה כנגד שנות חיי האדם
שמונת ימי חנוכה ושמונה נרות רומזים לימיו של אדם – ואם בגבורות שמונים שנה[21], שכל עשר שנים צריך להוסיף ולהאיר את נשמתו יותר על הקודם, וכמו שאמר התנא (אבות ה, כא) בן עשר למשנה וכו' בן שמונים לגבורה, ויזהר שיהיה מוסיף והולך במעשים טובים.
ובכל שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל, הרמז שכל ימיו של אדם יודה וישבח להשם יתברך בין בריוח בין בצער, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא [ובשם ה' אקרא], צרה ויגון ובשם ה' אקרא[22].
(דבר בעתו רמזי חנוכה – החוה"ש)
יחוד השמות בעת ההדלקה
יכוין בשעת הדלקתה להאיר את אשר החשיך לנשמתו בחושך עונותיו[23], ויכוין להמשיך יחודים כמספר נ"ר הוי"ה אהי"ה, [יחוד] הוי"ה אלהי"ם, [יחוד] הוי"ה אדנ"י, כמספר נ"ר.
(שם)
שמות הקודש הרמוזים בנ"ח
מצות חנוכה גדולה עד מאד, ולכן צריך לשבח ולהלל להשם יתברך[24]. ובפרט בעת הדלקת הנרות כשתכוין שהם ל"ו נרות, והוא רמז לשמא קדישא שם בן ד' אותיות שמספרו כ"ו, ומילואו [שהוא] ע"ב הוא י' אותיות הרי ל"ו[25], וכשתמנה גם השמשים הרי מ"ד, והאדם הוא מ"ה, הרי רומז [גם כן] לשם בן ד' במילוי מ"ה[26]. עוד תכוין מ"ד נרות וח' ימי חנוכה הרי ב"ן, עוד נרמז בתיבת חנוכה כ"ו וס"ג. נמצא כל מילוי דשמא קדישא דהוי"ה נרמזים כאן, ואין לך פרסום גדול מזה[27]. עוד, תיבת חנוכ"ה אותיות כה"ן, ואותיות ח"ו הוא חשמונאי ובניו, [לרמז שזה] היתה בימי [מתתיהו] כהן גדול חשמונאי ובניו.
(הקדמה לספר טהרות הקדש – החוה"ש)
חנוכ"ה – יחוד קוב"ה ושכינתיה
להדליק נר חנוכה[28]. הנה תיבת חנוכה – חנ"ה כ"ו, הכ"ו שם הוי"ה, וחנ"ה היא השכינה שהחנינות הוא אצלה, כמו שנאמר (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, ודרך האם חוננת על הבנים. ולכן האדם תהיה מגמתו להדליק נר חנוכה לעשות יחוד קודשא בריך הוא הנרמז בתיבת חנוכ"ה.
(דבר בעתו רמזי חנוכה – החוה"ש)
יבוש ויהרהר בתשובה בברכת שהחיינו
שהחיינו. כל זמן שמברך שהחיינו, אם במועדים אם בפירות, צריך להתבושש מלפניו יתברך, שהקדוש ברוך הוא קיימו והחייהו עד היום הזה והצילו מחלאים וממקרי הזמן, ותגמולו היה להיפך, לכך יתבושש ויחזור בתשובה, ויברך ברכה זו כמתבייש מטובתו של חבירו.
(שם)
רמזי מזמור שיר חנוכת הבית לדוד
מזמור שיר חנוכת (תהלים ל, א), ראשי תיבות מש"ח, שהוא ראשי תיבות מ'ילה ש'בת ח'ודש שעליהם גזרו היונים והיה נס חנוכה, ולכן תקנו 'משח' שהוא שמן לנרות שרומז מ'ילה ש'בת ח'דש. וראשי תיבות מ'זמור ש'יר ח'נוכת ה'בית ל'דוד, ראשי תיבות לשמח"ה שהיא השכינה, שהוא עילוי לשכינה. גם הוא אותיות לחמש"ה, שנעשה נס בחמשה בני מתתיהו כדאיתא במגילת אנטיוכס[29].
