לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ראש השנה - איתמר מדינה

מאמרי חנוכה

מאי חנוכה

- א -

 

בגמ' (שבת כא, ב) איתא: מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענאה בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, עכ"ל.

והנה יש להתבונן ולשאול בסוגיא זו כמה שאלות: א. צ"ב שאלת הגמ' 'מאי חנוכה' והלא כבר עברו כשלש מאות שנה מאז קביעת ימי החנוכה, וכי לא נודע להם עד עתה מאי חנוכה. ב. צ"ב מאי כולי האי איכא במציאת השמן, והרי אם לא היו מוצאים שמן היו פטורים מן ההדלקה דאנוס רחמנא פטריה. ואמנם בפשט הגמ' משמע דעיקר הנס הוא לא עצם מציאת השמן אלא מה שדלק דרך נס שמונה ימים, אך עיין במאירי שכתב דיום ראשון הוא על נס מציאת השמן בעצמו. ג. צ"ב דעיקר חסר מן הספר, שהרי לא מתואר כאן ענין הצקת היונים לישראל והתשועה שאירעה להם בזכות בית חשמונאי, ששיאה היה בהדלקת נר חנוכה. ד. צ"ב פירוש רש"י בד"ה מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה, דלכאורה תיקשי והלא רואים שמדליקים נרות בפתחי הבתים, וכי יש ספק בזה, והלא ודאי יש כאן ביטוי לנס השמן. ה. צ"ב לשון הגמ' וכשגברה מלכות בית חשמונאי וכו', והלא עדיין לא היו מלכים, שרק לאחר הנצחון לקחו המלוכה לעצמם. ו. צ"ב לשון הגמ' לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, אמאי קבעו רק לשנה אחרת, ואמאי לא נזכר כאן שהתקינו ג"כ להדליק נרות חנוכה. ז. צ"ב לשון הגמ' שהיה מונח בחותמו של כה"ג - מאי נפק"מ מי חתם, העיקר שהיה חתום וניכר שלא פתחוהו, ולאיזה צורך הודגש שהיה כהן גדול.

והנראה לומר בביאור הסוגיא דאמנם היה ידוע להם לחז"ל שמצוות החנוכה בהדלקת הנרות, ושהם ימי הלל והודאה. אלא דשאלת הגמ' מהו תוקף הנס שלשמו נצטוינו בהדלקת נרות חנוכה והודאה.

והתשובה לכך, כי אכן ימי החנוכה נקבעו על התשועה הגדולה שזכה לה עם ישראל על ידי מתתיהו ובניו, דהיינו הסרת עול השעבוד הרוחני שבא לידי ביטוי במה שטימאו היונים את השמנים של בית המקדש כדי שלא ידליקו את המנורה שהיא עדות לישראל על השראת שכינה בעם ישראל, וכל מגמתם להחדיר טומאה חלף טהרה. ויותר מאשר איבוד כל הקדוש והיקר בישראל, יש כאן סמליות של מלחמה בתורת ישראל וטשטוש זהותו וייחודו של עם ישראל כעם סגולה.

כדי לנתץ את עול השעבוד הרוחני שכפתה מלכות יון בגזרותיה לשמד רוחני, וגזרו שכל אחד צריך לכתוב על קרן שורו ועל מזוזות ביתו שאין לו חלק ונחלה באלקי ישראל, אזרו הכהנים לבית חשמונאי חיל לעמוד בגבורה ולחרף נפשם עבור טוהר עם ישראל, וגבורת נפש זו היא הקרויה 'מלכות בית חשמונאי', מאן מלכי רבנן, הם המושלים ברוחם לעמוד בעוז כנגד מלכות היונים שהחדירה והפיצה טומאה. וכשזכו ועזרם השי"ת להכניע את היונים, חיפשו החשמונאים לבטא את עיקר הנצחון של הטהרה כנגד כח הטומאה של היונים, וחיפשו דבר קדוש וטהור מתוך בית המקדש שהוא סמל הקדושה והשראת שכינה, ועלה בידם למצוא פך שמן טהור בחותמו של כהן גדול, שבתפקידו הוא סמל הקדושה, וזכו למצוא שמן טהור שנשאר גנוז וטמון מעיניהם הטמאות של היונים. ונס השמן שדלק שמונה ימים אכן גילה שבשמים מברכים את מסירות נפשם של המעטים, שלולי הנס היה מקום לפקפק בצעדם הנועז של החשמונאים שהפקירו נפשם בצורה בלתי הגיונית וסמכו על הנס.

ולפי ביאור זה מובנת עתה שאלת הגמרא 'מאי חנוכה', כלומר מה מלמדנו נס חנוכה. וכמו שפירש רש"י - על איזה נס קבעוה, כלומר מהי משמעות הדלקת הנרות. ומובן ג"כ הטעם שטרחו בחיפוש שמן להדלקה, ומה שאירע הנס שנמשכה דליקתו שמונה ימים לשבח את מסירות נפשם, שבנס השמן בא לידי ביטוי נצחון תורת ישראל על תרבות יון, וזה כלול בעצם הנס של שמונת הימים. ומטעם זה רק לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים לאחר שראו שתורת ישראל הצליחה וחדרה לנהוג בעם ישראל לאורך ימים, וההלל וההודאה הם על עצם ההצלה והתשועה. ומטעם זה נזכר 'חותמו של כהן גדול', כי הוא סמל הקדושה והטהרה שהרי נכנס לקדש הקדשים, ואין לך הוכחה טובה מזו כי עם ישראל הוא עם נבחר, עם ה', ובו בחר ה' להיות לעם סגולה.

 

 

מאי חנוכה

- ב -

 

ידוע כי שתי מצוות נאמרו בחנוכה, ימי הודאה [שמחה - ל' הרמב"ם] והלל, ומצות הדלקת נרות לזכר נס פך השמן. ובגמ' (שבת כא, ב) נאמר: מאי חנוכה וכו', וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

ולכאורה שאלת הגמ' 'מאי חנוכה' פירושה מה טעם תקנו הדלקת נרות בחנוכה, ואהא קאמר דהיה נס במציאת פך שמן טהור, ודליקתו שמונה ימים בדרך נס עד שהשיגו שמן טהור.

