לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתר תימן 1

בתי הכנסת בתימן והמחלוקות בהם

חשיבות הכרת ההיסטוריה ומציאות החיים בתימן להבנת מנהגים והלכות

גדולי רבני תימן כמו הרב עמרם קורח זצ"ל תיארו בספריהם את חיי היהודים בתימן ואת בתי הכנסת בעיר צנעא, ואין ספק כי אלו מהספרים החשובים ביותר שנכתבו עד היום לתיאור חיי היהודים בתימן. בעשרות השנים שחלפו מאז, נכתבו ספרים רבים וחשובים, בהם יש תיאור של נושאים מיוחדים על חיי קהילה זו או אחרת, ולרוב מדובר בתיאור חיי מחבר הספר, משפחתו וקהילתו. במקביל, פורסמו ספרים חשובים על חיי היהודים בתימן מזויות שונות, וכן פורסמה האנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן, בה נמצא תיאור 2600 הישובים בהם חיו היהודים בתימן, ובה פירוט מיקום הגיאוגרפי של הישוב, שמות המשפחות, גודל הקהילה, ההיסטוריה היהודית של קהילה זו, מנהיגי הקהילה, ועוד. באנציקלופדיה ישנו דגש יותר על תיאור הקהילות ואינו מדגיש את חיי הפרט של היהודים.

ואולם, ישנו צורך וחשיבות גבוהה ביותר לתאר את חיי היהודים בקהילות השונות בכל רחבי תימן במקביל, תוך כדי פירוט של חיי היהודים בפועל והשוואה לישובים אחרים, תיאור החמרי של היהודים דהיינו, באיזה בית גרו, מה גודלו, כמה חדרים, ממה בנו את הבתים, מהו סדר היום בכל בית ומשפחה, מה נהגו לאכול כל יום, תיאור הלבוש והתכשיטים, ממה התפרנסו, פעילות הבנים והבנות, משחקי ילדות, לימודי המורי, חינוך ועד כמה הכו ההורים את ילדיהם, גיל הנישואין, חיי נשואין וגרושין, עד כמה היה נפוץ לשאת שתי נשים, מספר בתי הכנסת בתימן ועד כמה היו ויכוחים בהם, תיאור המקוואות, בתי עלמין בתימן ובניית מצבות וסימון קברים, תמותת תינוקות ואנשים בתימן, יחס המוסלמים ליהודים, גזרת היתומים, עדויות אישיות על איסלום יתומים, אמונות טפלות ועין רעה, ועוד שאלות רבות הקשורות לתחומי החיים. בפרויקט ישנו גם תיאור אישי של יהודים בקהילות הרחוקות ביותר שעד כה לא זכו לתיאור, כמו קהילת יהודי נגראן בגבול תימן-סעודיה.

 

והנה, ניתן לבשר לציבור הרחב, כי בשנים אלו נערך אחד הפרויקטים הגדולים והחשובים ביותר בנושא זה של תיעוד חיי כל היהודים בתימן, תיאור משווה ומקביל של כל הקהילות. הפרויקט מכונה בשם הזמני: "פרויקט תיעוד חיי היהודים בתימן – ראיונות הצלה".

את היוזמה ותחילת הפרויקט החלה עמותת "אעלה בתמר" מתל אביב בראשות מר ישראל קיסר ומר שלום סרי, ובמשך כחמש עשרה שנה, החל משנת תשנ"ז (1997) ועד היום, בצעו כמאה מתנדבים מטעם העמותה ראיונות עם כשבע מאות עד אלף זקנים וזקנות מיוצאי תימן מכל מחוזות תימן, המתארים את חיי היהודים בעיר שלהם ובמשפחתם, שאלות פרטניות שהמידע עליהם לא יסולא בפז. הראיונות עסקו בשני תחומים מרכזיים: ראשית, תיאור אישי מפורט ביותר של חיי היהודים בתימן, ושנית, תיאור העלייה וראשית ההתיישבות בארץ הן בישובים החקלאיים והן בישובים העירוניים (1).

לאחר מחקר של כשלושים שנה, במסגרתם יצאו לאור שלושה הפרויקטים שקשורים זה בזה: שתי האנציקלופדיות לחכמי תימן ולקהילות היהודיות בתימן, כולל מפת הישוב היהודי בתימן (שני כרכים כל אנציקלופדיה), וכן הפרויקט "מחקרים בסידורי תימן" ארבעה כרכים, נותר בידי חומר גולמי עצום על חיי היהודים בתימן שלא נערך עדיין, ואני רואה בפרויקט החדש של "אעלה בתמר" סגירת מעגל מבחינתי, פרויקט רביעי, ובו השלמה של תיאור חיי היהודים בתימן, ובעיקר התמקדות בחיים האישיים של כל יהודי מאז לידתו ועד לפטירתו בתימן, או עלייתו לארץ והתיישבותו במושבים ובערים.

פרויקט זה מתאר בפרוטרוט עד כמה שניתן את חיי היהודים בתימן סמוך לעלייה הגדולה לארץ. כל הראיונות נעשו בארץ, וכמעט בכולם מדובר במרואיינים שנולדו בתימן. חלק קטן מהראיונות הן של ילידי הארץ או בעלי תפקידים הקשורים ישירות להתיישבות הראשונה של התימנים בארץ. הראיונות עוסקים בתיאור התקופה של חמישים השנים האחרונות שלפני העלייה הגדולה לארץ, דהיינו, המחצית הראשונה של המאה העשרים בתימן, ובדגש על השנים הסמוכות לעלייה, וכן על העלייה והקליטה בארץ מאז הקמת המדינה, דהיינו טווח של כמאה שנה. חלק מהראיונות עוסקים בנושאים חשובים ביותר שלא נכתב עליהם פירוט רב, כמו תיאור התיישבות עולי תימן בכפר השילוח בירושלים (סילואן) וגירושם ממקור ראשון מאנשים מבוגרים שהיו אז ילדים, וכן עדויות על חיי הילדות בעיר ירושלים לפני הקמת המדינה, ועוד. חלק מהמרואיינים חשובים ביותר, כיון שהם המרואיינים היחידים בנושא זה. למשל, בספר שערכתי לרב שלום מנצורה "עליית מרבד הקסמים" ישנו פרק על יהודי נגראן, בצפון הרחוק ביותר של תימן, שבזמנים מסויימים היו חלק מסעודיה ובחלק מהזמן היו קשורים לתימן, ובעיקר לצעדה שבצפון תימן. בספר ישנו תיאור על קשייהם של יהודי נגראן בעלייה הגדולה לארץ, וישנו חוסר גדול בתיאור חיי היהודים בנגראן עצמה. והנה בפרויקט חשוב זה ישנו תיאור של אחד המרואיינים על חיי היהודים במקום.

 

תיאור ההיסטוריה וחיי היהודים הוא חשוב ביותר להבנת תהליכים ואירועים עד כדי כך, שבלעדיהם לא ניתן להבין לעומק ובאופן יסודי אירועים, התנהלות של היהודים ואף מנהגים, הלכות, הליכות ותופעות הקיימות עד היום בקרב יוצאי תימן. ואני רוצה להדגים זאת במספר דוגמאות, ובעיקר להתמקד באחד הנושאים שאני עוסק בהם בפרויקט הנוכחי החדש: ריבוי בתי הכנסת בתימן ועד כמה היתה נפוצה המחלוקת בהם, והוא למעשה, משלים היבט אחד בפרויקט הקודם שיצא לאור לפני כשנה וחצי: "מחקרים בסידורי תימן".

להלן מספר דוגמאות:

 

א) מנהג אכילת בשר בג' השבועות ובז' ימי האבל

מנהג תימן לאכול בשר בז' ימי האבל ובשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימי בין המצרים, והמנהג לאסור לאכול בשר הוא רק בסעודה המפסקת כדין המשנה והתלמוד. כלומר, התימנים אינם מחמירים כמו אחינו הספרדים והאשכנזים לאסור אכילת בשר מראש חודש אב כמנהג הספרדים או להחמיר מי"ז בתמוז כמו אחינו האשכנזים. מהו ההסבר למנהג זה?

מי שלא מכיר את המציאות בתימן לא ידע את התשובה או עלול להסביר תופעה זו בהסבר לקוי או בהסברים מנותקים מן המציאות, כמו הטענה שאני שומע לעתים קרובות, כי התימנים מקילים מאוד, ופעם אף שמעתי טענה הזוייה, שכביכול התימנים לא מתאבלים מספיק על חורבן בית המקדש.

ההסבר, לדעתי, קשור בראש ובראשונה במציאות החיים של היהודים בתימן. במהלך כאלף הראיונות שראיינתי זקנים וזקנות מעולי תימן על החיים בתימן במסגרת הפרויקטים על האנציקלופדיה לחכמי תימן ולקהילות היהודיות בתימן, למדתי לדעת כי ברוב הישובים בתימן לא היו דגים חיים בנמצא, כיון שרוב היהודים בתימן התרכזו במרכז ארץ תימן, והיהודים חיו לרוב בישובים שבראשי ההרים. ליד ישובים אלו לא היו נהרות, והיהודים לא עסקו בדיג ולא הכירו כמעט את הדגים החיים. אבי מורי ר' חיים זצוק"ל סיפר לי מספר פעמים, כי בעירו, העיר סוד שליד העיר עמראן מצפון לצנעא, ראה פעמים בודדות דגים שהביאו מהעיר עדן או מחודידה, ואלו כמובן היו דגים מיובשים מלוחים. הוא לא ראה מימיו דגים חיים בתימן. בפרויקט זה קיבלתי חיזוק לכך, ורק מעטים מהמרואיינים סיפרו כי ליד ישובם היה נהר והיו נוהגים לדוג ולאכול דגים טריים.

משמעות הדברים, כי רוב יהודי תימן כמעט ולא הכירו דגים, ולא היה להם בתפריט האוכל דגים לא חיים ולא מלוחים מיובשים. זאת בשונה מיהודי בבל, צפון אפריקה ומצרים שהתפריט שלהם כלל הרבה מאוד דגים, שלא לדבר על יהודי אירופה שחיו באזורים רבים של נהרות וימים והדיג היה מצוי.