ורמז דהנרות הם מ"ד כמספר לדו"ד, (וכמשז"ל) [וכתב בשלטי הגבורים][30] והביאו הרב כנסת הגדולה (סי' תרעה), נחמד למראה (בראשית ב, ט) – נחמ"ד ראשי תיבות נר חנוכה מ"ד[31].
(יוסף תהלות[32] – החוה"ש)
נ"ח כנגד חלקי האדם
הנה הנרות של חנוכה הם דמיון הגוף עם הנשמה, כי הנה גוף הנר אם חרס אם מתכות אם זכוכית הוא כנגד הגוף של האדם, ובתוכו השמן ירמוז לדם שבתוך הגוף והגידים כי הדם הוא ה'נפש' (דברים יב, כג), הפתילה רמז ל'רוח', האור של הפתילה הוא רמז אל ה'נשמה', השלהבת היא 'חיה', עוד יש לה מקיף אחר ואין כל אדם יכול לראותו היא ה'יחידה' שאין מי שזוכה אליה ולא לבחינת החיה, והיא כמו בבואה דבבואה[33]. וכן באור של נר יש ארבעה גוונים שחור אדום לבן ירוק, כנגד ארבע מראות הכלולים בגוף שחורה אדומה ירוקה לבנה, שהרבה עניינים יש בנר[34].
(דבר בעתו רמזי חנוכה – החוה"ש)
נ"ח והשמש כנגד הנשמה והגוף
ידליק נר נוסף להשתמש בו[35], שהנר של חנוכה רומז לנשמה, והשמש שהוא הנוסף רומז לגוף, שלא ישתמש בנשמה בדברים של חול כי אם בהשמש שהוא הנוסף. [לכן לא ידליק השמש שהוא נוסף תחילה][36], אלא ידליק של חנוכה שהיא הנשמה תחילה, דהיינו יתן חלק הנפש בתחילה שהיא התפילה והקביעות קודם האכילה, ואחר כך הנוסף שהוא הגוף לאכילה ושתיה.
(שם)
מתוך שלא לשמה בא לשמה
כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה[37], רמז למה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה[38], אבל שמן זית מצוה מן המובחר שיהיה לשמה[39].
(שם)
אע"פ שעני חשוב כמת נדון על מעשיו
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו[40]. יש עניים אומרים די לנו עניותינו ועני חשוב כמת[41], היצר רוצה שלא יהיה להם שכר על עניותם ולא כפרה, לכן אמר (תהלים עב, ב) ידין עמך בצדק וענייך במשפט, שדן לעתיד את העניים כשיוצא מפיהם דברים אלו.
(שם)
נ"ח ממשיך אור עליון למשיח שהוא בבחינת עני
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק, כי כן הוא ממשיך אור עליון על הצדיק[42] [שהוא] בזמן הגלות עני, שנאמר (זכריה ט, ט) צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור, דאין לך פחיתות גדול מזה כדאיתא בזוהר פרשת תצא[43]. ולכן בא החיוב על העני שואל או מוכר וכו', כי כן [נמי] למעלה הצדיק שואל מלמעלה כדי להתפרנס ומוכר כסותו בזמן הגלות, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שהש"ר ה, ד) בפסוק (משלי כה, כ) מעדה בגד ביום קרה, יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושים – בגדי כהונה ובגדי מלכות. וידוע כי בגדי כהונה הוא בסוד ת"ת ישראל שהוא כהן גדול, וכמו שאמר אותו המין אלהיכם כהן הוא [שנאמר] (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה[44], ובגדי מלכות כמשמען היינו מלכות בית דוד[45].
(טור ברקת סי' תרעא – החוה"ש)
חיוב נשים בהדלקה
אשה חייבת להדליק[46], להאיר נשמתה בתפלה וברכת המזון ושאר ברכות[47].