אך רש"י לא פירש כן, אלא בשאלת הגמ' 'מאי חנוכה' כתב על איזה נס קבעוה. ומשמע לכאורה דלא על מצות הדלקת הנרות קיימא שאלת הגמרא, אלא על עצם היותם 'ימים טובים' מאיזה טעם תקנו תקנה זו להיותם ימים טובים, ועל זה השיבו בגמ' שהיה נס במציאת השמן ודליקתו שמונה ימים. וצ"ב דלפי"ז היה לה לגמ' לענות דעל נס השמן תקנו להדליק נרות חנוכה שמונה ימים, ולעומת זאת השיבו בגמ' דעל נס הישועות ונס מציאת השמן ודליקתו קבעו ימי חנוכה ימים טובים בהלל והודאה, ולמה לא הזכירו את התקנה להדליק נרות חנוכה שמונה ימים על נס פך השמן, ואמרו קבעום 'בהלל והודאה'.

ולשון הרמב"ם פ"ג מהל' חנוכה: ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה כסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. ומשמע מלשונו דשתי תקנות היו שם, א. ימי שמחה והלל. ב. להדליק נרות בפרסום נס. ולכאורה צ"ב מאין מצא הרמב"ם תקנה של חיוב הדלקה כתוצאה מנס הדלקת פך השמן, והלא בגמ' לא הצביעו על קשר ישיר בין פך השמן להדלקת נרות ח' ימים.

עוד צ"ב דבגמ' אמרו קבעום ועשאום ימים טובים 'בהלל והודאה', ואילו הרמב"ם כתב 'ימי שמחה והלל' ואמאי שינה מלשון הגמ'.

והנה בנוסח על הנסים של הרמב"ם לא נזכר נס הדלקת המנורה בבית המקדש, אלא כל תוכן תפילה זו תיאור הנסים והנפלאות ונצחון המעטים והצדיקים, ואין פירוט של 'הודאות', אלא זכירת הנסים והנפלאות שאירעו, וחותמים 'ועל כולם אנו מודים לך' ואיה איפוא ההודאה לדעת הרמב"ם. ובדוחק יש לומר דעל הנסים נקבע בברכת מודים, ו'על הנסים' הוא המשך לפתיחת הברכה 'מודים אנחנו לך' וכו' ועל נסיך ונפלאותיך שבכל עת ועת ערב ובוקר וצהרים, ולכן נקבע על הנסים בברכת מודים כהמשך לברכת מודים, והיינו הודאה. מיהו בשאר נוסחאות הלשון 'ואח"כ באו בניך לדביר קדשך וכו' והדליקו נרות וכו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול', ולפי"ז אתי שפיר.

ובנוסח הרמב"ם חותם 'כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו', והראשונים חלקו עליו שאין מקום לתפלה ובקשה בברכת מודים. ולכאורה גם לנוסחתם צ"ב דהרי אין מקום לתאר תקנת חכמים שקבעו שמונת ימי חנוכה, שאין בזה אלא תיאור נסים ונפלאות ולא תקנות חז"ל.

ועדיין צ"ב לשון הרמב"ם שכתב 'ימי שמחה והלל' במה באה לידי ביטוי השמחה בחנוכה, והלא אין דין סעודות ושמחה בחנוכה.

ובנוסח 'הנרות הללו' הנאמר אחר ברכות ההדלקה, ומקורו במסכת סופרים נאמר: וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמך. משמע דבעצם הדלקת הנרות לא בא לידי ביטוי ענין ההודאה, אלא רק כתוצאה מאיסור ההשתמשות וההנאה מהן נובעת ההודאה, וצריך ביאור.

והרמב"ם בסוף הלכות חנוכה כתב 'מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו וכו''. ועיין מגיד משנה שכתב מקור לזה ממה שאמרו בגמ' (כג, ב) אמר רב הונא הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים תלמידי חכמים, ע"כ. וצ"ע אם אכן יש ללמוד מדברי רב הונא לחביבות מצות נר חנוכה, דבגמ' משמע דלא מיירי דוקא בנר חנוכה אלא הוא הדין בנר שבת.

והנה צ"ע לד' הרמב"ם מה נשתנית מצות נר חנוכה משאר מצוות, ומדוע קובע הרמב"ם דירוג במצוות, ובפרט שהיא מצוה מדברי סופרים. ועו"ק דאף במקרא מגילה מצינו חביבות מצוה דאיידי דחביבא עלייהו יהבי דעתייהו, ולכן אפילו בעשרה קוראים בבת אחת יוצא השומע מהם ידי חובתו, וא"כ מאי חביבותה של מצות נר חנוכה במיוחד עד כדי כך ששואל או מוכר כסותו. גם מה שכתב וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודאה לו על הנסים שעשה, ומשמע דשלש מטרות יש להדלקת הנר. א. להודיע הנס, וכמו שכתב בפרק ג' ומדליקין בהן הנרות בערב וכו' 'להראות ולגלות הנס'. ב. תוספת בשבח האל, וזאת מעבר לנסים שבכל יום ונסי יציאת מצרים ובכל דור. ג. הודאה על הנסים שעשה לנו, חיוב הודאה בפרטות על כל נס, וכאן הודאה על נס חנוכה.