זאת ועוד, אם נוסיף לכך כי בתפריט של המטבח המזרחי כמעט ואין בישולים חלביים, למעט בישולים קלילים כמו בתימן סאמנה או זום וכדומה, ואף היום אני שומע מפי רבים מיוצאי צפון אפריקה כי אין להם בבתיהם סירים חלביים. זאת מכיון שלא היו מקררים, ומדובר במדינות חמות יחסית, ואין דרך לשמור על האוכל ליותר ממספר שעות ללא קירור. מציאות חיים זו גרמה למצב בו המטבח התימני היה מוגבל מאוד, לבישולים לא חלביים, ובתימן בפרט, לפיתות ומאפה, קטניות ירקות ופירות וכן בשר שמבשלים באותו יום של השחיטה, וללא דגים, בשונה מעדות מזרח אחרות.

אשר על כן, כיון שתקנת חכמים של איסור אכילת בשר כזכר לחורבן היא רק בסעודה מפסקת ולא שלושה שבועות, וכן אין איסור לאכול בשר בשבעת ימי האבל, לא מצאו חכמי תימן סיבה והצדקה להחמיר דוקא בנושא האוכל בימים אלו, והתירו את מה שמותר ואסרו את מה שאסור מצד הדין, ולא מחומרה. שכן מה יאכלו בשלושה שבועות של ימי בין המצרים אם אין דגים כתחליף, וכי יאכלו שלושה שבועות רק קטניות, ירקות ומאפה?! זה לא מציאותי, ולכן לא נהגו להחמיר בזה (2).

מ"מ, בלי הבנת המציאות בה חיו היהודים בתימן לא נוכל להבין את מנהג אכילת בשר באבל ובשלושה השבועות בקרב יוצאי תימן.

 

ב) בשרעב לא קבעו סעודה ולא בירכו ברכת המזון כל השנה

במסגרת כתיבת שתי האנציקלופדיות והפרויקט החדש התוודעתי לשתי תופעות מאוד מיוחדות בכל איזור שרעב. ראשית, הקהילות בשרעב ובכל מחוז תעיז היו קטנות במיוחד, מספר בודד של משפחות יהודיות בכל כפר, ובעיר תעיז, שהיא עיר הבירה של כל דרום תימן, חיו 20 משפחות יהודיות בלבד (3).

שנית, בנפת שרעב ובמחוז תעיז לא היו קובעים סעודה על לחם בכל השנה, ולכן גם לא בירכו ברכת המזון, לא היו עושים זימון לא בשלושה ולא זימון בעשרה במהלך כל השנה. את התופעה ואת משמעויותיה הסביר לי רואי מרגלית מבית אל. הוא תיאר בפני, כי בשרעב היה קיים מנהג מיוחד במינו, לשיר פיוט בליל הסדר על החיטה דווקא. מה ראו יהודי שרעב לשיר שיר על החיטה דווקא בליל הסדר, כאשר הלילה עמוס במצוות ובמנהגים רבים? (4)

ההסבר שלו הוא כך. בכל איזור שרעב שבדרום תימן לא גידלו חיטה או שעורה, ולכן כל השנה לא אכלו פת, ולא היה מצוי כלל חמשת מיני דגן, אשר להם בלבד תקנו חכמים ברכה מיוחדת על הפת, נטילת ידיים, ברכת המזון וזימון. ולכן כל השנה אכלו יהודי שרעב פת העשויה מדורא, שאינו מה' מיני דגן. לפי ההלכה, אין קביעת סעודה באכילת לחם מקטניות או מדגן שאינו מחמשמת המינים, ולכן לא יכלו לקבוע סעודה ולברך ברכת המזון ולא לעשות זימון כל השנה. לעומת זאת, בחג הפסח יש חובה מדין תורה לאכול בליל הסדר כזית מצה, וחכמים הוסיפו עוד כזית מצה לכורך, ולכן בליל הסדר עשו יהודי שרעב מאמץ עליון להשיג חטה מחמשת מיני דגן כדי לצאת ידי חובת ההלכה. ומכיון שהדבר היה נדיר ביותר בשרעב בו אוכלים חיטה פעם אחת ויחידה בשנה, נהגו לשיר על החיטה שיר בליל הסדר.

גם בפרויקט הנוכחי של תיעוד זקני תימן קיבלתי חיזוק למציאות חיים, בה כל השנה לא אכלו יהודי שרעב פת העשויה מחמשת מיני דגן.

 

ג) ריבוי שוחטים בתימן

במסגרת הראיונות הרבים נתוודעתי למציאות בה היה ריבוי של שוחטים בתימן, מעבר לכל יחס לעדות אחרות. ואף בעשרות השנים הראשונות להקמת המדינה ניכרת מאוד תופעה זו, למרות שבשנים האחרונות היא פוחתת והולכת עקב שינוי תנאי החיים בארץ בהשוואה לתימן. הנתונים בידי מלמדים כי בכל משפחה מורחבת (חמולה) היה שוחט אחד לפחות, וכי גיל הלומדים שחיטה היה לרוב בגיל 16 – 17. מה פשר תופעה זו של ריבוי שוחטים?

לדעתי, ההסבר לכך קשור למציאות החיים בתימן, שכן רוב יהודי תימן חיו בקהילות הקטנות מעשר משפחות יהודיות עקב צרכי הפרנסה. ב- 119 ישובים מתוך 985 ישובים שבהם חיו יהודים סמוך לעלייה הגדולה לארץ היתה משפחת אחת של יהודים. ברוב מוחלט של הישובים בתימן, 563 מתוך 985 ישובים, 57%, חיו פחות מעשר משפחות יהודיות. ב- 201 ישובים חיו פחות מעשרים משפחות יהודיות, וכן הלאה (5). ועוד נתון חשוב ביותר, רוב מוחלט של יהודי מרכז תימן חיו בכפרים ובערים הנמצאים בראשי ההרים. לזה יש להוסיף כי לא ניתן לשמר בשר במקרר או במקפיא כפי שמצוי בזמנינו, ולכן היו חייבים לבשל את הבשר מיד לאחר השחיטה או לעתים היו מייבשים בשר לשמירה ולאכול בדרך.

משמעות הדברים, כי הצורך באכילת בשר מידי יום חייב מציאות של שוחט מקומי שגר באותו הכפר או העיר, אחרת לא היה זה שימושי לאכול בשר. הטופוגרפיה במרכז תימן מלמדת, כי לעתים קרובות שני כפרים היו קרובים מאוד בקו אוירי, אך המציאות חייבה לרדת מההר ולעלות להר השני, מהלך של שלוש או ארבע שעות הליכה. ולכן לא יתכן כי כל אכילת בשר עוף או בקר תמשך שעות רבות של הליכה ללכת לשוחט. משום כך, המציאות חייבה שבכל כפר כמעט יהיה שוחט, לאכילה היום יומית. המציאות בתימן גרמה גם שילדים אשר למדו אצל המורי היו מסומנים מיהם הכשרוניים, ובנערותם לימדו אותם את הלכות שחיטה כדי להסמיכם לשוחט לשימוש השוטף בכפר, ואת הכשרוניים שבהם הכשירו להיות רבניים. העיסוק בלימוד התורה היה רב, והחל מגיל קטן כל ילד למד את פרשת השבוע, התרגום, שלוש מגילות וכדומה, כך נותר מצב שכל אדם הפשוט ביותר בתימן היה מלא תורה ומצוות.       

גם בפרויקט הנוכחי של תיעוד זקני תימן קיבלתי חיזוק למציאות זו.

 

ד)האם היה ריבוי בתי הכנסת ועד כמה היו ויכוחים בהם?

הד"ר דני בר מעוז עוסק בתיאור פלגנותם ומחלוקתם של יהודי תימן (6) , ופרק שלם, פרק שני ע' 71 - 100, מוקדש למחלוקות של יהודי תימן בבתי הכנסת. מתיאוריו בספר ניתן ללמוד כי, לדעתו, יהודי תימן הרבו להתווכח בכלל ובבתי הכנסת בפרט. בפרק שמיני "מעשה אבות סימן לבנים" הוא מתאר חלק מהמחלוקות שהיו בארץ בקרב עולי תימן, ואף את חוסר האחדות שבהם. ב"אחרית דבר" (7) הוא מתאר באופן שלילי ביותר את התימנים והוא כותב: "מול התימני הנחמד, שקווים לדמותו שרטטתי בהרחבה במבוא לספר זה, עולה ומבצבצת דמות של יהודי נסער, וכחן, בוטה ומתלהם, עקשן ומרדן, המקדש בחייו הציבוריים לא אחת את המימרה 'יקוב הדין את ההר'".

 

האם יש הצדקה להכליל את התימנים בתיאורים שליליים שכאלו?

בהמשך הדברים בר מעוז מסייג במעט את הדברים (8):

"אשוב ואדגיש כי מחלוקות בבתי כנסת, פנייה לערכאות הגויים, תחרות על השררה, תוקפנות מילולית ופיסית ומחלוקות הלכתיות נוקבות ומפלגות – לא ייחדו את אורחות חייה של קהילת תימן בלבד, והיו נחלתן של קהילות ישראל במרוצת כל הדורות. אלא שכנגד הדימוי המיתולוגי של 'התימני הנחמד', שהצטייר כלפי הסביבה החיצונית, בולטת מאוד מידת ההתלהמות ששיקעו יהודי תימן במחלוקותיהם, ובחושפם קווי אופי של דווקנות, חוסר נכונות לפשרה ודפוסי התנהגות חמולתית/שבתית, הרחיקו לכת במחלוקותיהם עד כדי פלגנות של ממש.

ולסיום אציין כי אותן מידות של דווקאות וחוסר נכונות לוותר ולהתפשר, שהיו לרועץ לבני תימן במחלוקותיהם ובפלגנותם, הן שהיו למקור כוחם לעמוד בפני פגעי הגולה ומצוקותיה. על אף הפיזור הדמוגרפי העצום ולמרות ההשפעה החברתית-תרבותית של הסביבה המוסלמית, לא התקיימה דינמיקה של התבוללות, ונראה כי העקשנות הטבועה באופיים של יהודי תימן עמדה להם לדבוק בדתם, ולשמר באופן מופלא מסורות ומנהגים שלא נשתמרו בגלויות אחרות".

 

כלומר, הוא מתאר את יהודי תימן בתכונות שליליות אשר גם בשלילה אפשר למצוא נקודות זכות, והוא ההיבט חיובי של שמירת המסורת בגולת תימן.

