במלאת שישים שנה לפטירת האדם הגדול בענקים ממנהיגי הדור האחרון שקודם העלייה לארה"ק ה"ה כמוהר״ר סעדיה בן כה״ר יוסף עוזירי זצוק״ל, הבאנו מדברי תלמידו כמוהר"ר יוסף בן הר"ר יעקב צובירי זצוק"ל רב בת"א יפו תלמידו המובהק וממשיך דרכו, ומח"ס ויצבור יוסף בר, אמ"ת ויצי"ב ועוד
מתולדותיו
ראה החלותי תת סקירה / מתולדות גאון ותפארה / כמוהר״ר סעדיה בן כה״ר יוסף עוזירי זצוק״ל / אף אם תהיה קצרה ולא בכל ערוכה / בה אבנה לו שם עולם ומצבה / זכרה לי אלקי לטובה.
ויהי כהרימי עטי לכתוב אלה השורות / הלב דופק והידים רועדות / כליות יועצות מלאו תוגות / ועינים מדמעה זולגות /
במר שיחי ודאגתי / ארים בקול בכיי ושאגתי / כי עטרת ראשנו הורמה / ותעלה השמימה / פנה זיוה פנה הודה / צר לי מאד יום הפרדה.
כתלמיד אשר בין ברכיו גדלתי / ומיין תורתו בתמידות שתיתי / לכן הנה באתי במגלת-ספר כתוב עליו / מקצת מתולדותיו.
כמוהר״ר הצדיק והחסיד, המנוח רבינו סעדיה כן כה"ר יוסף עוזירי זלה״ה נולד בשנת התרכ״ט לבריאת עולם, לאביו הצדיק ממשפחה אצילה ומסועפת, משפחת עוזירי, ולאמו הצדקת, אשת החיל תב״מ, נדרה בת כה״ר סעדיה פנחס הכהן ז״ל.
המנוח גדל בכית אביו, שהצטיין בחיי צניעות והסתפקות במועט. וכאשר הגיע לגיל תינוקות של בית-רבן הכניסוהו לבית מדרשו של הגאון הידוע והמפורסם כמוהר״ר חיים בן כמוהר״ר יוסף קרח זלה״ה. שם ספג את רוב חינוכו ולימודיו והתגלו בו כשרונות וסימני עילוי, הן בחריפותו השנונה, הן בזריזותו וחריצותו, והן במסירותו. בלמדו שם נעשה עוזר לרבו המובהק בכל הליכות והלכות בית המדרש, ויהי איש מצליח.
גדל בשם טוב והיה גם משוחרי בית מדרשו של כמוהר״ר יוסף קרח ז״ל אביו של הר״ר חיים קרח המפורסם כנז״ל, שהתקיים אז בבית הכנסת ״שרעבי׳׳ הידועה. בשקידה והתמדה למד לפניו וקבל ממנו נוסחה וסברה בלימוד המשנה.
בתחלת בגרותו היה מבאי בית מדרשו של הגאון המפורסם כמוהר״ר שלום חבשוש זלה״ה מחבר ״שושנת-המלך״ על ש״ע וספר ״קרבן תודה״ על הלכות שחיטה, שהיה בעל אחותו של רבנו סעדיה. בית מדרשו של הר״ר שלום התקיים
באותם הימים בביהכ״נ ״כוחלאני״ יום יום. בין שאר הלימודים שם, למד גם הלכות שחיטה הלכה למעשה, אך לא רצה להמשיך במקצוע זה, ולי ג״כ הזהיר שלא להיכנס במקצוע זה לעשות מעשה, ועד יומו האחרון לא גילה לי סוד טעמו.
הוא גם השתתף בלימודים בלילות בבית מדרשו של הר״ר סלימאן צובירי שהתקיים אז בביתו, שם למדו הלכות ודינים. ועוד למד תורה בקביעות במקומות שונים.