וכבר הקשו מנין מקור דברי הרמב"ם לחביבות המיוחדת של מצוה זו. והנראה דמקור דברי הרמב"ם מהא דאשכחן כמה דרגות של מהדרין בהדלקת נרות חנוכה, מה דלא אשכחן בשום מצוה, ודבר זה אומר דרשני, מה נשתנית מצוה מכל מצוה שיש בה מהדרין. ולמד הרמב"ם שיסוד מצוה זו היא ההודאה וההלל שבמעשה המצוה, ולא מצוה גרידא בלבד כגזירת הכתוב, אלא יש בה הבעה לעוצם ההודאה, והוא החיוב הבסיסי של כל אדם שיסודו במצות אהבת ה'. ואין ההודאה שלימה רק כשהיא נובעת מתוך שמחה, ולכן נקבעו ל'ימי שמחה והלל' להבעת עוצם חיוב ההודאה על הנסים ועל הנפלאות, וכאשר ההודאה אינה נובעת מתוך שמחה הרי זו הודאה מאולצת ופגומה. וכיון שזהו יסוד המצוה - ההודאה, מובן אמאי יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין כפי גודל ההכרה. וזהו מקורו של הרמב"ם שממנו למד על חביבות המצוה, ולפי"ז א"ש מה שאומרים בברכת הנרות הללו כדי להודות לשמך שטעם הדלקת הנרות הוא להבעת הודאה והלל.

ולפי"ז מובן למה הוצרך הרמב"ם לתאר בפתיחת הלכות חנוכה את הסיבה להדלקת נר חנוכה, כדי להגדיר ענין ההודאה. ומובנת שאלת הגמ' מאי חנוכה ותשובתה בתיאור הנצחון על היונים, שיסוד הדלקת נרות חנוכה היא ההודאה.

 

 

מהדרין בנר חנוכה

 

במצות נרות חנוכה מצינו דבר שאין דומה לו בשאר מצוות, וזה בכמה פרטים: א. בנר חנוכה יש מהדרין ומהדרין מן המהדרין, מה שאין כן בשאר מצוות. ב. בעלמא הידור מצוה הוא בגופה של מצוה, כגון לולב נאה ואתרוג נאה וכיו"ב, ובמצות נר חנוכה ההידור הוא תוספת של נרות, ואטו אם יטול שני לולבים או שני אתרוגים יש בזה הידור, דבשלמא אם היינו אומרים דהידור מצוה היינו במנורה של כסף או בשמן זית ניחא, דיש הידור בגוף המצוה, ואילו המהדרין הוא בתוספת נרות. ג. בעלמא הידור מצוה עד שליש, והכא מן הדין סגי בנר אחד בכל לילה, והרי כאן מוסיף במצוה עד שמגיע לפי שמונה מהמצוה ולא בשליש מערך המצוה. ולמעשה ההידור הוא יותר מפי שמונה, שהרי מעיקר הדין די בשמונה נרות לשמונת הימים, ואילו למהדרין מדליק שלשים וששה נרות בשמונת הימים. ד. הנה ידוע שנס חנוכה הוא נס ההצלה מגזירות השמד של היונים, וזאת ע"י התשועה הגדולה והנצחונות הניסיים כנגד אויבים מבית ומחוץ. וא"כ איך בא לידי ביטוי ציון הנסים הללו, שהרי עיקר נס חנוכה מובלט בהדלקת נרות לזכר הנס של פך השמן הטהור שנמצא בחותמו של כהן גדול, וא"כ מהו הביטוי לנס התשועה.

והנה בנוסח הנרות הללו הנאמר אחר הדלקת הנרות, נאמר 'הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ועל התשועות וכו'', ולכאורה הדלקת הנרות אינה אלא על נס פך השמן בלבד, וצ"ע.

והרמב"ם כתב דלציון התשועה קבעו ימים אלה לימי שמחה והלל, ולציון נס השמן תקנו הדלקת נר חנוכה, ולדבריו אתי שפיר שלא הביא ענין אמירת הנרות הללו, כיון שאין הנרות ביטוי לנס הישועה. ובנוסח על הנסים לנוס' הרמב"ם לא נזכר ענין הדלקת הנר כי אין זה מענין הודאה שבברכת מודים, ולא נזכר שם כי אם ענין התשועות והנפלאות.

והנה דרשו חז"ל על הפסוק וחושך על פני תהום (בראשית א, ב) זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם. וצריך ביאור אמאי מלכות יון מתוארת בהחשכת עיניהם של ישראל והלא יון היתה מלכות נאורה של מדע וחכמה, ותרבות זו היתה אור לגוים, ואילו חז"ל מתייחסים לתרבות יון-חשכת יון. והן אמנם שהיו גזירות שונות ומשונות ושמדות, אבל כל זה לא היה רק אחר שהיתה התנגדות של מעטים שסירבו להכנע לדרישות היונים להטמיע את עם ישראל במשפחת העמים, אבל כוונת היונים מלכתחילה לא היתה לגזירות ושמדות, אלא כביכול לשלב את עם ישראל בתרבות עמי העולם, וא"כ מדוע הוגדרה יון כחושך על פני תהום.

אין זאת אלא שהבדל מהותי ויסודי ופער עצום קיים בין תרבות יון שהיא תרבות המדע הספורט והגוף ונהנתנות ממנעמי העולם הזה, ולא כאלה חלק יעקב עם ה' שבחרם לעם סגולה ונתן להם תורת חיים, תורה אלהית ונצחית לשלימות הנפש בחיי הנצח, כאשר לפניהם הולכים מאורי הדורות חכמי התורה שלאורם עם ישראל הולך, והם הרואים אור גדול ומאירים בתורתם וחכמתם אל חיי הנצח. וכל הנאות ומנעמי העולם הזה מרחיקים ודוחים לשאול תחתיה, וכל הנגרר אחרי הבלי העולם שרוי בחושך וצלמות, כי החושך מאפיל ומכסה מעיני האדם את דרך עץ החיים, וכל תכליתו של אדם לחתור אל המטרה הזאת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וההולך אחר תרבויות זרות שרוי בחושך ועלטה וכשור לטבח יובל. וכך מתאר הרמח"ל בספרו מסילת ישרים שההיגררות אחר פתויי היצה"ר היא ההליכה כסומא בארובה.

וכשזכו קומץ המעטים בחרפם נפשם לשמור על קדושת וטהרת עם ישראל, זכו בסייעתא דשמיא לגרש את החושך שהחדירו היונים בקרב הטועים המתיונים שנגררו אחר 'יופי' תרבות יון, וכשבאו החשמונאים וטהרו את בית המקדש תיקנו להדליק נר טהור כדי לסמל את טהרת ויופי תרבות עם ה' שמעט מן האור דוחה הרבה חושך.