(דבר בעתו רמזי חנוכה – החוה"ש)
עיקר עבודת האדם בבחרותו
מצות הדלקתה בתחלת הלילה[48], ירמוז שהארת נשמתו יהיה בתחלת ימיו בבחרותו בעולם הזה שנקרא לילה[49]. ואם עבר זה הזמן ולא [הדליק], שנתרשל בתחלת ימיו ואחר תאות העולם הלך לבו, לא יאמר אבד שכרי, אלא מדליק והולך כל הלילה קודם שיעלה עמוד השחר, שכל הלילה כשר להדלקתה, שכן כתיב (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא. [אבל אם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לה תשלומין, שעבר כל הלילה שהם ימיו ושנותיו של אדם נעשה חפשי מן התורה והמצות], והטעם כי אחר סילוקו אינו יכול לפעול ולשוב, אלא אם עדיין הוא מלובש בגוף יכול וכו'[50]. ובלילות האחרות ידליק, שלא ידח ממנו נדח[51] מי שלא תיקן עצמו, דקודשא בריך הוא מביאו אלף גלגולים, כמו שנאמר (שמות כ, ו) ועושה חסד לאלפים, ושותלו אלף פעמים עד שיתתקן[52].
(שם)
המתחיל במצוה צריך לגומרה
צריך שיהיה בה שמן כשיעור הדלקה[53], כי הנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יג, ב) העושה מצוה ולא גמרה מורידין אותו מגדולתו, שנאמר (בראשית לח, א) וירד יהודה מאת אחיו וכו'[54], לזה צריך לגמור המצוה[55].
(שם)
המשלים תיקונו בשנים מועטות
כבתה אין זקוק לה[56], הנה האדם כשפועל פעולות טובות ותיקן נפשו בשנים מועטות, נחשב כאילו חי שנים הרבה ועשה פעולות הרבה, כמ"ש על פסוק (קהלת ה, יא) מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, וכמו שאמרו יגע ר' בון בכ"ב שנים וכו'[57], [לזה רמז, אם הדליקה כהוגן וכשורה את נשמתו וכבתה, שנסתלק בקצרות שנים], לא ידאג שאין זקוק לה כבר קיים מצות הדלקה וכו'[58].
(שם)
גיל הראוי לחינוך הבנים
מקומה למעלה משלשה טפחים[59], רמז למה שאמרו זכרונם לברכה[60] שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (ויקרא יט, כג) שהתינוק ישאר שלש שנים בלא לימוד, וזהו 'ערלים'[61]. עד עשרה טפחים, שאז מוסיף והולך ואביו לא יתרשל בחינוכו[62]. ובדיעבד עד עשרים אמה, שבית דין של מעלה אין מענישין פחות מעשרים[63] אלא מעשרים ואילך רח"ל[64].
(שם)
מזכה הרבים שכרו כפול
נר שיש לו שתי פיות עולה לו בשביל שנים[65], כי הנה המזכה לאחרים ומלמדם זכות הרבים תלוי בו[66], נמצא שיש לו כפל[67].
(שם)
הסתרת דרכי העבודה ומעשים טובים
מילא קערה שמן והקיפה פתילות[68], שהקערה שהוא הגוף מלא אותו בשמן הקודש שהיא התורה, והפתילות רמז לריבוי המצות. אם כפה עליה כלי, הנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה[69] דרצה הקדוש ברוך הוא שיסתיר האדם מעשיו שלא יגלה לבני אדם שמא ישבחוהו וישמח, כמ"ש על פסוק (איוב ג, כג) לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו, שהמגלה דרכי העבודה שלו לבני אדם הוא נמסר בידי הטבעיים וביד הסטרא אחרא. וזהו שריבוי המצוות, אם כפה עליה כלי, רצה לומר שכסה הקערה מבני אדם, כל אחת עולה לו נר אחד, שלא היה לו שום פניה ולכן לא יחסר ממנה אחת. ואם לא כפה עליה כלי כנזכר[70], אז כל המצות והפעולות אפילו לנר אחד אינו עולה לו, מאחר שנעשה בהם אחיזה, מפני דהוי כמדורה שנאחזים בהם הקליפות, וראוי לירש גהינם הנאמר בה (ישעיה ל, לג) מדורתה אש ועצים יחדיו[71], שהמדורה רומזת לקליפה ולגהינם.
(שם)
רשימת מקורות:
כד הקמח, רבינו בחיי בן אשר אבן חלואה, קושטא ער"ה.
טור ברקת, רבי חיים הכהן תלמיד מהרח"ו מחו"ר ארם צובה, אמשטרדם תי"ד.
גבול בנימין, רבי בנימין הכהן וויטאלי, אמסטרדם תפ"ז.
טהרות הקודש, רבי בנימין ב"ר מתתיהו, אמסטרדם תצ"ג.