לצד סקירת המחלוקות בתימן על ידי בר מעוז, וכן ניתוח המקורות הראויים לציון, אני רוצה להסתייג מן המסקנות העולות ממחקר זה בהקשר לבית הכנסת, ולהציג דיעה שונה. אני רוצה להתמקד רק בנושא בית הכנסת, כיון שנושא זה הוא חלק מהפרויקט החדש של "תיעוד חיי היהודים בתימן", וגם בגלל שעסקתי הרבה בתחום של מנהגי התפילה, ופרק זה משלים את המחקר (9).

אני מסכים עם קביעתו ב"פתח דבר" ע' 14, כי בעבודת מחקר "לא היה מקום לייפות את המציאות ההיסטורית ולשים את העקוב למישור". חובה תמיד לתאר נכוחה את המציאות, ויחד עם זאת אין להפריז בנתונים ובמסקנות, כדלקמן.

שני תחומים לדעתי אינם מדוייקים במסקנותיו. התחום הראשון הוא הנתונים והסטטיסיטיקה החסרה במחקרו. בע' 74 הוא כותב כי:

"קורותיהם של חלק מבתי הכנסת של צנעא משקפים את תרבות המחלוקת, המתגלה תדיר בדפוס התנהגותם של יהודי תימן ולא כאירוע חד-פעמי. למרות שאין בנמצא רצף של תעודות על קורות בתי-הכנסת, הרי די בחומר הקיים כדי לשרטט כרוניקה מתמשכת של מחלוקות, שחלקן נתארכו מספר דורות, גלשו לעימותים חריפים, כללו גידופים והרמות ידיים, ולא באו לידי פתרון אלא רק לאחר שהתברר עניינן בערכאות הגויים והדבר גרם לחסרון כיס ניכר לבעלי הדין".

 

בפרק שני הוא מתאר ומפרט את הויכוחים שהיו בבתי הכנסת. ב"מחלוקות על הבעלות ועל הזכויות לשרת בקודש", ע' 72 – 88, הוא מפרט ארבעה בתי כנסת בצנעא ותשעה בתי כנסת מחוץ לצנעא שהיו בהם ויכוחים על בעלות וזכויות. ב"מחלוקת על הכיבודים", ע' 88 – 94, הוא מפרט ששה-שבעה מקרים, ואף הוא מעיר בצדק רב על ההגזמה בתיאורו של אברהם ערוסי, כי יהודי תימן הרבו לריב בבתי הכנסת. ב"דקדקנות בהגייה ובהטעמה", ע' 94 – 97, הוא מפרט מספר בודד של ויכוחים בנושא, ולא כולם מחלוקות ממש אלא ויכוח הלכתי. בע' 99 הוא כותב דיעה, כי ריבוי מספר בתי הכנסת הוא עדות לפלגנות ולחוסר התגבשות. הוא מזכיר את דעת הר"י קאפח המצדיק תופעה זו, כיון שמדובר ברצון המתפלל להרבות לעלות ולקרוא בספר תורה ולשמש שליח צבור, מה שנמנע ממנו לעשות בבתי כנסת גדולים. ונראה שבר מעוז אינו מקבל את הסברו של הר"י קאפח, וטוען כי מדובר בעידון התופעה השלילית.

אם נסכם את הממצאים החשובים המפורטים בפרק זה נלמד, כי מדובר ב- 20 עד 30 בתי כנסת בהם היו ויכוחים ומחלוקות. אין התייחסות בדבריו כמה בתי כנסת היו בתימן, ובאיזה אחוז מדובר, דהיינו מהו היחס המדוייק.

האם יהודי תימן רבו והתווכחו בבית הכנסת הרבה?  האם 20 - 30 ויכוחים ומריבות בבתי הכנסת בכל רחבי תימן הכוללים במדוייק 985 ישובים הם הרבה בטווח של כמאתיים שנה?(10) האם המריבות והויכוחים היום בארץ הם הרבה או מעט?

 

ד"ר שרונה עמוסי—תם דחתה את מסקנתו וכתבה (11):

"כשם שאני למדה על חומרת המחלוקת אצל יהודי תימן, באותה מידה אני מסתייגת מהניסוח וההגדרה של 'תופעת המחלוקת' כייחודית לקהילת בני תימן. מקריאה בספר ומהתעמקות בכתובים מתקבל הרושם כי המחלוקת הומצאה ע"י קהילת בני תימן, ולא היא! אין המחלוקת תופעה ייחודית לעדת בני תימן ואינה נחלתם הבלעדית. הרוצה ללמוד מהי מחלוקת יהלך בשדה המוקשים בתלמוד, והמעוניין לדעת מיהי 'אם המחלוקות' יסתפק בתוצאותיה של המחלוקת בין מתנגדים לחסידים הנמשכת מזה כמה דורות וידועה בחומרת תוצאותיה. מחלוקת המפלגת את העם ועושה אותו כתות כתות, כאילו לא נתנה תורה אחת לכולם, ונראה כי יש חלילה שתי תורות. החמורה מבין תוצאותיה של מחלוקת זו היא הימנעות הנישואין של אלו לאלו, שאין לך פילוג גדול מזה... לפיכך ניסוח הגדרת המחלוקת כ'תופעה' אצל יהודי תימן קשה עלי במיוחד..."

 

אף אני דוחה את מסקנתו, ואולם אני רוצה להכנס לעובי הקורה ולבדוק נתונים החסרים בשניהם. מה שחסר לי מאוד במסקנות של בר מעוז, על סמך מה הוא קבע כי 20 – 30 מחלוקות בבתי הכנסת בכל רחבי תימן הם הרבה? ואולי הם מעט מאוד בהתחשב במספר בתי הכנסת?

לדעתי, מסקנתו מבוססת על חוסר נתונים בסיסי על מספר בתי הכנסת בתימן. ספרו של בר מעוז יצא לאור בשנת תשס"ה, והספר מבוסס על עבודת הדוקטור שלו שנכתבה קודם לשנה זו, קודם שפרסמתי את האנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן בשנת תשס"ה, וסביר מאוד שלא היה מודע לנתונים אלו שבאנציקלופדיה.

בע"ה, כאשר יושלם הפרויקט החדש ויצאו לאור הספרים נוכל לקבל תמונה מדוייקת על מספר בתי הכנסת בתימן, ועל כמות הויכוחים והמריבות שהיו בהם. זהו אחד הנושאים החשובים שנדון בהם בפרויקט החדש. מעיון במאות הראיונות המגמה המתגלית היא, כי לא היו בתי כנסת רבים בתימן ולא היו הרבה מחלוקות בבתי הכנסת בתימן, בניגוד למסקנותיו. 

ואולם, אף מהנתונים שפרסמתי באנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן ומפרסומים שונים, ניתן להסיק מספר מסקנות חשובות שיש להם היבט משמעותי ביותר ביחס לנושא זה, וניתן לקבל תמונה די כללית, הסותרת את מסקנותיו.

כדי להסיק מסקנה האם היו בתי כנסת רבים בתימן, יש לבדוק את הנתונים, ולדעת מהי ההערכה הכללית לגבי מספר בתי כנסת שהיו בתימן.

להלן הנתונים העיקריים מהאנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן: 

העיר הגדולה ביותר בה חיו יהודים בתימן היתה העיר צנעא בה חיו 5-6 אלף נפש סמוך לעלייה הגדולה לארץ, ויש המעריכים אף יותר. לפי ממוצע של 5 נפשות במשפחה, מדובר על כ- 1000 עד 1200 משפחות יהודיות. סמוך לעלייה לארץ היו 23 בתי כנסת (12), ממוצע של בית כנסת אחד לכל 43 - 52 משפחות.

הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתימן, היא העיר רדאע, בה חיו כ- 350 משפחות ובה היו 9 בתי כנסת, ממוצע של בית כנסת אחד לכל 39 משפחות (13).

הקהילה השלישית בגודלה בתימן היא העיר ד'מאר בה חיו 200 - 300 משפחות ובה היו 7 בתי כנסת, ממוצע של בית כנסת לכל 36 משפחות (14).

בקהילות הגדולות ביותר הבאות נמנו כמאה עד 130 משפחות יהודיות בכל עיר, ובהן בית כנסת אחד או שניים בלבד: עמראן 2 בתי כנסת, אחד לקהילת הדרדעים ואחד בנוסח שאמי. בעיר שיבאם 2 בתי כנסת בערך, אחד ליוצאי צנעא ואחד לקהילה המקומית, בישוב אכמת בני מנצור בית כנסת אחד בלבד, בישוב רצ'אי בית כנסת יחיד. העיר מנאכה גדלה מאוד בעשרות השנים שלפני העלייה הגדולה לארץ וחיו בה סמוך לעלייה  הגדולה 100 - 130 משפחות והיו בה 3 בתי כנסת: בלדי, דרדעים ומעורב (15).

ניתן להבחין מנתונים אלו, כי בערים הגדולות ביותר בתימן כאשר היו הבדלי נוסח או אורח חיים הקימו בית כנסת נוסף: צנעא, עמראן, שיבאם ומנאכ'ה, אך כאשר היה מדובר בערים אחידות (הומוגניות) הסתפקו בבית כנסת אחד למאה משפחות: אכמת בני מנצור ורצ'אי.

ממוצע של בית כנסת אחד לכל 45 – 100 משפחות הוא סביר ביותר, ואינו נראה לי מספר מוגזם המלמד על ריבוי בתי כנסת, כתוצאה מריבוי מחלוקות וויכוחים.

אלו שמונה הישובים הגדולים ביותר בתימן מבחינת הקהילות היהודיות, ובהם נמנו 48 בתי כנסת המשרתים אוכלוסייה גדולה של 2200 משפחות מתוך 14658 משפחות בכל רחבי תימן, 15% מכל היהודים בתימן. בית כנסת אחד בממוצע לכל 46 משפחות, זהו יחס סביר ביותר ואין הוא מוגזם לדעתי.

בחלוקה לקבוצות ישובים ניתן לראות, כי היו 563 ישובים מתוך 985 ישובים בהם חיו פחות מ- 9 משפחות (16), וברור שבחלקם הגדול לא היו בתי כנסת. והדברים מתיישבים עם הראיונות שקיימתי ומעדויות רבות הנמצאות גם בפרויקט החדש, כי ברבים מהישובים שבהם חיו 1 – 4 משפחות יהודיות לא היה כלל מניין בישוב.