ותרבויות זרות אלו לא חדלו במשך הדורות, ומגמתם לטשטש את זהותו הייחודית של עם ישראל, והצליחו להפיל חללים רבים להרחיקם מהאמונה והדביקות בעבודת ה', ולזאת אנו אומרים בתפלה ובברכת המזון: כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת.

 

רמזי נר חנוכה

 

הנה אמרו חז"ל שהדלקת נר חנוכה מצוותה נר איש וביתו, ומניחה על פתח ביתו מבחוץ. נראה דנר חנוכה רומז על אור תורה, שעמל התורה אינו ידע וחכמה בלבד, אלא סגולת התורה היא בעיצוב אישיות האדם, והפיכתו לישות של בן תורה וגברא אחר, משא"כ בשאר חכמות העולם שהן ידע בלבד, ואינן מחייבות דפוסי התנהגות מיוחדים בהתאם לחכמתו. כמו שלמשל מהנדס במקצועו אינו צריך להיראות בצורה הנדסית, וכן פילוסוף יכול להיות חכם ומלומד אבל בחייו הפרטיים יכול לנהוג כיתר בעלי החיים בהתבהמות, ולעומת זה אדם העמל בתורתו זוכה לאור תורה המעצב את אישיותו לרמה רוחנית ומוסרית גבוהה ועצומה. ולכן נמשלה תרבות יון לחשיכה שיש בה חושך ולא אור, משא"כ תורת עם ישראל מעניקה אור לנפש ומרפא לעצם.

וכדי להבין מושג החשיכה במקום האור, נמשיל את הדבר לאדם שנפטר לו ח"ו אחד מקרוביו או העזר שכנגדו, הרי אע"פ שחי ברווחה אין לו אותה משענת וחוסן נפשי, וְיֵצְרוּ צעדי אונו, והולך בחשיכה אף במקום האור.

וע"ד הרמז יש להבין מה שאמרו בגמ' (כב, א) נר חנוכה אסור להרצות מעות כנגדו, והיינו שאי אפשר לשלב גם מעות שהם סמל העולם הזה וחיי החולין שבו, עם אור התורה המקדש את חיי האדם, ואך ורק לצרכים חיוניים יזדקק האדם למעות ולא כערך בפני עצמו, ולכן אסור להרצות מעות לאורה כי אין שניהם הולכים שלובים.

ונחלקו הראשונים אם איסור הרצאת מעות כולל תשמישי מצוה לאור הנר, או שמא האיסור רק בהרצאת מעות, ודעת רוב הראשונים דאף שאר תשמישי מצוה אסור לאור הנר, ולפי דרכינו יש לומר דרומז שאין צריך לחפש מצוות בשעת לימוד תורה אלא לעסוק בתורה בלבד.

ולפי"ז היינו מה שאמרו מניחו על פתח ביתו מבחוץ, כלומר שהתורה צריכה להשתקף באישיותו של בן תורה כדי שכל רואיו יכירו כי הוא מעמלי ועוסקי תורה.

ובשלטי הגבורים על המרדכי פרק במה מדליקין כתב וז"ל: ובשכר שישראל זהירים בנר ילכו לאורו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה ס, כ) והיה לך ה' לאור עולם, כי אתה תאיר נרי וה' יגיה חשכי (ש"ב כב, כט), זהו על תלמוד תורה, כשאדם עוסק בתורה לשמה הקב"ה מגיה חשכו שאינו בא לידי עון, ואין מורה בתורה שלא כהלכה. ולכך אמר הכתוב (יהושע א, ח) והגית בו לשון נוגה, כשהקב"ה רואה שלבו של אדם לשם שמים, אפילו שאין בלבו לדעת עומקה של הלכה הקב"ה מגיה דבריו שלא יצא מפיו הוראה שלא כהלכה. וגדול תלמוד תורה יותר מקיום מצוה, שהמצוה אינה מגינה אלא בשעה עוסק בה, והתורה מגינה עליו אפילו בשעה שאין עוסק בה, לפי שמתוכה עושה המצוות כדת, ע"כ דבריו הנפלאים בקשר שבין זהירות בנר לבין ההארה שאדם זוכה לה ע"י עסק התורה.

 

 

חביבות מצות נר חנוכה

 

ידועה הקושיא מדוע בפורים תיקנו חכמים להיותם ימי משתה ושמחה, ואילו בחנוכה תיקנו להיותם ימי הלל והודאה ולא תיקנו מצות משתה ושמחה בחנוכה, וכמש"כ הטור בשם מהר"ם מרוטנבורג.

והנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה וז"ל: מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך האדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל ומוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק, ע"כ.

והנה יש לעיין בלשונו של הרמב"ם דלא מצינו שיעדיף הרמב"ם מצוה על חברתה עד שהודיע שנר חנוכה חביבה עד מאד, ומנין למד כן. ועוד יש לעיין כפילות לשונו 'להזהר בה' כלומר בהדלקתה שיש בזה הודעת הנס, ומשמע מציאת פך השמן, ושוב כתב 'ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו', וצריך עיון מה הם הנסים שלא הוזכרו עד כאן, ומה היא ההוספה בשבח ה', דלכאורה כוונתו על ההלל, וא"כ מה היא ההודאה על הנסים. ובפשטות יש לומר דבהלל עצמו יש שני חלקים, עצם ההלל על מעשי ה' ונפלאותיו עם אבותינו ועם כל אדם, והחלק השני הוא אמירת הודו לה' כי טוב.

ולפי"ז מבואר אמאי נקטו חז"ל שתיקנו להיותם ימי הלל והודאה, כלומר שני חלקי ההלל, אך צ"ב מה הם הנסים שעשה לנו, האם כוונתו על נסי יציאת מצרים, או הכוונה על ההצלה משלטון הרשע של היונים ומסייעיהם המתיונים.