מאור עינים, רבי מנחם נחום טווערסקי מטשרנוביל, סלאוויטא תקנ"ח.
יוסף תהלות, רבי יוסף חיים דוד אזולאי, ליוורנו תקס"א.
דבר בעתו, רבי ששון בן מרדכי משה שנדוך מחו"ר בבל, ליוורנו תרכ"ב.
[1] כ"ה במגילת אנטיוכס [מתורגם ללה"ק] אות ו-ח: ויען ויאמר לשריו, הלא ידעתם עם היהודים אשר בירושלים בינינו, לאלהינו אינם עובדים ודתינו אינם עושים, ודתי המלך עוזבים לעשות דתיהם וכו'. עתה בואו ונעלה עליהם, ונבטל מהם את הברית אשר כרת להם אלוהיהם שבת חדש ומילה, וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני כל חילו.
[2] כ"ה בבר"ר (מד, יז): והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (בראשית טו, יב), 'חשכה' זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה, שהיתה אומרת לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכן חלק באלהי ישראל.
[3] הלשון כאן מקוצר, וז"ל מאור עינים שם: ידוע כי האבות התפללו בימיהם על העתיד להיות עד ביאת המשיח במהרה בימינו, לכן כתיב (בראשית יד, יד) וירדוף עד דן – שם תשש כוחו והתפלל על הדבר (עי' סנהדרין צו, א), כן רמז אברהם אבינו ע"ה על חנוכה וכו'.
[4] עמלק מזרעו של עשיו.
[5] עי' אסתר ג, יג.
[6] כמש"נ (שם, ה): ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה.
[7] עי' בראשית לג, ג-ו.
[8] כ"ה בתוס' חגיגה (ג, ב): אמרינן במדרש שלשה מעידין זה על זה, ישראל ושבת והקדוש ברוך הוא, ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת על הקדוש ברוך הוא שהוא אחד, הקדוש ברוך הוא ושבת על ישראל שהם יחידים באומות.
[9] עי' סנהדרין י, ב.
[10] ראה שם אותיות י-כג.
[11] שם אותיות כח-לב.
[12] כ"ה שם אות נט: ואנטיוכס המלך כאשר שמע שנהרג בגריס משנהו וכל שרי החיל אשר עמו, ישב בספינה וינס למדינות הים, כל מקום אשר בא שמה היו מורדים בו ואומרים לו 'הבורח הבורח', ויטל את עצמו לים.
[13] שם אותיות מא-מב, מז, נח.
[14] כ"ה בזהר (ח"א צה, א): 'ויאמר אליו אני אל שדי' מאי משמע דעד השתא לא קאמר אני אל שדי, אלא הכי תאנא עבד קודשא בריך הוא כתרין תתאין דלא קדישין לתתא, וכל אינון דלא אתגזרו יסתאבון בהון ורשימין בהון, ומאי רשומא אית בהון דאתחזי בהו שי"ן דל"ת ולא יתיר, ובגין כך אסתאבון בהו ואתדבקון בהו, בתר דאתגזרו נפקין מאלין ועאלין בגדפוי דשכינתא ואתגליא בהו יו"ד רשימא קדישא את קיימא שלים ואתרשים בהו שד"י, ואשתלים בקיומא שלים ועל דא כתיב בהאי אני אל שדי. 'התהלך לפני והיה תמים' שלים, דהשתא את חסר ברשימא דשי"ן ודל"ת, גזר גרמך והוי שלים ברשימא דיו"ד.
[15] עי' שהש"ר פ"א, כא.
[16] כ"כ החיד"א בספר ראש דוד פרשת מקץ, ובבני יששכר מאמרי חודש כסליו מאמר יג.
[17] השבת כולל כל חלקי דת תורתינו, אשר חכמים הגידו (שמו"ר כה, יב) שקולה שבת כנגד כל התורה כולה וכל המצוות כולם. המילה ארז"ל (נדרים לב, א) שהיא שקולה כנגד כל התורה. ומצות קידוש החודש גם הוא מופת מציאות האל יתברך המחדש את עולמו, נראה כירח זה המתחדש בכל חודש, והוא הוראה עצמו שהוא המנהיג והבורא וכל יכול לעשות כרצונו, שלגודל תועלת מצוה זו ארז"ל (ילקו"ש רמז קפז) שהיה לו להתחיל את התורה מהחודש הזה לכם (דבר בעתו שם).