ב- 119 כפרים היתה משפחה יהודית אחת בלבד בישוב! (17), ב- 103 כפרים חיו 2 משפחות יהודיות בלבד!, וב-57 כפרים חיו 3 משפחות יהודיות, סה"כ ב- 279 ישובים שברובם המוחלט לא היה בית כנסת בישוב, והיו מתפללים במניין רק בחגים ובחלק גם בשבתות. בחלק מהכפרים הללו שהיו קרובים זה לזה במרחק של תחום שבת, היו מתארגנים ומתקבצים יהודים משניים או שלושה כפרים רק לצורך תפילת שחרית ומוסף בשבת ובחג. מעדויות שבידי עולה כי היו כפרים שהתארגנו למניין רק בחגים הגדולים כמו פסח, סוכות, ר"ה ויו"כ (18).

ברוב קבוצה ו', שהיא הכמות הגדולה ביותר של ישובים בתימן, 563 מתוך 985 ישובים בהם חיו יהודים סמוך לעלייה הגדולה לארץ, היו פחות מ- 9 משפחות בישוב, ולרוב היה  בית כנסת אחד. מספר בתי הכנסת בכפרים אלו היה תלוי במספר היהודים במקום.

בהערכה גסה נראה לי לומר, כי סמוך לעלייה הגדולה היו 700 – 800 בתי כנסת בכל רחבי תימן, ובכל מקרה לא יותר מ-985 בתי כנסת כמספר הישובים בתימן בהם חיו יהודים. מצד אחד, היו מספר בתי כנסת בישובים הגדולים, ומאידך גיסא ב-279 ישובים חיו פחות משלוש משפחות יהודיות ולא היה בית כנסת ומניין לתפילה קבוע בכל יום לתושבי המקום, ולכן נהגו להתאסף מספר כפרים יחד לתפילה במניין רק בשבת ובחגים, והיו מארגנים מקום זמני לתפילה בחגים, כדלעיל.

אם היו הבדלים בין השאמי לבלדי באותו ישוב הקימו בית כנסת נוסף אם היו מספיק מתפללים. התופעה של הקמת בית כנסת ללא מניין יציב, רק לשם השררה והכבוד, לא היה נפוץ כלל בתימן, בניגוד לתדמית, שכן המצב הכלכלי הקשה בדרך כלל לא איפשר זאת, למרות שהיו כמה בודדים כאלה ואין בהם ללמד על הכלל.

זאת ועוד, לידי ולידי מוזיאון יהודי תימן בבני ברק שבניהולי הגיעו וממשיכים להגיע מאות מסמכים בכל התחומים האפשריים וכמעט ולא מצאתי בהם מסמך הקשור לסכסוך בבית הכנסת. משפחת עמרם מקרית אונו מסרה כ- 70 מסמכים הקשורים לישוב מד'אב שבאזור אנס במחוז ד'מאר, ובהם מסמכים העוסקים בבניית בתי כנסת ומקוואות, כתובות הרשאות לשחיטה, מכירת ספרים ועוד, ובאף אחד מיהם לא מצאתי סכסוך בבית הכנסת. כך גם מסרה לי משפחת חצרוני מקרני שומרון עשרות מסמכים המתעדים את קהילת כוכבאן, ואף בהם לא מצאתי סכסוך בבית הכנסת. כלומר, בניגוד לתדמית שמנסים ליצור אין שום סימן או הוכחה בנתונים כי אכן היתה תרבות מחלוקת בתימן בבתי הכנסת (19).

בר מעוז גם מעדיף לקבל את התיאורים הקשים והשליליים ביותר במחלוקת שהיתה בעיר צנעא במאה הי"ח על נוסח התפילה. וכבר הארכתי מאוד לדחות את התיאורים הקשים הללו כי כביכול היתה במחלוקת זו אלימות פיזית, שכן כל המקורות הקשורים ישירות לויכוח זה לא מזכירים כלל אלימות פיזית, בעוד שכל התומכים בגישה זו מסתמכים על ר' חיים חבשוש, והראיתי שם כי חבשוש לא חי בזמן האירוע אלא כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, ואין הוא מקור מוסמך, שכן הוא לא דייק שם גם בדברים נוספים (20). אמת היא, כי היה במאה הי"ח בעיר צנעא ויכוח גדול וחריף על שמירת המסורת בנוסח התפילה ומהי מדת האיזון הראוייה בין שמירת המסורת הקדומה למסורת ספרד, אך היא היתה מחלוקת אמיתית לשם שמיים, ובלהט הויכוח נאמרו דברים חריפים, אך בשום אופן לא היתה מחלוקת פיזית. לכן איניני רואה בויכוח הגדול הזה מחלוקת, ועל אחת כמה וכמה שאין לשייך ויכוח זה ל"תרבות המחלוקת".

 

המסקנה מניתוח נתונים אלו: בתימן הוקמו בתי כנסת במספר סביר ולא היו ויכוחים יוצאי דופן בהם.   

המסקנה המרכזית שלי מנתונים אלו היא, כי למרות התדמית שנוצרה על התימנים וההרגשה של חלק מבני עדת תימן כי היה ריבוי של בתי כנסת בתימן והיו בהם מחלוקות רבות, הדבר אינו נכון בבדיקת הנתונים והסטטיסטיקה. מספר בתי הכנסת בתימן היה סביר, בהתאם למספר היהודים בישוב, ובהתחשב במנהגים השונים או בהבדלי אופי.

 

מספר בתי הכנסת בארץ

עד היום לא נערך מחקר מדוייק על מספר בתי הכנסת בארץ לאחר העלייה הגדולה, ולא ידוע לי בודאות האם מספרם בארץ גדול באופן יחסי ממה שהיה בתימן.

להערכתי, בעשרים – שלושים השנים שלאחר הקמת המדינה הוקמו יותר בתי כנסת מאשר בתימן, והיה ריבוי זמני בהקמת בתי כנסת תימניים. להערכתי, מגמה זו פסקה, ואני מזהה, כי בעשרות השנים האחרונות ישנה מגמה של צמצום מסויים בהקמת בתי כנסת תימניים וחזרה למצב הרגיל.

לדעתי, שתי סיבות עיקריות לכך: ערבוב קהילות במקום אחד והמגמה להסתגל לקהילות גדולות יותר מאשר בתימן. בתימן היה פחות ערבוב קהילות, שכן הישובים היו קטנים בד"כ כפי שפורט לעיל. מן העדויות בפרויקט החדש עולה, כי ברוב הישובים בתימן לא היו הבדלים משמעותיים בנוסח התפילה או באופי, והמצב הנפוץ ביותר ברוב הישובים הקטנים והבינוניים בתימן שהיה בית כנסת משפחתי, ואם היה צורך הקימו בית כנסת נוסף לשאר המשפחות או בית כנסת למתפללים בנוסח השני בלדי או שאמי.

לעומת זאת, בארץ התיישבו עולי תימן בישובים הרבה יותר גדולים מאשר בתימן, וכתוצאה מכך נאלצו לגור עולים מאזורים שונים בתימן, עם הבדלי מנהגים, נוסח ומנגינות, ולעתים אף אורח חיים שונה. ולא עוד, אלא שהמגע עם בני עדות אחרות גרם לשינויים שונים בשמירת המסורת, ועל כן הוקמו יותר בתי כנסת. לעתים קרובות גרו בשכנות אנשים שהתפללו בנוסח שאמי, למשל, אך מאזורים אחרים בתימן, ואף בהם היו הבדלים גדולים, כגון מתפללי שאמי מצנעא ומתפללי שאמי משרעב, ולמרות שהכותרת של נוסח התפילה זהה, הרי הנוסח שונה לחלוטין (21).

נכון הוא, שתופעה חיובית זו, של שמירת המסורת, גרמה גם לתגובות שליליות של מאבקי שליטה וכבוד, ואף לביקורת גם בתוך העדה ובעיקר מחוץ לעדה (22).

ניתן לראות חיזוק לכך, כי ערבוב קהילות בארץ גרם להקמת בתי כנסת נוספים, גם מהמצב החברתי במושבים. באותם מושבים תימניים שכולם היו מאזור אחד בתימן היו פחות ויכוחים ומחלוקות פנימיות מאשר במושבים שהתיישבו בהם עולים מאזורים שונים בתימן (23).

מצב זה של ריבוי יחסי בהקמת בתי כנסת תימניים, היה באופן זמני עד שעולי תימן החלו להסתגל למציאות החדשה בארץ של קהילות גדולות יותר, ולכן לדעתי, בעשרות השנים האחרונות, לאחר ההסתגלות למציאות בארץ, חוזר המצב הרגיל בו מספר בתי כנסת התימניים הוא סביר. בעשרות השנים האחרונות אני יכול לזהות באופן ודאי כי אין מחלוקות ומריבות בבתי הכנסת התימניים יותר מאשר בבתי כנסת של עדות אחרות, ואין הקמה מוגזמת של בתי כנסת תימניים.

כמי שחי את כל חייו בעיר בני ברק, ואף שימשתי חבר מועצת העיר בני ברק בשתי קדנציות וחבר מועצת העיר קרית אונו, אני יכול להעיד על סכסוכים רבים יותר וחריפים ביותר עד כדי תיאוב ושנאה הקיימים לעתים גם בעדות אחרות, ואולי אף יותר. ויכוחים ומחלוקות אלו הם על שררה מי ישלוט בבית הכנסת, חסידים או ליטאים, מריבות בין חסידויות, מריבות בתוך החסידויות עצמן בין אחים וקרובי משפחה, ועוד. גבאי בתי כנסת תיעדו בפני מאבקים חריפים ביותר כולל אלימות פיזית, המתנהלים מאחורי הקלעים על השליטה בבית הכנסת. שני בתי כנסת לא תימניים בבני ברק נמצאים היום בהליכים משפטיים בבתי משפט. בית כנסת שלישי לא תימני הנמצא בשכונתי היה בעבר בהקפאת בנייה שנים רבות עקב סכסוך משפטי שנמשך כ- 15 שנה. מספר בתי כנסת נוספים נמצאים היום בהליכים בדין תורה או שהסתיימה בהם ההליכים לאחרונה בדין תורה, כפי שמקובל בציבור החרדי, ועוד. ישנן ידיעות מוסמכות על כיבוי אורות באמצע תפילת ליל ראש השנה, סכסוכי ירושה רבים בין ילדי אדמורי"ם שהלכו לעולמם עד כדי הקמת חסידויות שונות, ועוד. פעמים רבות לא הצלחתי להתפלל בבית הכנסת המשפחתי, כיון ש"נידבו" אותי להשלים מניין בבתי כנסת מעדות אחרות שלא הצליחו להשיג מניין לתפילה. כמות בתי הכנסת מעדות אחרות היא עצומה, וכל חוג או קבוצת אנשים מקימים להם בית כנסת וקיימים המון "שטיבלים". כיון שנושא הסכסוכים בבתי כנסת של עדות אחרות לא מעסיק אותי במיוחד, לכן גם לידיעתי לא מגיעים כל הידיעות והסכסוכים בבתי הכנסת מעדות אחרות, למרות שאני יודע בודאות על קיומם (24).