דומה כי אין השאלות נשאלות, רק ע"י מי שאינו חש בנפלאות הבורא עם ישראל עד הלום, והשגחתו הפרטית על כל אדם, כי מי שרואה יד ה' מאז ועד עתה אין מקום לשאלות אלו, וכולו אומר הלל והודאה על הנסים ועל הנפלאות. ומכאן חביבותה של מצות נר חנוכה כיון שיש בה קירוב האדם לבוראו בעוצם רגשי הודאה על טובותיו ועל חסדיו, וביטוי לאמונתו העמוקה בידיעת מעשי ה', וכל המוסיף הרי זה משובח, כי בו ניכרת התפעלותו וכמיהתו, בבחינת שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי.

ולפי"ז נראה לבאר דכיון שכל מהות מצות חנוכה היא ביטוי לקרבת האדם לבוראו, הרי כל עירוב הנאה גשמית ממעטת בערך דביקות האדם בקונו, כי בנין הגוף חרבן השכל. וצריך אדם להתעלות בקדושה בימים הללו, כי כל ההדגשים בנס חנוכה הם לצד הקדושה והטהרה, וכמו שתיקנו חז"ל בעל הנסים לומר 'וטמאים ביד טהורים ופושעים ביד עושי תורתך', שכל התשועה היא בנצחון האור על החושך, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק (בראשית א, ב) וחשך על פני תהום זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל על ידי גזירות ביטול תורה ומצוות. משא"כ בפורים היתה סכנת הכחדה ח"ו של עם ישראל, ולולי רחמי ה' היתה מרחפת הסכנה על קיום עם ישראל, ואחרי שנושעו מגזירות המן ואחשורוש תיקנו לשמוח על קיומו הפיזי של עם ישראל במשתה ושמחה, ובשמחת הגוף יגל וישמח ישראל בשמחת קיומו.

והדברים מבוארים ביתר ביאור בדברי הב"ח (או"ח סי' תרע), שבחנוכה עיקר הגזירה היתה מפני שישראל התרשלו בעבודה ועל כן היתה גזירה משמים לבטל מהם העבודה, כדתניא בברייתא שגזר עליהן לבטל התמיד, ועוד א"ל מצוה אחת יש בידן אם אתם מבטלים אותם מידם כבר הן אבודין, ואיזה זה הדלקת המנורה שכתוב בה להעלות נר תמיד, כל זמן שמדליקין אותן תמיד הן עומדין וכו' עמדו וטמאו כל השמנים. וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה', על כן נעשה הנס ג"כ בנרות תחת אשר הערו למות נפשם על קיום העבודה, ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב, ע"כ.

מדבריו למדים אנו כי כדי לזכות בהצלחה דרושה מסירות נפש לקיום המצוה, ואז זוכים לעזר אלהי בסייעתא דשמיא, וכשם שבנר חנוכה יש מהדרין ויש מהדרין מן המהדרין, אף בעמל תורה ויראת שמים ככל שמהדר אדם ומקבל על עצמו עול עמל התורה, זוכה ורואה סייעתא דשמיא בהצלחה רבה.

והנה יש לנו כמה לקחים ממצוות החנוכה, והם:

א. כשם שמצות ימי חנוכה להודות ולהלל, כך צריך אדם לחוש רגשי הודאה והלל על כל החסדים שגמלהו ה', וכך יסתפק במועט וישקוד על התורה והעבודה.

ב. כשם שמצות נר חנוכה נר איש וביתו, גם נר בודד בדמות אדם עובד ה' בכוחו לקדש שם שמים ולהשפיע אורה בסביבתו, ובלבד שיהיה בבחינת 'נר'.

ג. כשם שמהדרין במצות החנוכה להיות מוסיף והולך, כך אין לאדם לעמוד על עמדו בעבודת ה', אלא מוסיף והולך ועולה מעלה מעלה.

ד. זמן מצות ההדלקה משתשקע החמה, שכמו שבזמן השקיעה שהאור והחושך משמשים בערבוביא צריך להדליק נר חנוכה, כך כשחושך ואור משמשים בערבוביא בלבות בני אדם צריך להדליק נר התורה בלבבות.

ה. למאן דאמר שזמן ההדלקה בצאת הכוכבים, כאשר חושך שורר בחוץ ונראים הכוכבים אור הנר יעיל יותר ואז ניכר ומתפרסם, כך כאשר שוררת אפילה וחשיכה בקרב הבריות ויחידי סגולה מועטים, צריך להצטרף אליהם כדי לגרש החשיכה ולהפיץ אורה של תורה ומצוות.

ו. מצוה מן המובחר להדליק הנר בשמן זית, כשם שיצירתו של השמן על ידי כתיתה וכתישה, כך הדלקת אור התורה לא תושג רק על ידי עמל וכתישה עצמית, ומצוה מן המובחר היא. ושמן זית זך הוא כתית למאור, אף תלמיד חכם המכתת על עצמו על התורה הרי אורו יהיה בבחינת שמן זית בדעות ובהשקפות טהורות ללא שום פסולת וסיגים.

 

 

חנוכה ופורים

 

ידועה ומפורסמת השאלה אודות השוני שבין מצוות ימי הפורים שהם ימי משתה ושמחה, למצוות ימי החנוכה שאין בהם מצות משתה ושמחה. ותירוץ הלבוש שיש הבדל יסודי בין פורים לחנוכה במהות הנס, שבפורים היה נס הצלה מכליון ואבדון, ובחנוכה נס ההצלה הוא משמד רוחני ותרבותי וביטול מזימת היונים להטמעת עם ישראל בתרבות יון.