[18] בשתילי זיתים שם ציין לאבודרהם בשם הירושלמי, וב"י בשם הר"ן.
[19] שהשמנים היו באים מחלקו של אשר, שנאמר (דברים לג, כד) וטובל בשמן רגלו, ומקום היה בחלקו נקרא תקוע ומביאים ממנו השמנים, ומשם עד ירושלים שמונה ימים בין הליכה וחזרה (שתילי זיתים שם).
[20] הלשון כאן מקוצר, וז"ל כד הקמח שם: ועוד שאם תתבונן תמצא כי רוב הדברים שבמקדש היו מתגלגלין בחשבון ח', כי הכהן הגדול לובש שמונה בגדי כהונה וכו', והלויים היו משוררים בשמונה כלים וכו', שמונה דברים של ריח טוב בין שמן המשחה והקטרת וכו', שמונה בדים וכו', אף הקרבנות אחר שמונה ימים שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה, שמונת ימי המילה, שמונה חוטין של ציצית, שמונה מחיצות לנבואה.
[21] ע"ד תהלים (צ, י): ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורֹת שמונים שנה.
[22] ולכן בשמונת ימי חנוכה שהם ח' חלקי ימי האדם עד הגבורות שהם שמונים שנה יהיה ההלל והשבח להשם יתברך גמור מב' צדדיו בין בצרה בין בטובה (דבר בעתו שם).
[23] ויעשה תשובה ויתחרט חרטה גמורה על החושך שהגביר בעולם שהיא מדת הדין ותגבורת סטרא אחרא הנקרא חושך ואפילה, ועתה הוא מאיר כנגד השכינה להמשיך לה אורות עליונים על ידי תשובתו, ויכוין לתקן ולהמשיך יחודים וכו' (דבר בעתו שם).
[24] ע"כ הוא לשון הרה"מ, והשווה למש"כ הרמב"ם (חנוכה ד, יב): מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו.
[25] כלומר, שם הוי"ה במילוי יודי"ן דהיינו יו"ד ה"י וי"ו ה"י עולה למנין ע"ב, ובהוספת אותיות השם לאחר המילוי שהם עשר אותיות על כ"ו, עולה למנין ל"ו כמנין הנרות.
[26] כלומר, שם הוי"ה במילוי אלפי"ן דהיינו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה למנין מ"ה, כמנין מ"ה נרות.
[27] עי' פרע"ח למהרח"ו דרושי חנוכה פ"ד.
[28] כ"ה נוסח הברכה בלשון השו"ע או"ח סי' תרעו ס"א, וכ"ה לפי דעת האריז"ל (כה"ח שם סק"ב), אבל בגמ' (שבת כג, א) וברמב"ם (חנוכה ג, ד) הנוסח להדליק נר 'של' חנוכה, ועי' מש"כ מהרי"ץ בע"ח ח"א דף קס, ב ובשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' קמג.
[29] ראה שם אותיות מט-נב.
[30] כצ"ל שבכנסת הגדולה שם כתב: וכתוב בשלטי הגבורים אשר סביב הגהות מרדכי דפרק במה מדליקין דסימנם 'נחמד למראה' נר חנוכה מ"ד, ע"כ. וכפי הנראה היה כתוב וכשה"ג ונדפס בטעות וכמשז"ל.
[31] יש שהוסיפו ברמז זה שנ"ח הרמוז בתיבת 'נחמד' הוא רק 'למראה', שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד.
[32] עי' מה שהוסיף החיד"א בזה בדרשתו שנדפסה במאסף תורני 'ישורון' תשנ"ז עמ' קפא.
[33] ואין אדם יכול לראותו אלא שיש לו דבקות בהשם יתברך לגלות לו עיניו להראותו פלאות (דבר בעתו שם).