אני יכול לקבוע באופן חד משמעי, כי בעשרות השנים האחרונות אין יותר מחלוקות בבתי הכנסת התימניים יותר מאשר בעדות אחרות. מן המידע שבידי עולה כי בעדות אחרות ובעיקר בקרב האשכנזים כמות הסכסוכים והמחלוקות המשפטיות הן רבות יותר באופן יחסי, ולא פחות מאשר אצל התימנים.

 

דומה, כי בר מעוז הפריז בתיאור המקרים שהיו בתימן, אימץ את התיאורים החמורים ביותר למרות שאין להם תמיד ביסוס במקורות ואף הפריז במסקנותיו, כי כביכול יהודי תימן מרבים להתווכח ולריב בבית הכנסת. לא היו בידיו כלים מספריים כדי לבדוק זאת, ולהערכתי, בר מעוז לא הכיר את המציאות המדוייקת בתימן בנושא זה.

חלקנו מקבלים על עצמינו ללא כל הוכחה את התדמית השלילית בנקודה זו שבני עדות אחרות ואף אנו יוצרים לעצמינו, כאילו התימנים רבים יותר בבית הכנסת. נכון הוא, כי הדיונים וההערות על מנהגי התפילה או על הדיוק בקריאה בתורה הם רבים יותר, וההערות הן בתוך התפילה, ואף הויכוחים מוחצנים ופומביים יותר, אך מספרם הכולל של ויכוחים ומחלוקות אינו רב, ובודאי שאינם מלמדים על תרבות מחלוקת ווכחנות לשמה. חלק גדול מהן הערות לימודיות שלא תמיד נעשות ברוח נעימה, אך אינן מחלוקות לשם מחלוקת. וכל שכן שאינן מחלוקות אמיתיות שנמנעו מלהתחתן זה עם זה כפי שפירטה נכון שרונה עמוסי-תם.

פרויקט "תיעוד חיי היהודים בתימן – ראיונות הצלה" עוסק גם בתחום הזה, ולראשונה ניתן יהיה לדעת בצורה המפורטת ביותר, עד כמה שניתן, כמה בתי כנסת היו בתימן ועד כמה התווכחו ורבו בבתי הכנסת. בשלב זה של המחקר, מבדיקת מאות עדויות עוד קודם לסיכום הרשמי, המגמה המסתמנת באופן ברור ביותר כי לא היו מריבות רבות בתימן, ודווקא דבריו של הרב קאפח זצ"ל, שהוזכרו לעיל, הם המדוייקים יותר, וכי ריבוי בתי הכנסת אינו סימן לפלגנות, אלא לרצון המתפלל להיות יותר חזנים ולעלות לתורה.

לדעתי, קיימת סיבה נוספת מרכזית יותר, והיא שמרנות יהודי תימן במנגינות ובמנהגים כדלקמן, שאף בר מעוז התייחס אליה אך לא נתן לה משקל אמיתי.

 

משמעות נתונים אלו לגבי ארגון קהילות בתימן

לנתונים אלו ולהיסטוריה של היהודים בתימן יש חשיבות מרובה גם בנושא נוסף, והיא הטענה כי התימנים בארץ לא יודעים להתארגן ואינם מאוחדים, כפי שגם בר מעוז טען בדבריו. לטענה זו אני שותף באופן חלקי, ולדעתי אף תופעה זו קשורה מאוד למציאות החיים בתימן, שכן עפ"י הנתונים לעיל, ברוב מוחלט של הישובים בתימן לא היתה למעשה קהילה יהודית אמיתית במובן המקובל היום, שכן ב- 563 ישובים היו פחות מעשר משפחות יהודיות בכל ישוב. ב-201 ישובים נוספים היו פחות מ- 20 משפחות, ב-102 ישובים נוספים היו פחות מ-30 משפחות יהודיות, כדלעיל.

משמעות הדברים, כי ב-88% מכל הישובים בתימן חיו פחות מ- 30 משפחות יהודיות, וזו רוב רובה של יהדות תימן. המצב הכלכלי של תימן הקשה גם הוא על המצב, וכל העיסוק העיקרי בתימן היה לדאוג לפרנסה ולצורך הבסיסי ביותר שהוא לעבוד כדי שיהיה מה לאכול, ולא הרבה יותר מזה. כמובן שבכל האזורים הללו לא היתה שום פעילות קהילתית מעבר לחיים השוטפים של כל אדם לדאוג לפרנסתו.

בהתאם לכך, לא שייך לדבר על מוסדות קהילה, בתי ספר וכל ארגון קהילתי אחר ברוב מוחלט של תימן. מבדיקת הנתונים שבידי, הן באנציקלופדיות והן מתוך הפרויקט העדויות החדש, ניתן להסיק, כי רק בערים הגדולות ביותר היה בית דין או דמוי בית ספר, או אף פעילות ממוסדת של עזרה לזולת וגמילות חסדים. ברוב מוחלט של הישובים בתימן העזרה והגמילות חסדים היו פעולות אישיות ויוזמה של כל אדם או של הדמות המרכזית בישוב.

בהתאם לכך מסקנתי ברורה, כי רוב מוחלט של יהודי תימן לא התרגלו לחיי קהילה מאות ואולי אף אלפי שנים, והדבר משפיע ומקרין על האופי של יוצאי תימן בישראל עד היום. חוסר בהרגלים לחיי קהילות גדולות אינו מלמד על תרבות מחלוקת, אלא מלמד על תהליכים ושלבים בהסתגלות לחיי קהילה.

לדעתי, ניתן לזהות כי תופעה זו מתחילה להשתנות בשנים האחרונות, ואנו כבר יכולים לראות קהילות של יוצאי תימן מאורגנות יותר, ואף בתי כנסת גדולים ומפוארים יותר, וזה כמובן לטובה. אך "אליה וקוץ בה", ובצידה גם תופעות פחות חיוביות, כמו ריבוי הילדים שאינם יודעים לקרוא בתורה ולתרגם כהוגן, כיון שהם מתפללים בבתי כנסת גדולים, והתור של הקריאה בתורה או התרגום מגיע אליהם פעם בחצי שנה עד שנה (25). זאת בהתאם לתיאור הר"י קאפח כי בבתי כנסת קטנים יש יותר אפשרות לכל מתפלל להיות חזן ולקרוא בתורה. דורינו, דור הילדים שגדל בתימן או בשנים הראשונות של המדינה, היינו מרבים לעלות לתורה ולהיות חזנים (26).

אני רגיל לשמוע את הבדיחות שכל שני תימנים מקימים להם שני בתי כנסת, ואולם כמי שבדק את הנושא ומשווה לבני עדות אחרות, אני שומע אותן הערות גם על האשכנזים וגם על כל העם היהודי (27).

 

הגדרת אופיים של יהודי תימן

התחום השני שבו אני לא מסכים עם מסקנותיו של בר מעוז קשור להגדרת התופעה ולפרשנות.

לויכוחים על שמירת המסורת הוא קורא "עקשנות" ושאר הגדרות שליליות (שם ע' 270), מינוחים עם היבטים שליליים חריפים שיש בהם גם צד זכות כפי שהוא מפרט, תכונה ששמרה על חיי היהודים בגלות, אך בעקרון הן הגדרות שליליות מאוד.

להערכתי, בר מעוז הגיע למחקר זה עם דיעה קדומה שלילית על תופעה זו אצל התימנים, ומספר הקטן של בתי הכנסת בתימן בהם מצא סכסוך אין בו הוכחה לטענתו, כי התימנים הרבו לריב בבתי הכנסת בגלל התכונות השליליות שמנה לעיל. דוקא נותרו בידינו מאות ואף אלפי מסמכים מתימן כדלעיל, ולא נמצאו מסמכים רבים על מחלוקות בבתי הכנסת בתימן.

אני טוען ההיפך, בויכוחים בבתי הכנסת אין מדובר בדרך כלל בויכוח לשם ויכוח ובעקשנות לשם עקשנות שהיא תכונה שלילית, אלא מדובר בתכונה של שמרנות גדולה שהיא תכונה חיובית, תכונה של אדם המאמין בצדקת דרכו ואין הוא חושש מבקורת על המסורות שלו. יצר הויכוח של יהודי מתימן קשור באופי השמרני, שאין הוא מוכן להתפשר על המסורת שקיבל מאבותיו, כמו: נוסח התפילה, הדיוק בקריאה בתורה, מנגינות, וכדומה. השמרנות של היהודים בתימן הינה חיובית במהותה, שאמנם יש בה גם צדדים שליליים של ויכוחים באמצע התפילה או לעיני כל הקהל, ולא מקיימים דיונים עניינים על ההתנהלות מעבר לשעות התפילה שלא בנוכחות כל הקהל אלא באמצע התפילה או הרמת קול וכדומה. אך אין לבלבל בין העיקר לטפל. צריך לזכור את העיקר, והעיקר הוא הרצון לשמר עד כמה שניתן את מסורת אבותיו.

זאת ועוד, בחלק מהנושאים לא יעיל להתווכח ולדון בהם לאחר התפילה, שכן מה יועיל הויכוח על הגעייה בקריאה בתורה לאחר התפילה, לאחר שיהיו אנשים וילדים בבית הכנסת שיחשבו כי הקריאה כפי שנשמעה היא המדוייקת, ויזכרו זאת לעתיד, ולכן מעירים על כך "בזמן אמת", כדי למנוע את התופעה של השרשת השגיאות בעיני המעיר. טעויות שהתלמוד מגדירו "שבשתא כיון דעל – על". התופעה השלילית בעיני היא רק באופן ובצורה שמעירים לקורא, ולא בעצם ההערה על כך. 

כמו כן, אני לא רואה שום היבט שלילי של פלגנות ומחלוקת אם ישנה מחלוקת לשם שמיים, כיצד יש לשלב בין מסורת תימן הקדומה למנהגים של שאר העדות. לכן אין אני רואה שום היבט שלילי בהקמת בתי כנסת בנוסח הבלדי בנפרד או בנוסח השאמי בנפרד, או לפי הדרדעים אם יש הצדקה לכך מבחינת מספר המתפללים. מעולם לא היה נוסח אחיד בתפילה בכל עדות ישראל, ואין אני רואה בכך שום פגם, ולכן ברור שזו טעות חמורה לתאר את הבדלי הנוסח בהגדרה של מחלוקת. זהו בלבול מושגים. כולם נוהגים להתפלל לשם שמיים, וכל אדם מתפלל לפי נטיית לבו והמסורת אותה ספג מאבותיו, ויש לכבד כל מסורת. לאורך כל הדורות ידועות מחלוקות לשם שמיים בנושאים רבים, ואין לראות בהם תופעה שלילית של רצון למחלוקת ופלגנות.

אילולא האופי השמרני של היהודים בתימן ספק אם הם היו שורדים את המציאות הקשה שחוו בתימן. שכן כיצד משפחה אחת או משפחות בודדות של יהודים בתוך עולם מוסלמי יכלו לשמור על היהדות במשך אלפי שנים, וכיצד יהודי תימן יכלו לשמור על הדיוק בקריאה בתורה או בכל מסורת אחרת אילולי השמרנות? ולא עוד אלא שיהודי תימן נחשבים כדייקנים בכל שמירת המסורת, הלשון ועוד, ואיך יהודי תימן הגיעו למצב מצויין זה אילולא השמרנות. מציאות זו היתה ידועה לו והוא מציין זאת, אלא שלדעתי הוא לא נתן למציאות זו את המשקל הנכון (28).

בנתונים אלו מדובר בנס גדול מאוד שיהודי תימן הצליחו לשמור על יהדותם, ועל אחת כמה וכמה שהצליחו לשמר עבורינו את הדיוק בתפילה, בלשון ובמנגינות. אני רואה במציאות הזו שקיבלנו, אנו בני הדור הצעיר שנולד וגדל והתחנך בארץ, מתנה גדולה, ואני חושב כי אנו צריכים להצדיע לאבותינו ולאמותינו לאורך כל הדורות בתימן, אשר הצליחו לשמר עבורינו נכסים יקרים אלו שלא יסולאו בפז, בתנאים הקשים בה חיו בתימן.

אמת היא, כי לעתים לא היה לי נעים בביקורי הרבים בבתי הכנסת לשמוע ויכוחים חריפים על נוסח התפילה ועל המנהגים, אך לדעתי חלק ניכר מתופעה זו היא בעיקרה חיובית. יהודי תימן היו אנשי ספר ולכן לא ויתרו בקלות על מסורת ודיוק בקריאה בתורה, ולכן הלהט להתווכח נובע מתוך הרצון לשמר עד כמה שניתן את המסורת המדוייקת שכל אחד קיבל מאבותיו. כמובן שאידיאלי יותר לו הויכוחים היו יותר בנועם ובעדינות, אך להערכתי דווקא הלהט ו"הקנאות" הדתית בבסיסה היא במובן החיובי, והיא זו ששמרה על היהודים בתימן.

בביקורי בבתי כנסת רבים מאוד של התימנים, מכל הנוסחים, ושל הספרדים והאשכנזים למדתי לדעת, כי הויכוח בבתי הכנסת התימניים על הקריאה בתורה או התרגום גרם לכך שהמתדיינים החלו לפתוח ספרים להוכיח את המסורת שלהם שהיא המדוייקת, ובכך ויכוחים אלו עודדו את הלימוד. מה עדיף, שרוב המתפללים בבית הכנסת אינם יודעים להיות חזנים ושליחי צבור ואינם יודעים לקרוא בתורה, ומתוך כך אינם מעירים, או האפשרות של מסורת תימן, שכמעט כולם יודעים להיות חזנים ולקרוא בתורה ומעירים אף על הגעייה, או על שוא נע או שוא נח. אנו צריכים להעריך את העובדה, כי הויכוחים בבית הכנסת הם לפעמים על רמת דיוק גבוהה ביותר של הקריאה בתורה. אין ספק כי המצב האידיאלי הוא שידעו ושיעיר על כך רק החזן בנועם, אך אני מעדיף את המצב של בני תימן שיודעים לקרוא בתורה, תוך כדי שיפור ההערות לקורא.

כיון שאני מרבה להתפלל בבתי כנסת אשכנזיים הן לצורך מחקר והן מטעמי נוחות זמניים, נתקלתי לא פעם בתופעה שלעתים מתפללים עשרות אנשים בבית הכנסת, כולל בחורי ישיבות, ואין להם מי שיקרא בתורה בימי שני וחמישי, ולא פעם מי שמציל את המצב הוא המתפלל התימני המזדמן. בבתי כנסת רבים "בעל הקורא" או הרב או החזן הוא תימני או אפילו הגבאי.

 

סגנון התפילה המיוחד של תימן

סגנון התפילה שונה בעדות השונות. המתפלל הפשוט בבית הכנסת התימני הוא המעורב ביותר בתפילה, ולכן מעורבות בתפילה גם גורמת בהכרח להיות שותף פעיל יותר בבית הכנסת ולהעיר בעת הצורך. לא ניתן לעודד את מעורבות המתפלל בתפילה ובמקביל לדרוש ממנו לא להעיר כלום בתפילה. בבתי כנסת האשכנזיים והספרדיים המתפלל הוא יותר פסיבי. אין כמעט תורנות של חזנים בין כל המתפללים, אין סבב של עלייה בתורה (29), ולכן בקרב עדות אחרות פחות אנשים יודעים להיות חזנים ולקרוא בתורה.

לדעתי, סגנון התפילה אצל הספרדים מבוסס יותר על תפילת החזן, סגנון התפילה אצל האשכנזים מבוסס יותר על תפילת הציבור בלחש ותפקיד החזן בעיקר לסמן את קצב התפילה, ואילו סגנון התפילה אצל התימנים היא בעיקרה של כל הציבור, המעורב בקריאה בקול ובמנגינה אחידה.

דוגמה והמחשה לכך ניתן לראות איך קוראים את שמע ישראל בבתי הכנסת השונים. אצל הספרדים החזן קורא כמעט את כל שמע ישראל בקול רם, אצל האשכנזים כל הציבור קורא את שמע ישראל בלחש והחזן קובע את המהירות וקצב התפילה, ואילו אצל התימנים כל המתפללים קוראים יחד בקול רם את שמע ישראל בקצב אחיד ובמנגינה קבועה (30).

האופי והמסורת התימנית היא בעיני האידיאלית ביותר, לשלב את כל המתפללים במסגרת התפילה להיות חזנים ולקרוא באופן אישי בתורה, ולשלב כמה שיותר את הילדים במסגרת התפילה. ולכן מעודדים את הילדים לתרגם את הקריאה בתורה, מעלים אותם לתורה קבוע לקריאת השישי ואף כחלק משבעה הקרואים, מעלים אותם למפטיר ולהפטרה, מה שנהגו לאסור אצל עדות אחרות, מעודדים אותם להשתלב בלימוד ובקריאה לפי תור בשלוש מגילות בחגים, ועוד. עידוד למעורבות גדולה של כל המתפללים במסגרת התפילה גורם לכך שהמתפללים מעירים יותר על טעיות.

בבתי הכנסת של עדות אחרות, לצערינו, הרוב לא יודע לקרוא בתורה, מהסיבה הפשוטה שלא הרגילו אותו לקרוא בתורה. הידיעה שלו היא ידיעה פאסיבית בעיקרה. ישנו "בעל קורא", והוא לרוב קורא מקצועי ויודע טוב יותר מכל מתפלל אחר. כמעט תמיד אין לכל המתפללים מה להעיר לקורא. מאנשים רבים אני שומע כי הפרשה היחידה שהם מכירים ויודעים לקרוא היא פרשה אחת ויחידה, הלא היא אותה הפרשה שהוא קרא בבר המצווה שלו. חלקם הזכירו את ההפטרה היחידה שקראו בחתונתם.

מציאות עגומה זו לא היתה קיימת אצל התימנים, כמעט כל המתפללים התימניים למדו בילדותם וידעו היטב את הקריאה, ויש להם מסורת מדויקת בד"כ. במצב זה התברכנו ויש להודות על כך.

זאת ועוד, בעדות אחרות הויכוחים הם בד"כ שלא בנוכחות הקהל, ומי שלא מצוי בעניינים חושב שאין ויכוחים ומחלוקות, ולא היא. לזה יש להוסיף את היצר הטיבעי שבכל אדם לשררה ולכבוד, ואני לא חושב שיהודי תימן היו שונים בזה מבני עדות אחרות. ההבדל העיקרי הוא רק בצורת הויכוח ובהערות באמצע התפילה, שאף היא נובעת משמרנות ומקנאות במובן החיובי.

פירוט כל נושאי המחקר והנתונים יפורטו, אי"ה, בספר שיתעד את הפרויקט החדש.

 

סיכום

יש חשיבות עליונה לדעת את ההיסטוריה של תימן ואת המציאות בה חיו היהודים בה, שכן רק בדרך זו ניתן לדעת ולהבין תופעות, הלכות, הליכות ומנהגים הקיימים עד היום בקרב יוצאי תימן בישראל, ולכן אף גדולי חכמי תימן כדוגמת הרב עמרם קורח זצ"ל, הרב הראשי של תימן, והרב יוסף קאפח זצ"ל מגדולי חכמי תימן בדורינו כתבו ספרים בנושאים אלו.

מבדיקת הנתונים על תימן ניתן להסיק לענייננו שתי מסקנות ברורות והן, כי בתימן לא היה ריבוי של בתי כנסת, והממוצע של בית כנסת אחד לכל ארבעים ושש משפחות בישובים הגדולים הוא סביר לחלוטין. רוב תימן היתה מורכבת ממספר קטן של משפחות יהודיות, ולכן אף בהם הוקמו בתי כנסת בהתאם לצרכים וליכולת. המסקנה השנייה כי לא היו ויכוחים ומחלוקות יוצאות דופן בתימן בבתי הכנסת.