ודיוק לשון הרמב"ם מלמד על ההבדל הברור בין מצוות הימים, שבהלכות חנוכה כתב 'ימי שמחה והלל', ובהלכות מגילה כתב 'ימי משתה ושמחה'. נראה כי השכיל הרמב"ם לאלפינו בינה בלשונו הזהב, כי בחנוכה עצם נס ההצלה מטמיעה בתרבות העמים הוא נס עצום שבו שמר עם ישראל על ייחודו כעם סגולה מעוצם דביקותו ונאמנותו לתורת ה', וכל טשטוש זהותו המתבדלת של עם ישראל בשמד רוחני היתה גורמת להיעלמותו והטמעתו בקרב העמים, וכדרך שעמים קדומים אבד זכרם וטושטשה זהותם, כך היה קורה ח"ו לעם ישראל אם היונים היו מצליחים במזימתם. נצחונם של מעטים מול רבים ושמירת זהותו וסגוליותו של עמינו, צריכים לנסוך בנו שמחה שבעקבותיה יפרצו מפיותינו תרועות הלל והודאה, כי השמחה הפנימית תביא לפרץ רגשות של שמחה. ומכאן ייחודה וחביבותה של מצות נר חנוכה שיש בה גדרים של מהדרין ומהדרין מן המהדרין, כפי גודל הכרת הנס כן יתעצם ההידור בפרסום הנס.

אבל מצוות הפורים שהוא על נס ההצלה מסכנת שמד וכליון של היהודים במדינות המלך אחשורוש, צוונו חז"ל לעורר השמחה ע"י רבוי סעודות ומשתה, כדי להסיח כל עצב ודאגה המעיבים על השמחה, ואף בקירוב לבבות איש לרעהו תרבה השמחה, כי מגורמי חוסר השמחה הוא פירוד הלבבות וטענות ומענות, ובהסרת המחיצות תרבה האחדות והשמחה ותימשך אף בחלוף ימי הפורים.

 

 

בגדרי ברכת הרואה נר חנוכה

 

בגמ' (שבת כג, א) אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך, ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך. ופירש"י ד"ה הרואה וז"ל: העובר בשוק ורואה באחד החצירות דולק, ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה, ע"כ. ובמס' סוכה (מו, א) ד"ה הרואה כתב רש"י דקאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל, שמצוה להניח בפתח, צריך לברך על ראיה הראשונה, ע"כ.

מלשון רש"י משמע דמיירי או בלא הדליק עדיין אף שהולך לביתו ועתיד להדליק אפ"ה מברך, או ביושב בספינה שאין עתיד להדליק בביתו. והרא"ש כתב דמיירי בהולך בספינה ורואה נרות שהדליקו והוא אינו מדליק, ובקרבן נתנאל כתב שהר"ן הוסיף ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואוקימתות אלו נאמרו כדי ליישב אמאי תיקנו ברכת הרואה רק בנר חנוכה ולא בשאר מצוות.

ולשון הר"ן: ומסתברא דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק, ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואינו עתיד להדליק הלילה. ואם חסר אחד מהתנאים אין הרואה מברך, שלא מצינו יוצא במצוה שיתחייב לחזור ולברך על הראיה.

והתוס' במס' סוכה שם ד"ה הרואה כתבו: בשאר מצוות כגון אלולב וסוכה לא תיקנו לברך לרואה, אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס, וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה, וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה. ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך, עכ"ל.

וביאור מש"כ דלטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה, דלכאורה די שיאמר דלטעם ראשון ניחא החילוק בין מצות חנוכה למצות סוכה ולולב שאין בהם חביבות נס, אלא דרצו לומר דבחילוק זה של חביבות נס יש ישוב לא רק בסוכה ולולב אלא גם ישוב ממצות מזוזה, משא"כ לטעם שני משום שיש בני אדם שאין להם בתים עדיין תיקשי אמאי במזוזה לא תיקנו ברכת הרואה למי שאין לו בית, ולזה כתבו דלטעם ראשון ניחא.

ותירוצם השלישי שלא תיקנו לרואה ברכה שאין העושה מברך, לכאורה צ"ב דמה ענין ברכת עושה המצוה לרואה המצוה, והלא אין הרואה עושה מצוה ובכוונה תיקנו לו נוסח ברכה לראיה, וא"כ אף בשאר מצוות יצטרך הרואה לברך. וצריך לומר כיון שברכת הרואה הוא על פרסום הנס שיש במצוה זו, א"כ כי היכי דעושה המצוה מברך על הנס אף הרואה יברך, משא"כ אם לא תיקנו ברכה לעושה המצוה כגון בלולב וסוכה רק על עשיית המצוה, א"כ מצוה זו אין בה ענין של פרסום ורק העושה מברך ברכת המצוה, ואין טעם לתקן ברכה חדשה שאינה שייכת למצוה, והיינו הטעם המשותף לכל המצוות שאין בהם ברכת הרואה. אלא דלכאורה תיקשי דלפי טעם זה אמאי לא תיקנו ברכת הרואה למי שרואה חבירו [או שליח ציבור] קורא במגלת אסתר, שהרי ברכת שעשה נסים יש לעושה המצוה, ואף לטעם של חביבות הנס, גם במגילה אשכחן חביבות וכדאשכחן בגמ' איידי דחביבה יהבי דעתייהו, וצ"ע.

והנה לקושיית התוס' מאי שנא מזוזה מנר חנוכה נאמרו כמה תירוצים:

א. דבמזוזה מי שאין לו בית אין הפשט שהוא חייב במזוזה אלא שהוא אנוס, אלא הפשט כיון שאין לו בית פטור לגמרי ממצות מזוזה, ולכן לא תיקנו ברכת הרואה, אבל נר חנוכה חובת גברא הוא, אלא דמדיני המצוה להניחו בפתח הבית וכשאין לו בית אנוס הוא מלקיים מצות חנוכה, ולכן תיקנו לו לברך ברכת הרואה כיון שהוא חייב במצוה, ולפחות יברך על הראיה. ויסוד לזה הוא מה שחילק הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"ב) בין מצוות שהן חובה כגון תפילין וסוכה לבין מצוות שדומות לרשות כגון מזוזה ומעקה, ושם כתב דמצות נר חנוכה חובה.