[34] האר"י ז"ל היה יודע מן הנר שלמעלה מהחולה וכו' אם מסוכן או לאו, שיודע היטב הגוונין והאור ההולך ובא, שכתב כי בהטיית השלהבת אילך ואילך לימין ושמאל ומעלה ומטה ודוממת וחוזרת והולכת ובאה ועולה ויורדת, הכל הוא הוראה גדולה ליודעיה, והוא מאחר שנרמזה לגוף ולנר"ן מורה הוראות שעתיד להיות. אתה הראית לדעת כי הנר הוא אדם ממש הגוף ונר"ן (דבר בעתו שם). ועי' בהקדמת מהרח"ו לעץ חיים דף ד, ב.
[35] ז"ל השו"ע סי' תרעג ס"א: ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון וכו'. הגה, ובמדינות אלו אין נוהגין להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבו מדליק הנרות וכו'.
[36] נוסף על פי המקור, ושם הלשון שונה במקצת.
[37] ז"ל הגמ' בשבת (כא, ב): א"ר זירא אמר רב מתנה ואמרי לה א"ר זירא אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת.
[38] לזה רמזו כל השמנים והפתילות שהם הגורמים לאור הנשמה כשרים, אפילו שיהיו עכורים ואין האור נאחז בפתילה שיש בה אחיזת הסטרא אחרא, עם כל זה כשרים שמתוך שלא לשמה בא לשמה (דבר בעתו שם).
[39] שמתחילת עשייתו והארתו בשמן צלול בלא עבירות שהיא שלא לשמה, אלא צלול מן השמרים מהסטרא אחרא. שמא ישאר האדם בעכירותו, וזהו שאמרו ובשבת אסור להדליק בשמנים העכורים שהם שלא לשמה, שהשבת הוא רמז לעולם הבא, שכל זמן שהוא חול הרומז לעולם הזה יוכל להדליק בעכורים שהם שלא לשמה שאח"כ יבוא לתקן מה שקלקל ויעסוק לשמה, אבל בשבת שהוא לעוה"ב לא יגש שם שמן העכור שהיא מצוה העשויה שלא לשמה אין מדליקין ולא תגש להאיר כלל (דבר בעתו שם).
[40] כ"ה בשו"ע סי' תרעא ס"א: צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק.
[41] עי' נדרים ז, ב.
[42] ז"ל טור ברקת בפתיחת קטע זה: הזהיר בנר חנוכה הוא הממשיך אור של שמן זה מלמעלה וכו', ולכן צריך להזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, כי מפני התועלת הגדול הגורם במעלות העליונות ונמשך עד למטה במדה האחרונה, לכן אפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכו'.
[43] ז"ל הזהר שם (ח"ג ערה, ב): לית דרכא דמלכא ומטרוניתא למרכב על חמרא אלא על סוסוון וכו', ובגין דא כתיב ביה במשיח עני ורוכב על חמור וכו', ולא אתקרי מלך עד דרכיב בסוסיא דיליה כנסת ישראל.
[44] עי' סנהדרין טל, א.
[45] ולכן כדי לתקן ענין זה, מוכר כסותו ולוקח שמן ומדליק (טור ברקת שם).
[46] ז"ל הגמ' בשבת (כג, א): דא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס.
[47] ולפי שהאשה חייבת להאיר נשמתה, חייב האיש להדריכה ולהיישירה בכל מצוות שחייבת, כמו בקידוש ומצות ליל הפסח וכיוצא, ילמדנה כך תעשה וכך לא תעשה, כמ"ש (שבת נד, ב) כל מי שיש סיפק בידו למחות באנשי ביתו ולא מיחה הוא נתפס על אנשי ביתו (דבר בעתו שם).
[48] ז"ל השו"ע סי' תערב: אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה לא מאחרים ולא מקדימים וכו', עד שתכלה רגל מן השוק. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק וכו'. ומיהו הני מילי לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה. ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין. הגה, ובלילות האחרות ידליק כמו שאר בני אדם אף על פי שלא הדליק בראשונה.
[49] עי' פסחים ב, ב.
[50] וזהו שרמזו עד שתכלה רגל מן השוק, העולם הזה דומה לשוק, קודם שתכלה הרגל – בעודו בחיים, שעד אותו זמן הקב"ה מקבל התשובה (דבר בעתו שם).
[51] ע"ד (ש"ב יד, יד): וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח.
[52] ולכן רמז זה שלא הדליק כל הלילה עד שעברו ימיו ושנותיו ומת, יחזור ויראה לילות אחרים דהיינו עולם הזה פעם אחרת בגלגולים אחרים, וידליק בהם שיאיר ויתקן עצמו.