לאחר ההתיישבות בארץ, הוקמו יותר בתי כנסת תימניים באופן יחסי מאשר בתימן, עקב הרצון לשמר מסורת אבות, בעיקר בשכונות בהם גרו עולים מאזורים שונים בתימן וכל אחד רצה לשמר את מסורת אבותיו. לדעתי, אף לא היו ויכוחים ומחלוקות לשם מחלוקת בתימן ובארץ באופן יוצא דופן. בארץ היו יותר ויכוחים על רקע שמירת המסורת בעיקר בעולים מאזורים שונים בתימן.

הנושא של שררה וכבוד קיים אצל כל בני האדם ואינו מיוחד דוקא לבני תימן, ואף נושא הבעלות על בתי כנסת קיים בכל העדות ואינו עניין מיוחד דווקא לבני תימן. מסורת תימן משמרת סגנון תפילה המעודדת את כל המתפללים להיות שותפים בתפילה כולל הילדים, יותר ממה שקיים בעדות אחרות, ולכן מעורבות המתפללים גבוהה יותר באופן טבעי. אם נוסיף לכך את העובדה כי יהדות תימן שמרנית ודייקנית ביותר עד כדי "קנאות" במובן החיובי ביותר של המילה, נוכל להבין מדוע ישנן הערות רבות בבית הכנסת במהלך התפילה על הדיוק בקריאה בתורה או על המנגינות והמנהגים, והתופעה היא לשבחם של בני תימן. הקמת בתי כנסת נוספים שמטרתם העיקרית לשמר מסורת אבות בין בנוסח התפילה "בלדי" או "שאמי" או אף לקהילת ה"דרדעי" אינה שלילית, ואין לראות בה חלילה תופעה של פלגנות, עקשנות ומרדנות.

לדעתי, יש להצדיע, להוקיר ולברך את אבותינו ואמותינו בתימן, שלמרות התנאים הקשים בה חיו בגלות הקשה לאורך אלפי שנים הצליחו לשמר את המסורת היהודית, ולא עוד אלא שהצליחו להנחיל ולהעביר לנו מסורות מדוייקות יפות עתיקות יומין.

 

 

הערות

* פרויקט שנערך בשנים אלו בשיתוף עמותת "אעלה בתמר" ו"המכון לחקר חכמי תימן", המבוסס על ראיונות עם 700 – 1000 מזקני תימן, והעומד לצאת לאור, אי"ה, בשנה הבאה. שם הפרויקט הוא זמני. השם "פרויקט ההצלה", כיון שמדובר בתיעוד של זקני העדה שנולדו בתימן על חיי היהודים בתימן, והיה צורך להזדרז בראיון עמם עקב גילם המתקדם. ואכן, לצערינו, חלק גדול ממרואיינים אלו הלכו לעולמם בשנים האחרונות תוך כדי ביצוע הפרויקט.

1) לפני כשנתיים פנו אלי ראשי עמותת "אעלה בתמר" כדי שנשתף פעולה בפרויקט זה, ונעניתי להצעה זו בשמחה, מכיון שבשתי האנציקלופדיות שכתבתי בשנים האחרונות ראיינתי כאלף מזקני תימן בעיקר בשני התחומים של חכמי תימן ושל הקהילות היהודיות. לא רציתי לעסוק אז בתיאור חיי היהודים בקהילות השונות משתי סיבות עיקריות, ראשית, לא רציתי להתפרס על חומר רב ושהיה עשוי להקשות עלי לסיים את שני פרויקטים אלו, ולכן העדפתי להתמקד בתחום אחד כל פעם. שנית, תיעוד חיי היהודים הינו היסטורי בעיקרו, ואני העדפתי להתמקד יותר בחקר התחום התורני, כמו כתבי יד תימניים של סידורי התפילה, חכמי תימן, מסורת תימן בהלכה ובמנהג, וכדומה.

2) אמת היא, שבארץ במספר מקומות הסעודות בבתי אבלים נראות כמו סעודות שמחה לא עלינו, וציבור רב מוזמן לאכול עם האבלים בשר. וכבר נשאלתי על תופעה זו פעמים רבות, בעיקר בשאלות של סטודנטים בהרצאות. ויש להשיב על כך, כי אכן התופעה היא מוגזמת לעתים, אך אינה מתארת את המצב בתימן, שם בעיקר היו אוכלים בשר בשבעת ימי האבל האבלים בלבד ומספר קרובים שבאו לנחם מהעיר או מחוץ לעיר. זכינו בעזר ה' להתבסס כלכלית בארץ, ולחיות באחת מהמדינות החזקות ביותר בעולם היום מבחינה כלכלית, ולכן העושר הכלכלי, יחסית למדינות אחרות, גורם לכך שהאבלים מכבדים את המנחמים, ומכיון שהם מכניסי אורחים חשוב להם לכבד אותם בארוחה מלאה, מה גם שחלק מהמנחמים באים ממקומות רחוקים. כיון שכוונתם טובה, לכן אני רוצה ללמד עליהם זכות, למרות שיש לצמצם תופעה זו.

3) אנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן ע' 598, להלן: אנציקלופדיה לקהילות.

4) אני מודה לו על כך. כבן ליוצאי שרעב, הוא ערך והוציא לאור את הסידור "תפילת החודש" כמנהג שרעב, ובסידור זה נעזרתי רבות בסדרת הספרים "מחקרים בסידורי תימן". מסידור זה למדתי כי אף בתוך הקהילות השונות של שרעב היו מנהגים שונים.

5) ראה במבוא לאנציקלופדיה לקהילות ע' כ"ו – ל"ד.

6) בספרו "יקוב הדין את ההר", רחובות תשס"ה.

7) שם ע' 269.

8) שם ע' 270. 

9) בשלב המחקר על עבודת הדוקטורט הוא התקשר אלי יום אחד ועדכן אותי על מחקרו, ועניתי לו שאין הנושא מוצא חן בעיני, שכן אין זה רצוי כחוקרים למצוא נושאי מחקר דווקא בנקודות התורפה של התימנים ולשבור את תדמיתם החיובית של כל אדם בכלל, ובפרט את בני עדתינו, כשאין הכרח בכך ובעיקר כאשר המציאות לא תומכת בכך.

10) אנציקלופדיה לקהילות ע' ל"ב.

11)  במאמרה "יקוב הדין את ההר – מחלוקת ופלגות בקהילת יהודי תימן",  אפיקים קכט-קל (129-130), שבט תשס"ח, ע' 8 – 10.

12) את פירוט בתי הכנסת סמוך לעלייה תיעדו הרב עמרם קורח בספרו סערת תימן ע' קע"ה – קע"ז, הר"י קאפח בספרו הליכות תימן ע' 65, והר"י צובירי בסידור כנסת הגדולה ע' 12 – 14. באנציקלופדיה לקהילות ע' 270  כתוב, כי בשנת תקכ"ג (1763) היו 14 בתי כנסת ובשנת תרי"ט – 1859 היו 20 בתי כנסת, ושם מפורט המקור לנתונים אלו.

13) אנציקלופדיה שם ע' 544.

14) שם ע' 158.  

15) שם בערכים המתאימים, והנתונים הללו מקבלים חיזוק בעדויות הנמצאות בראיונות שבפרויקט. לא כללתי בממוצע זה את שני הישובים הגדולים ביותר סמוך לעלייה, והם העיר עדן בה חיו כ- 600 משפחות ואת הישוב שיך עותמאן בה חיו סמוך לעלייה הגדולה כמאתיים משפחות, כיון שכמות עצומה זו של יהודים שהו בערים אלו בדרכם לעלייה לארץ ורובם לא היו תושבי המקום. בשיך עותמאן כמעט כל היהודים היו בדרכם לארץ, ובעיר עדן חלקם הגדול שהה מספר שנים בכדי לקבל אשרות עלייה, ובעלייה  הגדולה לארץ וחלקם המתינו לתורם לעלות למטוס.

לא רציתי בשלב זה לפרט את הישובים הגדולים הבאים אחריהם ברשימה, דהיינו, ישובים שחיו בהם מעל חמישים משפחות, ואף בהם אין שינוי מהותי. למשל, בעיר סדה חיו סמוך לעלייה 87 משפחות והיו שני בתי כנסת בלבד (אנציקלופדיה לקהילות ע' 390).  בישוב אלצ'אהרה חיו כ- 60 משפחות ושני בתי כנסת בלבד (שם ע' 461).

16) שם ע' ל"ד.

17) כדי להמחיש במעט את ההרגשה שמשפחה יהודית אחת חיה בכפר מוסלמי ניתן לראות מן העדויות שבפרויקט, ובאחת העדויות ניתן לראות מקרה מיוחד במינו, בו אשה דורשת מבעלה לעבור לגור בישוב גדול יותר, שכן נמאס לה לגור בכפר שאין לה אף חברה יהודייה, והיא אף איימה להתגרש ממנו אם לא יענה לבקשתה.

18) כלומר, בכפרים אלו אפילו בשבתות כל השנה לא התפללו במניין. מן העדויות בפרויקט ניתן ללמוד על מקרים מיוחדים ואף משעשעים, בהם תושבי הכפר היו מעכבים במכוון ובאמתלאות שונות ומשונות יהודים שהזדמנו למקום, כגון עניים שבאו לבקש צדקה, או מלמדי תינוקות או אף יהודי סוחר, או יהודי שהגיע לחפש שידוך. אורחים אלו לא הבינו בתחילה מה הרקע לעיכוב, ורק בדיעבד נודע להם כי עוכבו סמוך לחג כדי שישלימו להם מניין לתפילה.

19) את המסמכים על קהילת יהודי מד'אב פרסמתי בכתב העת אפיקים: תיעוד קהילת יהודי מד'אב שבתימן, אפיקים גליון קל – קלא (130-131), תשרי תשס"ט, ע' 58 – 62. את המסמכים על קהילת יהודי כוכבאן ומסמכים רבים נוספים אשר הגיעו אלי לאחרונה טרם פורסמו. מאות מסמכים פרסמתי גם בשתי האנציקלופדיות ובספרי הנוספים ומעט מאוד נתקלתי במסמכים העוסקים במחלוקות.

20) בר מעוז שם ע' 162 – 163. הארכתי להוכיח שאין שום ביסוס לטענה על האלימות שהיתה בתימן בספרי: חכמי ישראל שבתימן  - רבי דוד משרקי,  בני ברק תשנ"ג, ע' 19 – 24. גם תיאורו על התפשטות מנהגי ספרד בסידורי תימן לא מדוייק, ועל כך הרחבתי את הדיבור בארבעת הכרכים: מחקרים בסידורי תימן, בני ברק תש"ע.

21) עיין עוד בספר מחקרים בסידורי תימן, כרך א' ע' 102 – 104 כי לא היתה אחידות בנוסח השאמי, ועל כן רבים ממתפללי השאמי בארץ החלו להתפלל בנוסח הבלדי רק בארץ מחוסר בתי כנסת או עקב המגע עם בני עדות אחרות, ועוד. וראה עוד לעיל הערה 4 כי אפילו בשרעב היו הבדלי מנהגים בתפילה. וכ"ש שאם מדובר במתפללי שאמי של שרעב עם מתפללי שאמי מאזור ביצ'א או כל אזור אחר בתימן.

22) אף אני זכיתי ללעג רב בנושא זה מבני עדות אחרות, ואודה ולא אבוש, כי בצעירותי כסטודנט הייתי נבוך מהערות ציניות אלו, אך לאחר המחקרים הרבים שלי בתחומים אלו הבנתי את משמעות הדברים, הייתי נבוך פחות והיה לי גם למה לטעון כנגד הערות אלו, שלדעתי, היא חיובית בעיקרה.

23) פירוט והרחבה על כך בפרויקט החדש.

24) לא באתי ללמד חובה על אף אדם אלא באתי ללמד זכות, ולכן מטרת תיאור זה להבליט את העובדה כי בבתי הכנסת התימניים הידועים לי אין יותר מחלוקות בשנים האחרונות מאשר בתי כנסת מעדות אחרות. 

25) במסגרת המחקר ביקרתי בהרבה בתי כנסת תימניים ולא תימניים, ובאחת הפעמים הרגשתי את ההבדל הגדול, כאשר התפללתי בבית כנסת תימני גדול מאוד ומפואר, ומטעמים מובנים לא אפרט היכן. בשחרית לתשעה באב קם לתרגם את ההפטרה עם המנגינה המיוחדת "אסוף אסיפם" אדם מבוגר. בגמר התפילה שאלתי בעדינות, מדוע ילד לא תרגם את ההפטרה כמקובל במסורת תימן, וענו לי כי אף ילד לא יודע לתרגם במנגינה המיוחדת. להראות לנו כי בתי כנסת גדולים אינם ערובה למצב טוב יותר. יש יתרון וחסרון בכל מצב.

26) זו ההזדמנות לספר קצת מנסיון אישי, כפי שאישית חויתי בתור ילד שגדל בבני ברק. כאשר התפללתי עם כל בני המשפחה בבתי כנסת תימניים אחרים, לא הייתי עולה לתורה כל שבת ואף לא יצא לי לתרגם הרבה, שכן היו הרבה ילדים ומדובר בטורח צבור גדול. מאז שהוקם בית הכנסת המשפחתי הייתי עולה לתורה בכל שבת, לקרוא את שישי בספר תורה או את אחד המברכים מתוך שבעת הקרואים, או לתרגם, יחד עם כל ילדי המשפחה ללא יוצא מן הכלל. לא היתה כמעט שבת שאני בתור ילד לא קראתי כלום בבית הכנסת. בכל שבת אחר הצהרים היינו קוראים לפי תור את פירוש רש"י לתורה, ההורים היו קונים לנו פיוטים בכל חג, ועוד. היינו כשבעה ילדים מבני המשפחה, ומטרת הקמת בית הכנסת המשפחתי היתה לשם כך, כדלקמן. 

27) מפורסמת מאוד הבדיחה, על יהודי שהיה חי לבדו באי מסויים, ושאלו אותו, למה הקמת שני בתי כנסת באי, הרי אתה יהודי שחי באי לבד? והוא ענה, הקמתי בית כנסת אחד להתפלל בו, ואת השני שאני לא נכנס איליו. באותה מידה אני שומע טענות דומות על הציבור הדתי, מדוע אינו מתאחד כדי להגביר את כוחו הפוליטי, וכך אני שומע טענות גם על המחנה הימני והשמאלי, מדוע אינם מתאחדים כדי להגביר את כוחם. טענות על חוסר אחדות ועל הקמת מוסדות מקבילים נשמעים לאו דוקא על התימנים.  

28) כדי להמחיש את הרצון לשמר מסורות עתיקות, אספר את סיפור משפחתי משפחת גברא בבני ברק. אני יליד המעברה "זרנוגה" שברחובות (היום קרית משה) בשנת תשי"ח – 1958. מאז שהייתי בן חצי שנה עברנו לגור בשיכון ה' בבני ברק. תחילה התפללנו בבתי הכנסת התימניים האחרים בשיכון ה', ולאחר מכן שני הדודים שלי ר' אברהם ור' שלום גברא, אחי אבא, הקימו עם אבי מורי ז"ל והדוד השלישי ר' יחיא בילדותי בית כנסת משפחתי בשיכון ה' בבני ברק. מי שהנהיג את בית הכנסת היה הדוד ר' אברהם ז"ל. בשנת תשמ"ג – 1983 בהיותי סטודנט לתואר שני התחלתי את המחקר על מהרי"ץ, מייסד נוסח הבלדי, כעבודת מחקר לתואר שני באוניברסיטת בר אילן. לצורך המחקר הסתובבתי בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ, ואף שאלתי פעמים רבות את דודי ר' שלום גברא ז"ל מדוע השקעת כסף וקנית יחד עם הדוד ר' אברהם ז"ל בית כנסת למשפחה, והרי אתה לא מורי ולא מנהיג לבית הכנסת? לשם מה השקעת כסף ברכישת בית כנסת כאשר אינך רוצה ואינך נושא בשום תפקיד, והרי אין לך לא כבוד ולא שררה מכך? פעמים רבות הוא נמנע מלענות לי, ובאחת הפעמים כאשר "הצקתי" לו מתוך סקרנות והמחקר אותו ערכתי, הוא התרצה וענה לי. תשובתו היתה כי אנחנו רוצים שילדינו ונכדינו ישמרו את כל המסורות והמנגינות המיוחדות של המשפחה בתפילות ובקריאת המגילות, בתרגום ובכל התחום של תפילה ולימוד תורה, ולא חלילה לשם שררה וכבוד. שאלתי אותו, וכי מה היה חסר לנו כאשר התפללנו בבית הכנסת של הרב שמעון צאלח ז"ל או של מרי שוכר חבשוש ז"ל או של מרי אהרון חמדי ז"ל או של חדד או של הרב גורי? תשובתו היתה כי בית הכנסת של גורי היה בנוסח השאמי ואין זה מנהגינו, ושאר בתי הכנסת הם אמנם בנוסח הבלדי אך ישנם הבדלי מנהגים בתפילה ובמסורת הקריאה בתורה ואף במנגינות. דיון שלם ניהלתי עם דודי סביב נושא זה של הקמת בית הכנסת המשפחתי. אודה ולא אבוש, כי בזמנו לא השתכנעתי מטיעוניו והסבריו של דודי ר' שלום ז"ל. והדבר היה לפלא בעיני.

ואולם, לאחר שהוצאתי לאור את האנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן בשנת תשס"ה, והתוודעתי לפיזור העצום של היהודים בתימן, הבנתי וקיבלתי את הסברו של דודי. כל יהודי תימן מנו כ- 70 אלף עד 80 אלף נפש המפוזרים ב- 985 ישובים סמוך לעלייה הגדולה לארץ. כ- 14 עד 16 אלף משפחות יהודיות בכל רחבי תימן, ממוצע של 14 עד 16 משפחות בישוב. דהיינו, כל יהודי תימן מנו כמחצית מכל תושבי עירי בני ברק, המונה כ- 160 אלף נפש.

כאשר אני רואה כיצד אבותינו ואף כל "הילדים" של אז, שגדלו בתימן או אף אלה שנולדו בארץ בשנים הראשונות להקמת המדינה ידעו היטב את המסורת התימנית במנהגים ובמנגינות, ואת המצב הפחות טוב של הילדים היום, אני למד להעריך יותר את אבותינו. 

29) לא הכוונה לעלייה שבו המתפלל עולה לברך אך לא קורא בתורה, אלא הכוונה לעלות וגם לקרוא את הפסוקים בתורה. אף בתיאור זה אין אני חלילה מנסה ללמד חובה על בני עדות אחרות, אלא מטרתי ללמד זכות על בני תימן שהינם אנשי ספר. אני יכול גם להעיד עדות אישית, כי לעתים אני מרגיש צורך גדול יותר להעיר על טעויות בקריאה בס"ת בבית כנסת תימני מאשר על טעות בקריאה בתורה בבית כנסת מעדה אחרת.   

30) שני החלקים החשובים ביותר בתפילה הם שמע ישראל שהוא מדין תורה, ותפילת העמידה-תפילת י"ח שהוא מתקנת חכמים. כיון שתקנת חכמים שאת העמידה יש לומר בלחש ולאחר מכן החזן חוזר על התפילה בקול, הרי שבעמידה אין הבדל בין העדות השונות. מאידך, בחלק החשוב הנוסף שהוא שמע ישראל יש הבדלים באופן הקריאה כמפורט, הבדל הממחיש את הגישה העקרונית בשיתוף הציבור בתפילה.

 

 

 

 

תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
7. מיכאל אברהם (30/08/2015 09:47:46)
6. 
אני מתפלל בנוסח שמלדי ואז אין לי בעיה.
המרגיע הלאומי (14/01/2013 07:20:43)
4. יעקב (13/01/2013 21:37:03)
5. 
מי יכול לבוא להתפלל אצלנו?
מחפש עשירי (13/01/2013 19:33:47)
3. 
בושה..תגובה ל-1 ציון..כנראה שלא פתחת אף פעם את ספרו של מרן גאון ישראל זקן רבני תימן הגר''ש קורח שליט''א ואת תשובתו הנצחת בספרו ''עריכת שולחן'' על אלה המוציאים לעז על עזרא הסופר.. בענין הקללה של עזרא הסופר..ועפרא לפומיה!! תפסיקו להיות עמי הארצות!!!
סלימן (13/01/2013 18:45:21)
1. נרי (13/01/2013 18:19:47)
2. ציון (13/01/2013 16:55:38)
מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן
דפוס ברק