ב. בשאר מצוות אין לרואה שום שייכות עם קיום המצוה, דמעשה המצוה הוא עיקר הקיום כמו נטילת לולב וסוכה, והרואה אין לו שום שייכות לכן לא תיקנו ברכה לרואה. אבל בחנוכה עיקר קיום המצוה לפרסומי ניסא לבני רשות הרבים להראות ולגלות הנס, א"כ נמצא דהרואה כיון שיש לו זכרון הנס ע"י הראיה הרי יש לו שייכות עם המצוה, והראיה היא חלק מהמצוה. ואולי אפשר להעמיס תירוץ זה בכוונת התוס' בחילוק השלישי דלא שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך, ודו"ק.

ג. מצות מזוזה זמנה בכל עת ואין זמן מסויים אימתי יברך הרואה אותה, אם פעם בכל יום או בשבוע או בחודש ולכן לא תיקנו על הראיה, משא"כ במצות נר חנוכה שהיא מצוה מיוחדת לכל יום מימי החנוכה, תיקנו ברכה אף לרואה כמו שכל אחד מברך בשעת עשיית קיום המצוה.

ד. יש ליישב שלא תיקנו ברכה מיוחדת לרואה מצוות, ורק העתיקו חלק מברכות המדליק אל הרואה, והשתא ניחא דלא תיקשי ממזוזה ושאר מצוות, ואולי זו היא כוונת התוס' בתירוצם השלישי. אלא דתיקשי קושייתנו אמאי במקרא מגילה לא אשכחן ברכת הרואה, ובפרט לדעת הרמב"ם שברכת הרואה בנר חנוכה תיקנו אף למי שכבר בירך (לפי נוס' כתה"י בלשון הרמב"ם דלי' לתי' 'ולא בירך') וא"כ צ"ב מה טעם לא תיקנו ברכת הרואה במגילה.

ואפשר לומר דשאני ברכת הרואה בנר חנוכה כיון שהברכה על ראיית הנרות שהם חפצא של מצוה, משא"כ הרואה שקוראים במגילה אין כאן חפצא של מצוה דאטו אם אדם רואה מגילת אסתר יברך ברכת הרואה, אלא ברכת הקורא היא על סיפור נס פורים, ושמיעת המגילה היא מקור ברכת שעשה נסים. ולא תיקנו ברכה על שמיעה כמו שתיקנו בחנוכה על הראיה, כדרך שלא תיקנו על כל שמיעה של נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו, שא"כ היה להם לתקן ברכת הרואה גם על שמיעת קריאת הגדה של פסח, ודו"ק.

ועוד יש ליישב דשאני ברכת הרואה בחנוכה דהברכה אינה על עצם ראיית נר חנוכה, אלא תקנו על עצם הזמן, וכמו שכתב המאירי (הובא בשער הציון סי' תרע"ו סק"ג) וז"ל: מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשון, ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים, עכ"ל. ולפי"ז נראה דיש לומר דרק בחנוכה תקנו ברכת הרואה על עצם הזמן שהם ימי נסים ונפלאות, משא"כ במקרא מגילה לא תקנו את הברכות אלא על עצם מצות קריאת מגילה, ומי שאין לו מגילה אינו מברך ברכות הללו. וכן מבואר מדברי המאירי במס' מגילה (יד, א) שהביא דעה שמי שאין לו מגילה יאמר הלל, ומשמע דעכ"פ אינו מברך ברכת שעשה נסים וכו', ודו"ק.

ושוב ראיתי חילוק בגדר ברכת הרואה בנר חנוכה, והובאה בדברי ערוך השלחן סי' תרע"א סי"ז דשם הביא קושית הפני יהושע דמה נשתנה נר חנוכה מכל המצוות, דכל המצוות על כל אחד ואחד מישראל לעשות המצוה ובנר חנוכה הוי רק על בעל הבית לבדו. ויישב הערוה"ש וז"ל: אמנם באמת א"ש דהנה מצינו דאתרוג חייב כל אחד ליטול בידו הד' מינים, ושופר אחד תוקע וכולם שומעים, משום דבאתרוג המצוה היא הנטילה ובשופר המצוה היא השמיעה אך א"א לשמיעה בלי תקיעה, ולכן אחד תוקע וכולם שומעים, וכן בקריאת המגילה אחד קורא וכולם שומעים, והכא גבי חנוכה המצוה היא הראייה לראות הנרות כשדולקין וזהו הפרסומי ניסא, ולכן תיקנו ברכה להרואה כדאי' בגמרא שם, אך אי אפשר לראייה בלי הדלקה, לכן תיקנו שבעה"ב מדליק וכל בני ביתו רואים. ומ"מ לא דמי לגמרי לשופר ומגילה, דבשופר אין המצוה רק השמיעה ובמגילה שומע כעונה, אבל בנר חנוכה עיקר המצוה הוי ההדלקה כמו שמברכין להדליק נר חנוכה אלא שגם הראייה מצוה, ולכן הרואה מברך שעשה נסים, עכ"ל. ולפי דבריו א"ש מדוע לא תיקנו ברכת הרואה למי שרואה קריאת מגילה, ודו"ק.

 

 

בדין אורח בנר חנוכה

 

כתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ד הי"א): אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו צריך להדליק במקום שנתארח בו ומשתתף עמהן בשמן, ואם היה לו בית בפני עצמו אע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך להדליק שהוא בו מפני העוברים, ע"כ.

והנה יש לעיין בדברי הרמב"ם, דמלשונו שכתב 'להדליק עליו' משמע דהדלקת הנרות חובת גוברא, והכוונה במש"כ 'שאין לו בית להדליק עליו' שאין מדליקין עליו בביתו, דלא נפטר מחובת הדלקה וצריך להדליק במקום שנתארח בו, כלומר הדלקת נר חנוכה בפני עצמו חוץ משל בעל הבית, או משתתף עמהן בשמן. ודוחק לומר דכוונת דבריו דכיצד מדליק במקום שנתארח היינו ע"י השתתפות בשמן, ד'או' קאמר, כלומר או מדליק בפני עצמו או משתתף בשמן. ועוד משמע מדבריו דבכל ההלכה מיירי באורח בלבד.