[53] ז"ל השו"ע סי' תערב ס"ב: צריך ליתן בה שמן כזה השיעור [עד שתכלה רגל מן השוק].
[54] שהתחיל בהצלת יוסף ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (בראשית לו, כו), ולא גמר הצלתו (דבר בעתו שם).
[55] הלשון כאן מקוצר, וז"ל דבר בעתו שם: לזה רמז כשבא להדליק לעשות איזה מצוה, ישים אל לבו להיות בה שמן כדי לספק ולגמור את כולה, שלא יהיה בשעת הדלקתה שמן מועט שיאמר אתחיל ואעשה מעט ממנה, אלא יהיה בה שיעור מצותה.
[56] עי' שבת כא, ב.
[57] ז"ל קה"ר (ה, יח): כד דמך רבי בון ברבי חיא, עאל רבי זירא ואפטר עלוי הדין פסוקא מתוקה שנת העבד וכו', למד רבי בון ברבי חיא תורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמד למאה שנה.
[58] שאם לא נכבית היתה גם כן דולקת והולכת (דבר בעתו שם).
[59] ז"ל השו"ע סי' תרעא ס"ו: מניחו למעלה משלשה טפחים, ומצוה להניחו למטה מעשרה טפחים, ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים יצא, אבל אם מניחו למעלה מעשרים אמה לא יצא.
[60] כ"ה במדרש תנחומא (קדושים יד): הכתוב מדבר בתינוק, 'שלש שנים יהיה לכם ערלים' שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, 'ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש' שאביו מקדישו לתורה וכו', 'ובשנה החמישית תאכלו את פריו' משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה, מכאן ואילך 'להוסיף לכם תבואתו'. מכאן שנו רבותינו (אבות ה, כא) בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה.
[61] ובשנה הרביעית ואילך כל פריו קדש הלולים לה' (ויקרא יט, כד), יתחיל האב ללמדו תורה, ולכך בא הרמז שההדלקה הארת הנשמה למעלה משלשה והלאה (דבר בעתו שם).
[62] הלשון כאן מקוצר וז"ל דבר בעתו שם: ועד עשרה טפחים שאם לא נתחנך והגיע לעשרה חייב אביו לחנכו – בן ט' לבריא בן עשרה לכחוש (עי' יומא פב, א), שאז חייב אביו שלא יתרשל בחינוכו.
[63] עי' שבת פט, ב.
[64] שאם אחר עשרים עשה עוונות ולא נתחנך אז מגלגלין עליו את הכל אפילו על מה שעשה קודם עשרים, שדווקא אם מעשרים ואילך לא עשה עוונות כלל ורדף אחר המצוות אין מענישין אותו על הקודם (דבר בעתו שם).
[65] כ"ה בגמ' שבת (כג, ב): א"ר הונא נר שיש לה שני פיות עולה לב' בני אדם.
[66] עי' אבות ה, יח.
[67] לזה רמז נר שיש לו שתי פיות אחת לעצמו ואחת ללמד לאחרים – פה לעצמו ופה לאחרים, עולה לו בשביל שנים (דבר בעתו שם).
[68] ז"ל הגמ' בשבת (כג, ב): אמר רבא מילא קערה שמן והקיפה פתילות, כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם, לא כפה עליה כלי עשאה כמין מדורה ואפילו לאחד נמי אינה עולה.
[69] כ"ה בראשית חכמה שער התשובה סוף פ"ו: וכן המסתיר מעשיו הטובים מבני אדם שכרו שיהא נסתר מבעלי הדין, שהקב"ה חופה עליו בלבוש החסד שהוא נקרא אלוה כדי שלא יכירו בו בעלי הדין, וזה רמוז בפסוק (איוב ג, כג) לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו. ועיי"ש שמקור הדברים בזוה"ק פר' משפטים.
[70] שכוונתו לגלות לבני אדם שישבחוהו וכוונתו להתייקר ולמצוא חן בעיני הבריות, אז כל אותו השמן והפתילות שעשה שהם המצוות והפעולות וכו' (דבר בעתו שם).
[71] בלשון הפסוק: מדרתה אש ועצים הרבה.
כתיבת תגובה