הוא למד גם פרק בשיר, ובמיוחד קבע זמן והתמסר לכך בכל מוצאי שבת-קודש עם קבוצה קבועה בביתו של כמוהר״ר אהרן הכהן זצוק״ל.
ואעפ״י שרבותיו לשירי קדש היו גם הר״ר חיים בן יחיה עראקי-כהן ז״ל והר״ר אברהם שמן ז״ל, בכל זאת רבו המובהק בשירה הוא הר״ר אהרן הכהן, שהאציל עליו מרוחו. מאז אנו מוצאים אותו מנעים זמירות ומשורר אמן.
בהגיעו לפרקו נשא לאשה. את אשת נעוריו ממשפחה בת טובים, בתו של ר׳ דוד מנזלי ז״ל, בן אחיו של כמוהר״ר יוסף מנזלי זלה״ה, שהיה חבר בית-הדין בצנעא ומפורסם לרבים. היא עזרה לו בהליכותיו בקודש וסייעה לו במלאכתו בבית והסתפקה במועט, ותלד לו בנים ובנות.
הבנים מתו בחייו ואחר מתה גם האשה. אז לקח לו לאשה את בתו של ר׳ יחיא נדאף, גם היא באה לעזרתו כראשונה, ותלד לו שלוש בנות ותמת גם היא.
אז נשא את אשתו האחרונה, מרת זהרה, בתו של הצדיק ר׳ משה צאלח ז״ל בת טובים ממשפחת אצילים ורבנים, ותלד לו שני בנים ובת אחת, שיחיו.
על אף יסוריו המרובים, הן מחמת המציק, דחקו ועניו, והן במות עליו בניו ונשיו – הראשונה והשניה, לא הניאוהו יסוריו ולא הטרידוהו צרותיו, וכולו היה מסור ונתון לרשות היחיד — יחידו של העולם. לא מש מאהלי התורה בימים ובלילות. ובכל מקום שמצא שם ריבוץ תורה, תקע את עצמו להיות ממושיבי בית המדרש. נכנס ראשון ויצא אחרון.
פרנס נאמן
לפני הגיעו לגיל העמידה קירבו אליו הר״ר חיים בן יחיה כהן-עראקי מזרע הנשיא הדגול ר׳ שלום בן אהרן ז״ל. הוא ראה בו אדם נאמן, ער וזריז, פקח וחריף, תם וישר, שלם במידותיו, אז החל להפקידו על צרכי מאות הרבים בביהכ״נ המהוללה של הרשב״א עוד בחייו, ויוסף עוד להאציל עליו ממידותיו הנעלות. רגילים הציבור לומר, שכל מידותיו בעניני ניהול ביהכ״נ והנהגת הציבור בחומר וברוח תרומות היו מתרומותיו של הכהן הדגול הנ״ל.
עד שברבות הימים, הר״ר חיים בן יחיה ז״ל חיי לישראל שבק, ובעזרת ר׳ יהודה בן הר״ר חיים הנז׳ קמה וגם ניצבה הנהגת הציבור ועניני ביהכ״נ בכלל ובפרט ביד הגאון מורנו ורבנו סעדיה ז״ל, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ומשם יצאה תורה לרבים על ידו בהורמנא דמלכא עילאה, היינו גוברא דמאריה סייעיה לכלכל את הציבור ברוח בינתו הטהורה ואמונתו השלימה במשך שנים רבות, כארבעים שנה. הוא רכש לרשות הקדש ביהכ״נ לא רק מטלטלין וספרי פוסקים למיניהם, אלא גם מקרקעי, בנה בה, שכללה והעשירה.
ומאז הופקד בביהכ״נ ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד בפעולותיו למען הציבור ובמעשיו הטובים, עד שמצד אחד היה נתון לרשות היחיד ב״ה לתורה ולתפילה, ומצד שני היה נתון לרשות הרבים, לגמילות חסדים וצרכי הרבים, גם מחוץ לגבול ביהכ״נ וגם מחוץ לתחומי צנעא, לערים ולכפרים.
מורה הוראות ודיין
ואעפ״י שהאב״ד היה הרה״ג רבנו יחיה יצחק הלוי זצ״ל ותמיד שרתה אהבה ואחוה ביניהם, עם כל זה רבים פנו גם אל הרב סעדיה ז״ל מהערים ומהכפרים בספיקותיהם בכתב ובעל-פה.
הוא ענה לכל שואל בדין ואליבא דהלכתא, ואף גם זאת – רבים פנו אליו בדברי ריבותם, והוא דן את הדין לאמיתו ושפט אותם.
משורר ודרשן
הוא נמנה ראשון לכל דבר שבקדושה, אהוב היה לכל הציבור בהערצה, עד שבכל מסיבה בבתי חתן וכלה, או קיבוץ-עם או מצות-מילה, הושיבוהו בראש, נאה לשיר ונאה לדרוש, הוא שמר על הסדרים שיהיו על טהרת הקודש וכלכלם ביראת שמים, עד שהיינו מרגישים, שבזמן שהוא נעדר, אין תואר במסיבה ולא הדר. נעים זמירות, ריצה להקב״ה בשירות ותשבחות.
תורתו ואמונתו
מעין תורתו שממנו דלה לתלמידיו, היה מפכה כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, באמונה שלימה ותמה, בלתי מסופקת ואסימונית. בעקבות רבותיו הלך, מדרכם לא נטה, ומשבילם לא סטה, החל מהתלמוד והפוסקים ראשונים ואחרונים מנת חלקו, וגומר בפניני הזוהר הקדוש וספרי המקובלים שם חשקו. הליכותיו בקודש ועמקי הכוונה בעשיית המצוות, ברכות ותפילות למהדרין מן המהדרין היו עפ״י טוהר המחשבה הזכה ברום עולם וסתרי המרכבה העליונה, הכל באמת ובדקדוק, מבלי גמגוםופקפוק. הוא שקד על זמני עסק התורה לרבים ביום ובלילה, עד שלא היה לו פנאי לעסוק במלאכתו, ובעינינו ראינו שכמעט היתה תורתו אומנותו.
תקיף ועניו
תכונות נפשיות הפכיות שהיו בו, השכיל למזגן והשתמש בהן אל המטרה הראויה לכל אחת מהן, כי במילי דשמיא נהג בתקיפות, ועל כל דבר פשע ועבירה הוכיח והטיף מוסר, ואפילו כלפי אוהביו ומעריציו לא נשא פנים, ותכלית שנאה שנא כת-חנפנים, ובמידה זו נראה ארי שבחבורה, והשפעתו היתה גדולה על כל הציבור, והצליח בכך להחזירם למוטב ורבים השיב מעוון.
אולם בדברים הנוגעים בו ובכבודו, לא השיב, ובתכלית ענוה ושפלות-רוח התנהג אפילו כלפי מחרפיו ומתנגדיו. פעמים רבות ראינוהו שומע חרפתו ומשפיל עיניו לארץ ושותק, ולפעמים אפילו בת-צחוק מרחפת על פניו.
תפילותיו ותחנוניו
בימים נוראים, או בזמן שמתאסף הציבור לתפילה להעביר רוע גזירה ח״ו, כקדוש כמלאך האלקים ניצב בתוך קהלו, וכבן המתחטא לפני אביו שבשמים רב חילו, מצד אחד מלמד סניגוריא לעורר הרחמים העליונים לפני אב רחמן, ומצד שני בדברי כבושיו, תוכחותיו ותחנוניו המפלחים כליות, מיישר הדורים ומפשט עקמימות שבלבבות, מסוגל היה להחדירם עמוק עמוק אל חדרי המחשבה, ולעוררם לתשובה, עד שהיה מעלה אותם אל שיא רמה גבוהה ואל ההתעלות מעלה מעלה, כל העם געה בבכיה, ובזה נקרעות הגזירות ותוקף הצרות ונסו יגון ואנחה, והיתה הרוחה.
ירא שמים
עם כל נועם לקחו וחן פשטותו, יראת שמים קדמה לחכמתו, ובכל שיחותיו ומהלכיו הגלויים והנסתרים, שמה לראש פינה ועיקר העיקרים, בדיוק כמו שפירש רבינו הרמב״ם(מורה נבוכים ח״ג פ׳ נ״ב הביאו רמ״א בש״ע א״ח סי' א׳) על פסוק שויתי ה׳ לנגדי תמיד, שזה כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. שהאדם בישיבתו ובהילוכו, דיבורו והרחבת פיו, עסקיו ותנועותיו, יחשוב שמלא כל הארץ כבודו, ומיד מגיע אליו היראה וההכנעה תמיד עכת״ד.
הסתפק במועט
בתקופת חייו הראשונה היתד, פרנסתו וכלכלת בני ביתו, ממכירת מיני תבלין בחנותו, ומכירת מי ורדים שהיה מעבדן בביתו, אך כאשר נטל על עצמו עול הציבור, היה מסתפק ממקצועו האחרון, ואף אם חי חיי צער ודוחק, בעל בטחון חזק היה ושמח בחלקו. תמיד צהלתו בפניו ואורם לא יפילון. לא כהתה עינו ולא נס ליחו, כע״ש חכמת אדם תאיר פניו.
עלה לארץ ישראל
זכה לעלות לארץ ביום שלישי, ט״ו לחדש חשון שנת התש״י לב״ע, וכדרכו בקודש, לא פסקה תורה מפיו ביום ובלילה, עד הרגע האחרון בחייו.
עלה לארץ החיים
ביום שבת קודש, שני לחודש תמוז שנת התשי״ד לב״ע, בסדר זאת חקת התורה, אחרי שגמר לומר קדושת מוסף השיב נשמתו אל על בנשיקה. כדגרסינן במציעא (דף פ״ו) כי הוה קא ניחא נפשיה דרבה בר נחמני אמר טהור טהור, יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור״. אף אנו נאמר: אשריך מורנו ורבנו סעדיה, שגופך קדוש ויצאה נשמתך בקדושה. תנצב״ה. וזכותך תגן עלינו, אמן.
כה דברי תלמידו הנאמן, יוסף יעקב צובירי.
(מאשר ראיתי ושמעתי, מפיו ומפי זקני תורה)
שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד. ראה משנה מעשר שני פ"א מ"ב: אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על המטבע שאינו יוצא וכו'. וכן במשנה בבא מציעא פ"ד מ"א, ובמשנה עדויות פ"ג מ"ב. ובגמ' בבא מציעא מז, ב: מאי אסימון פולסא. וברש"י שם ד"ה פולסא – מחוסר צורה, וקורין לו פלדו"ן ובלעזי רש"י: עגול מתכת שלא נטבעה עליו צורה. ומקורו מהערוך שכ' גם שלשון אסימון הוא מלשון סומא שאין לו עינים. ובתוס' מד. ד"ה אסימון ור"ש והרא"ש מסכת מעשר שני שם ועוד ראשונים הביאו פי' ר"ת שזהו מטבע שנפסל ויש בו צורה. וצידדו כד' רש"י והוסיפו לבאר הגדרה לפי פירושו – שכל דבר שאינו עשוי כתקונו כדין מטבע קרי ליה פולסא. [ועי' במהר"ם שי"ף שם]. מ"מ כוונת מהר"י צובירי זצ"ל נתבררה, שתורתו ואמונתו של מהרס"ע כחכם שעיניו בראשו, היתה ברורה, כמטבע מתוקן שיש עליו צורה חשובה. [וע"ע בזוה"ק – הקדמה דף יד עמוד ב, ובכרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רמט עמוד ב, שם יש להבין שהטשטוש באמונה ובתורת ה' באה מכוח הטומאה וד"ב].
כתיבת תגובה