אלא דיש לעיין אם יש שני אנשים דרים בבית אחד וכל אחד אוכל מפתו, אם גם בזה מהני שידליקו בשותפות או דילמא כל אחד מדליק לעצמו, ובפרט שכשידוע שיש שם שני דיירים עדיין לא נפקי מחשד העוברים שם, דבשלמא כשאדם אורח אצל חבירו כו"ע ידעי שיש בעל הבית אחד וסגי בנר אחד של שותפות לשניהם, אבל בשני דיירים מהיכי תיסק אדעתא דמהני שותפות.

והמגיד משנה לעיל (ה"ד) בדין נר שיש לו שני פיות כתב, דהא דעולה לשני בני אדם מיירי גם באופן דשני בני אדם הנכנסים בפתח אחד והם חלוקים בעיסתם ואינם סמוכים על שולחן אחד שכל אחד צריך להדליק. וביאור דבריו דלא מיירי באכסנאי אלא בשני דיירים שכל אחד אוכל מפתו וצריך כל אחד להדליק בפני עצמו, ומשמע דלא מהני שידליקו בשותפות.

והנה בפירוש 'שם טוב' למהר"ח כסאר כתב לדייק מלשון הרמב"ם שכתב 'אין לו בית להדליק וכו'', דלאו דוקא אכסנאי, דהוא הדין שנים הדרים בבית אחד אפילו חלוקים הם בעיסתם, הואיל וליכא כאן חשדא דהא יוצאין בפתח אחד יכולים להשתתף בשמן לכתחלה, דלא כמאן דאמר אכסנאי דוקא, וכמו שהעיר מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' ע"ד.

וצ"ע דלשון הרמב"ם בבירור מוכח דמיירי רק באכסנאי שאין מדליקין עליו, שהרי כתב צריך להדליק במקום שנתארח בו, ודעת שפתיו ברור מללו דמיירי באורח שכתב במקום שנתארח בו, ואפשר דרק באורח מהני שישתתף עם בעל הבית, אבל בשני דיירים מאן לימא לן דליכא חשדא.

ועוד צ"ע מנין לנו דמיירי אף בחלוקין בעיסתן, ואולי דומיא דאורח שסמוך על שולחן בעל הבית, אבל בחלוקין בעיסתן לא מיירי, דשם לא מהני שישתתף בפריטי.

עוד צ"ב דברי מהר"ח דאיך למד דין שנים הדרים יחד שדינם כמי שאין לו בית, והא לשניהם יש בית אלא שדרים ביחד, ומאן לימא לן דליכא חיוב על כל אחד בפני עצמו, והרמב"ם מיירי באורח הטפל לבעל הבית בלבד.

ואפשר דראייתו היא מדכתב הרמב"ם דרק ביש לו בית בפני עצמו צריך להדליק מפני העוברים, הא כל שאין לו בית בפני עצמו מועיל להדליק נר אחד לשניהם ואפי' בחלוקין בעיסתם. אך זה דוחק גדול דדברי הרמב"ם בסיפא דכשיש לו בית אחר צריך להדליק מוסב על רישא, דאע"ג דמדינא יכול לפטור עצמו אפ"ה צריך להדליק מפני החשד, אבל כל שחלוקין בעיסתן מאן לימא לן דהוי דומיא דאכסנאין, ואפשר דלא סגי בלא הדלקה בפני עצמו, ובפרט שמלשון המגיד משנה מבואר כך דצריכים להדליק על כל פנים. וא"כ דברי מהר"ח צ"ב דמהיכן למד מהרמב"ם חידוש זה.

והנה הפר"ח בסי' תרע"ז כתב לחלק כדברינו דכשחלוקים בעיסתם צריך כל אחד להדליק, וז"ל: ומש"כ וה"ה לבן אצל אביו, ומיהו כל שאינו סמוך על שולחן אביו והם חלוקים בעיסתם אע"פ שנכנסים בפתח אחד לא מהני שיתוף וכל אחד צריך להדליק וכמ"ש המגיד משנה. ודברי הפר"ח הובאו בסידור עץ חיים, אך ציין מהרי"ץ לשו"ת הנ"ל דסגי בשיתוף בפריטי.

ובביאור הלכה סי' תרע"ז הביא מחלוקת פוסקים בזה וז"ל: עיין בפמ"ג בא"א אות ג' שכתב אם שני בע"ב דרים בחדר אחד ואין סומכין וכל אחד אוכל משלו צ"ע אם די בשיתוף, דאפשר דצריך כל אחד מדינא להדליק בשלו, ואורח אפשר הקילו, עכ"ל. ובאות ח' הביא דחולקין בזה הלבוש והפר"ח. ועיין שם בפר"ח שהביא ראיה לדבריו מדברי המ"מ דצריך להדליק, אמנם מדברי שבלי הלקט בהלכות חנוכה סי' קפ"ה בשם רבותינו מסתימת דבריו משמע דכיון שהם בבית אחד די בשיתוף, עכ"ל.

והנה דין זה אם מהני שיתוף לשני בני אדם הדרים יחד נפתח בגדולים, דהטור בסימן הנ"ל כתב בשם רב שר שלום דאנשים הרבה הדרים בחצר אחת שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולם בנר אחד, אבל להידור מצוה על כל אחד ואחד להדליק לעצמו על פתח ביתו, ע"כ. ומעתה ומה אם כמה בני אדם הדרים כל אחד בביתו אלא שיש להם פתח אחד מעיקר הדין די לכולם להשתתף ולהדליק נר אחד, עאכ"ו ששני בני אדם הדרים בדירה אחת ודאי דמהני שיתוף, ואפשר דבכהאי גוונא אפילו מעלה להדר ולהדליק כל אחד לעצמו אין כאן, ושאני כמה בני אדם הדרים כל אחד לעצמו דלהידור עדיף שכל אחד ידליק לעצמו.

 

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
דפוס ברק
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן