לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתר תימן 1

תשובה "קדושת ציצית"

ראיתי שערורייה רבה בין לומדי התורה וחובשי בית המדרש ובמיוחד בשעת התפילה בעניין הזהירות וההחמרות במעשה הציצית שאם רואים אדם שציציותיו נגררות על הריצפה ממהרים להרימה וממהרים להעיר לו ואפילו שהוא מתפלל לחש או ש"ץ וטליתו נפלה מצד אחד עד שהחוטין נגררים על הריצפה.  ולצערי יש העושים מזה מדת חסידות ביותר ויש הגוערים בהם ויש שעולבין באדם אחר מחמת חוסר ידיעתם את הדין ואת המנהג.  ולפעמים דבר זה גורם למחלוקת מיותרת כי לצערי מדקדקין באיכה ומזלזלין בקריאת שמע.

 

לבירור העניין נעיין בלשונו של אבינו רבינו היקר הרמב"ם אשר כל רז לא אניס ליה והוא כותב בתשובה  (סימן רסח)   אשר הובאה בספר רבינו ירוחם בנתיב השני.  הרמב"ם דן שם בתשובה אשר נשאל האם מותר לאדם לרקום על טליתו פסוקים האם מותר הדבר.   והוא עונה שם בתשובה ארוכה וז"ל:      נשאל רבינו במי שרקם בשולי טליתו פסוקים או פרשת ויאמר וכתב את השם שלושה יודין כנהוג אם דבר זה מותר.  והשיב:  מעשה זה חטא  ואסור בהחלט. ואיסורו אצלינו משני פנים.  האחד שאסור לכתוב מן התורה פסוקים אלא כותבין שלוש תיבות בלבד ולא יותר. וכאשר אנו נזקקים להביא ראיה מפסוק אנו משנים את הכתב ומעקמים אותו או כותבים מכל תיבה אות או שתים.   כללו של דבר מקצת התיבה או כותבים בסגנון ואפילו מי שהתיר לכתוב פרשה לתינוק להתלמד בה לא התיר אלא לצורך הלימוד לפי שלא ניתנה תורה להיכתב פרשיות פרשיות וכל שכן פסוק פסוק ושמא יחשוב אדם שאין איסור אלא אם הוא כתיבה על ספר בדיו וכיוצא בו.  אבל אם היה חריטה בעץ או בזהב וכדומה או רקמה בבגד י-ה-ו-ה מותר.   ידע שאין הבדל בין הכתיבה והחריטה כמי שנתבאר בגט ונתבאר האיסור גם בעניין זה באמרם אף היא עשית טבלה של זהב שפרשת שוטה כתובה עליה.  וזה היה חריטה בלוח של זהב וממנו היה הכהן מעתיק וכותב על ספר.                 והקשה התלמוד על מעשה זה ואמר שמעת מינה כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה.  ותירצו קושיא זו כמו שנתבאר שם שהטבלא הזו היה חרוט בה היגוי כל ואת  (אם אל"ף מ"ם וכדו')    או שהיתה כתובה בסירוגין שלוש תיבות כאן ושלוש תיבות מרוחקות מהן בשיטה שניה שאינן נקראות עם הראשונות.  למדנו מזה שהחריטה אסורה ככתיבה וה"ה לריקמה.       וכאן במצרים ראינו אותם לוקחים טסים של זהב או כסף וחורטים בהם שיר של פגעים ותולין אותם בצוארי הנערים ומחינו בהם בתוקף על כך.

 

ונקודה שניה שמחמתה אסור לעשות דבר זה (רקמת פס' בטלית)  והוא יותר חמור מן הראשון היא הבאת פסוקי התורה לידי זלזול כי הציצית תשמישי מצווה ואינו קדושת הגוף ולפיכך מותר להכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ולדרוך עליה ברגלים ולהשתמש בה כמצע ולהתכסות בה כשהערווה מכוסה וכשהיא מגולה כל זה מותר (ועיני ראו כי בהיותינו נערים קטנים וגדלנו בין ברכי הת"ח הרה"ג דודי סאלם אבן סאלם ודודי הרה"ג מו"ר מחפוץ' נגר ז"ל ואבי מו"ר עוואץ' נגר ז"ל. שחזינו אותם שלפעמים בשבת אחר הסעודה השניה ועריכת ג'עלה קטנה ולימוד היו נחים על  עריסותיהם והטלית היתה הכסות שלהם שהתכסו בה ופרסו אותה על גופם ולא חששו לכסות בה רגליהם ולא חששו שהטליתות היו מושכבות על הרצפה ולא היתה כל חשש לזלזול ח"ו והם היו מקפידים מאוד על קיום המצוות אך זה היה מנהגם וזו היתה להם תורה אמיתית וישרה).    והיאך נביא לשון התורה שנכתב בקדושה שנכתב מפי הגבורה לידי טינופים וזלזולים הללו וזה ביזוי תורה בלי ספק נוסף למה שיש בזה חידוש חריש שלא היה כמותו בישראל לפי ידעתנו.   וממה שאתם צריכים לדעת שהכתב הזה כלומר כתב אשורי הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר ובו נכתבו לוחות הברית הרי מגונה הדבר להשתמש בו שלא בכתבי הקודש ולא חדלה האומה להישמר בו והיו אגרותיכם וחיבורי מדעיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי ולפיכך תמצא תמיד חרוט על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי ולא תמצא לעולם אות אחת מן הכתב הזה האשורי בשום דבר מעתיקות האומה לא בחריטת מטבע ולא בחריטת אבנים אלא כל אלה בכתב עיברי.    ומטעם זה שינו הספרדים כתב שלהם וציירו את האותיות בצורות אחרות עד שנעשה כאלו כתב אחר כדי להתיר השימוש בו בדברי חול.   ומחה רבינו יוסף הלוי ז"ל לכתוב גט בכתב שלנו המסובך מאוד ואמר שמשתמע ממנו תרי לישני בגיטא וזה פוסלו ולפיכך כתבוהו הסופרים כלומר הגט בכתב מרובע כלומר כתב אשורי כספר תורה.   ומחה גם בזה ואמר היאך נשתמש בזה מכתב אלוהים ולהביאו לידי ביזיון אלא יכתב בכתב הנקרא "מד'בד'ב" (כתב רש"י) וכל הדברים הללו שעשה הם בכלל כבוד תורה.  ולכן יירא את ה' העושה זאת וכשם שיש לו שכר על כוונתו להתנאות במצוות כך יהיה לו שכר גדול אם יכבד דברי ה' ויחתוך את הרקמות שיש בהן דברי אלוהים חיים ויגנזם וזו היא החובה וכו'  ע"ש.

 

וכן עין שפסקה הרמב"ם בהלכות ציצית   (פ"ג הלכה ט)  וז"ל:  ומותר להיכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ.  נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן באשפה מפני שהוא מצוה שאין בגופה קדושה. ע"ש.           ויסוד של דבר זה במס' מגילה  (כו ב)  ת"ר תשמישי מצווה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין.   ואלו הן תשמישי מצווה סוכה לולב שופר ציצית.   ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת ונרתיק של תפילין ורצועותיהן ע"ש.        ופסקה הטור באור"ח  (סימן כא)  וז"ל:  ציצית אין בהם משום קדושה דתשמישי מצווה הן ויכל לזורקן וליכנס בהן לבית הכסא.   ויראה דאפילו בעודן במצוותן מותר להשתמש בהן.  אבל בשאילתות כתב בפרשת שלח לך אסור לבני ישראל למיעבד דרכיהן במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצווה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר ביה מצעים אי נמי הושענא לאורחי ביה ואתרוג דמצווה למכליה דילפינן מדם דאמר קרא "ושפך יכסה" במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגליו שלא יהיו מצוות בזויות עליו.  דדוקא תשמישי מצווה בתר דאיתעבידי בהו מצווה נזרקין. ע"כ. 

 

וע"ע הב"י  ד"ה ציצית אין בהם משום קדושה דתשמישי מצווה הן ויכול לזורקן בפרק בני העיר וכו' (ע"ב).    ת"ר תשמישי מצווה נזרקים וכו' תשמישי קדושה נגנזין ואילו הם תשמישי מצווה סוכה וכו' ציצית.   ומשמע לרבינו דאפילו בעודן במצוותן תניא דנזרקין אבל בשאילתות כתב בפ' שלח: אסור לבני ישראל למעביד צרכיהן וכו' כלומר ולפי דבריו הא דת"ר דנזרקין כשעבדה מצותן דוקא היא כגון חוטי ציצית אחר שפסקו וסוכה ולולב ושופר אחר שעבר זמן מצוותן אבל כל שלא עבר זמן מצוותן אסור להשתמש בהם כדי שלא יהא מצוות בזויות עליו דילפינן מדם דאמר ביה קרא ושפך וכיסה במה ששפך דהיינו ביד בה יכסה אבל לא יכסה ברגל שלא יהיו מצוות בזויות עליו כדאיתא בפרק כיסוי הדם  (פז א).   וכתב רבינו שאפשר לחלק בין כיסוי הדם לנהנה מן המצווה דדוקא בכיסוי הדם שעשיית מצווה היא הכיסוי אם יעשנו בגל שייך לומר שהמצווה בזוייה עליו.  אבל אם עושה המצוה דרך כבוד אם נהנה ממנה אח"כ אין כאן משום ביזוי מצוה. והעלה שטוב להחמיר כלומר מדרך חומרא בעלמא ולא מדינא וכו'.         ע"כ צ"ל דהא דת"ר נזרקין בשעבר מצותן דוקא היא וכן פ' שם הר"ן וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א בשם העיטור וכן הם דברי הרמב"ם בפ"ג שכתב נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה מפני שהיא מצווה שאין בגופה קדושה משמע דוקא בשנפסקו אבל אם לא נפסקו לא.  ובהדיא אמרינן בפ' במה מדליקין  (כב א)  דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה היינו כדי שלא יהא מצות בזויות עליו כמו גבי דם.  ואיבעייא לן מהו להסתפק מנויי סוכה כל ז'. ואמר רב יוסף אבוהן דכולהו דם הרי מפורש שהנאה מדבר מצווה עד שלא עבר מצוותו חשיב ביזוי מצוה וילפינן ליה שפיר מדם כדברי השאילתות הלכך הכי קי"ל מדינא דלא פקפוק כלל. ע"כ.         ועי"ש כתב האגור בשם הגהות מרדכי: כל המגרר ציציותיו עליו הכתוב ואומר וטאטאתיה במטאטא השמד ע"כ.  וע"ע שם ומה שכתב בשם רבינו שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא כן כתב הרמב"ם בפ"ג וכן כתב רבינו ירוחם. וכ"כ בנימוקי יוסף בהלכות ציצית בשם גאון והביא הוא ז"ל ראיה לדבר מדאמר כן בפרק התכלת  (מב א) דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוה שדי לגלימיה מיניה כוליה יומא. שמע מינה שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאם לא כן לא היה צריך לסלוקא כשעושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום.  ומ"ש רבינו בסימן ח' כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא כבר כתבתי שם דהתם כשהוא מעוטף בעניין שאינו יכול לעשות צרכיו עד שיפשוט טליתו. ע"כ.    

 

אם כן כך היה מנהג יהודי תימן נ"ע כדעת התלמוד וכמנהגו של רבי יהודה שכל היום היה הטלית עליהם משך כל סדרי היום ועבודת היום.   ועוד ראינו את שארית הפליטה הנשארה בתימן שכך הוא מנהגם המאה שלנו.  וחזיתי את יהודי תימן אשר עלו עתה מתימן בבקרי אותם בשעות הראשונות להגעתם והנה אני רואה אותם עטופין בציצית בהגיעם מן המטוס וכן בישיבתם בביתם בקדום את האורחים הבאים אשר באו לקבל פניהם נזכרתי בדיני התלמוד ובמנהגי התלמוד לאחר אלפים שנות גלות המשיכו את דרך התלמוד ואת מנהגיו.    ולא חזיתי אני רבים ממנהגנו ומרבנינו ומזקני עדתנו אשר היו נכנסים לבית הכסא עם טליתותיהם ורק שחלילה במקום שעלול הוא ללכלכו בדברי טינופת אז שם חלצום ונכנסו.         וע"ע שם כתב הר"ן בפרק כל הצלמים בשם הראב"ד דטליתות של מצווה אדם בודל מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה אלא הוא זורקם והם כלין.  עכ"ל.          וכפי שראינו וכפי שאמרו לנו בתימן שהטלית היתה עליהן כל היום שמשה הרבה פעמים גם לתרמיל שלהם אדם קונה חיטה שעורה קפה גרעינים והיה לוקחם בכנף טליתו.  אך היו נזהרין שלא להשתמש בציציותיו בחוט הקשירה אבל הבגד עצמו שמש להם לכל צרכיהם.              ועין ספר הכלבו שכתב שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית.  גם נהגו שלא יכבסנו א"י וכל זה כדי שלא יהו מצות בזויות עליו עכ"ל.    וכ"כ בספר אורחות חיים בשם הר"ר אשר ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה מעולם.  וכן היא שיטת הרמב"ם אשר הזכרנו לעיל וכן הוא מנהג תימן שהשתמשו בטלית לכל צרכיהם ואפילו היא מצוייצת.      וע"ע דרכי משה שם (ס"ק א)  וז"ל:  וכתב עוד בכלבו הלכות שבת הא דתשמישי מצווה נזרקין היינו שלא צריכי גניזה אבל לאנהוגי ביה מנהג ביזיון לא אורח ארעא עכ"ל.   ובמהרי"ל שהוא היה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר או לעשות בהן שום מצווה. עכ"ל.     ועין פרישה שם  (ס"ק א)  ויכול לזורקן פי' אפילו בעודן ראויים למצוות ציצית עכ"ל.     

 

ועין כסף משנה על הלכות ציצית  (פ"ג ה"ט) וז"ל:  משנה מגילה (כו ב)  ת"ר תשמישי מצווה נזרקין. אלו הן תשמישי מצווה סוכה לולב ווכ'  ופי' הר"ן דדוקא כשעבר מצוותן. וכ"כ העיטור. וכן הם דברי רבינו דלא שרי לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו אבל בעודן עומדים להשתמש בהן אסר השאלתות שכתב שאסור לבני ישראל למעבד צורכייהו במידי דעביד למפיק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר בהו מדעם. א"נ הודענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצווה למיכליה. דילפינן מדם דאמר קרא במה שפך יכסה שלא יהו מצוות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאתעבידי בהו מצוה נזרקין. ע"כ.    ובהדיא אמר בשבת (כב)  דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו כמו גבי דם.  ואיבעיא להו מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם. עכ"ל.

 

ועין מרן השו"ע אור"ח  (סימן כא ס"ק א)  דפסקה גם כן להלכה וז"ל:  חוטי ציצית שנפסקו יכול לזורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה.        אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה משום ביזוי מצווה. עכ"ל.

 

 

דע בני- שבתימן נהגו לקשור בו דבר מצוה ונעשין בהם מצווה.

 

א.      המוהל אשר בא למול את הבן היה נוהג להחזיק את העורלה ולקושרה בחוטי הציצית כדי להפרידה מהאבר. וזו הקשירה של מצוה שהיו עושין בתימן.

ב.       לעולם היו יהודי תימן נוהגים שכל היום היו עטופין בטליתותיהם (השַׁמְלַה) ולכן בחתונה שבאו לעשות קנין עם החתן ומכיוון שהמצוה של קניין חייבת להעשות בבגד של תורה שנאמר "בבגד צמר ובבגד פישתים"  אז הרב היה אוחז בציצית הקודש ומשביע את החתן בהן נמצא מקודש לקודש.          

 

 

נמצא שהרמב"ם ומרן הולכים באותה דעה שזורקן לאשפה.  אך ההג"ה שם כותב כך:  וי"א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהן מנהג בזיון לזורקן במקום מגונה אלא דצריכין גניזה (כל בו הלכות שבת).   ויש מדקדקין לגונזן והמחמיר והמדקדק במצוות תבוא עליו ברכה. עכ"ל.          ובמחילה-ואני עפר לרגליהם ואני תולעת ולא איש נמצא שכל מה שאמרו הראשונים והמשנה והתלמוד חלילה אין מדקדקין אך הנח להם לישראל.     וכן עין דברי מרן (ס"ק ג)  וז"ל:  מותר ליכנס בציצית לבית הכסא. עכ"ל  וזה מנהגנו בין הרמב"ם בין מרן.       אך עין באר היטב (ס"ק ג)  כתב הט"ז דוקא בד' כנפות שלבש תחת הבגדים אבל בטליתות של מצווה אין נכון שיכנס לבית הכסא גם כאן אחר מחילה מכבוד תורתו של אדירנו הט"ז שמחלק למה לא חילק חילוק זה הרמב"ם או מרן וכי היה קשה לכתב ולומר כאן בטלית קטן הא בטלית גדול ומדלא חילקו אין אנו מחלקים וכך היה מנהגנו.      ולא עוד אלא ממשיך הט"ז וכותב: וגם ההולכים ביום הכיפורים לפנות ומלובשים בקיטל צריך שיפשוט כיון שבגד זה מיוחד רק להתפלל ע"ש.             ואם כן כד הוינא בלומדי בציון מכלל יופי נתקלתי ביהודי יקר בישיבת המתמידים וראיתי שהוא נכנס לבית הכסא ומוריד את הכבוד הגדול מעליו ונכנס. שאלתי מה זה ואמר הכובע הקדוש אין אני נכנס עימו לבית הכסא.  עניתי אבל רמב"ם ומרן טוענים שנכנס לבית הכסא בטלית ואין איסור כל שכן וקל וחומר בין בנו של ק"ו כובע.   אך מכיוון שהתחלנו להנציח בגדים מסויימים אז אין פלא שיש שממשיכים להנציח ולקדש בגדים מסויימים שהם רוצים.

 

אך גם מרן החפץ חיים נמשך באותה דרך של החמרה על בגדים מסויימים וכן הוא כותב בס"ק יד במשנה ברורה:  ודוקא בד' כנפות הקטן שלובשו כל היום אבל אלו טליתות של מצווה שמיוחדין רק להתפלל בהן אין נכון שיכנס בהן לבית הכסא אך להשתין בהן מותר.    (רבי יהודה שאמרנו שהיה הולך בהן כל היום אז מותר לו גם להתפנות בהן כמשמע מהתלמוד שהזכרנו לעיל.   ונמצא יהודי תימן שהטלית היה עליהם כל היום ולא רק לתפילה אז עשו כהוגן)    גם ההולכים ביוה"כ לפנות ומלובשים בקיטל צריך שיפשוט הקיטל כיוון שבגד זה מיוחד רק להתפלל.  עכ"ל.        וע"ע הגה שם:  וכל שכן לשכב בהן דשרי ע"כ.   וזה גם הוא מנהג תימן שראינו כפי שכתבתי כבר לעיל שחזינו קדושים וגאונים וחכמים שכל תורתם היתה אומנותם וישנו בהן והתכסו בהן.   אך ממשיך ההגה וכותב:  ויש שכתבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית עכ"ל.                    נמצא מנהג ומנהגו כלך מקום שנהג ינהג.     אך אין באפשרות של אף אחד להעיר לחבירו ולומר לו אתה לא צודק אתה לא עושה על פי ההלכה או לעלוב בו.   ועוד כי איסור זה חמור הוא להלבין את פני חבירו כי כל המלבין את פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא.

 

וע"ע ערוך השולחן  (סימן כא ס"ק א-ג)  שדן בכל מה שהעלינו.  ובס"ק ד כתב:  וכ"כ רבינו הב"י בסעיף א דכשנפסקו יכול לזורקן לאשפה וכל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם כגון לקשור בהן שום דבר וכיוצא בזה משום ביזוי מצווה. עכ"ל.    וכתב ע"ז רבינו הרמ"א מ"א דאף לאחר שנפסקו אין לנהוג בהן מנהג ביזוי לזורקן במקום מגונה אלא שאינן צריכין גניזה.   ויש מדקדקין לגונזן והמחמיר ומדקדק במצוות תבוא עליו ברכה. עכ"ל.    ולי נראה בכוונתו דמעיקר הדין כתב כן דנהי דאמרו חז"ל תשמישי מצווה נזרקים אין הכוונה ביזיון ממש כמו לזורקן לבית הכסא או לקנח בהם ח"ו דאין זה סברא כלל אלא הכוונה שאין צריך גניזה בכבוד כתשמישי קדושה אלא בלא כבוד אבל גם לא ביזיון ממש ובזה לית מאן דפליג.    ואח"כ כתב: ויש מדקדקין לגונזן משום דאולי מפרשים דברי הגמ' בתשמישי מצווה דומיא דתשמישי קדושה והיינו הכיס שהטלית היה מונח בו או הטלית עצמו אבל לא הציצית שנפסלו ולזה כתב דמי שמחמיר וכו' כלומר לצאת ידי דעת יחיד כיוון שרוב הפוסקים לא פירשו כן.  לכן הביא ממהרי"ו דיניח הציצית בספר לסימן כלומר דחשש לזה. עכ"ל.         ועין בס"ק ו וכתבו בסעיף ג:  מותר ליכנס בציצית לבית הכסא וכ"ש לשכב בהן דשרי.  ויש שכתבו שנהגו שלא לישכב בטלית שיש בו ציצית גם שלא ליתנו לכובסת כותית לכבס והכל שלא יהא מצוות בזויות עליו אך נוהגים להקל לשכב בהם. עכ"ל.    ואינו מובן טעם האוסרים לישכב בטלית אטו גריעא שכיבה ממרחץ ובית הכסא  וכו'...  ונ"ל טעמם דכבר ביררנו דהכל מודים דדבר של ביזיון אסור אף כשנפסלו הציצית וק"ו בכשרותן ולכאורה הכניסה לבית הכסא ולמרחץ הא הוי דרך ביזיון.   וצ"ל הטעם כמ"ש שכן דרכם של בני אדם ואי אפשר באופן אחר רק בטורח מרובה ולכן השכיבה שדרך בני אדם לפשוט בגדיהם א"כ היה ביזיון כשישכב בטלית.   אך רבינו הרמ"א הכריע שנוהגים להקל לישכב בהם והטעם דלא חשבינן זה לביזיון כלל  (ואדרבא האר"י ז"ל שכב בטלית קטן כמ"ש המג"א ס"ק ב).  

 

וא"כ הוא מנהגינו מנהג תימן כהפוסקים הרמב"ם ומר"ן ורמ"א ואין צריך לחשוש לכלום.  ומי שרוצה להקל על עצמו חומרות מחומרות שונות הרשות בידו.             וע"ע שם (סימן ז)  וז"ל:  ויש להיזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו ועליו נאמר וטאטאתיה במטאטי השמד.  כ"כ רבינו הב"י בסעיף ד.    ויש לזה סתירות בגמ'.  ואפשר דהקפידא היא רק בשעת לבישה שעושה הברכה ולא אח"כ וכן משמע מלשון כשאדם לובש טלית דמשמע רק בשעת לבישה.    ויש מי שכתב דליגרר דרך ביזיון אסור וכן משמע ברוקח שכתב שלא ידרוך על הציצית ע"ש.   משמע להדיא דגרירה שרי ואין אפשר שלא יהיה כן הלא הוא טרוד בתפילה או בתורה.  ויש שתוחבין קצוות הטלית בחגורתו מטעם זה.  ואני לא ראיתי לגדולים שעשו כן ואין בזה שום חשש אם במקרה נגררים בארץ.  ואני חוזר מבשנית ומניף אני את הדגל בתשובת הרמב"ם בקיצור עוד פעם כדי להבין עומק הדין ועומק ההלכה עומק התלמוד ואורחותיו.   ואל נתפס לחומרות מחמורות שונות ונלעג לכל בן תורה אשר יאמר אחרת כי אם ירצה להחמיר על עצמו שיחמיר ואל יתן להבין שאחרים העושים ההפך טועים הם ועמי הארץ הם ויהפכו הקערה על פיה.

 

וז"ל הזהב של הרמב"ם בשו"ת  (סימן רסח)  כתב רבינו בתשובה כאשר נשאל על מי שרקם בטליתו פסוקים מן התורה והשיב שעשה שלא כהוגן ושם מנה כמה טעמים לאסור.   ובא"ד כתב:  והאופן השני שאסור מחמתו לעשות דבר זה והוא חמור מן הראשון היא הבאת פסוקי התורה לידי ביזיון כי הציצית תשמישי מצווה ואין בו קדושת הגוף ולפיכך מותר להכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ולדרך ולהתכסות בה בעת שהערווה מכוסה ובעת שהיא מגולה כל זה מותר.  והיאך נביא פסוקי תורה שנכתבו בקדושה מפי הגבורה לידי הלכלוכים והבזויים הללו ע"ש.   ומ"מ דברי רבינו אמורים על הטלית עצמה אך לא על הציצית ואפשר שיודה למה שהביא הכסף משנה לעיל בשם רב אחא משבחא דלא למיסר בהו מדעם.   לפיכך אע"פ שנהגו בתימן להשתמש בטלית המצוייצת לכל דבר כפי שכבר הזכרתי למעלה שאדם קנה בשוק דרכיו ולקחם בכתף טליתו.  אך מעולם לא השתמשנו בחוטי הציצית לקושרה בשום אופן רק בדוגמא שהעלתי למעלה לברית חתן.                                                                    ועין בספר חיי אדם הרה"ג מוהר"ר אברהם דאנצוויג ז"ל  (כלל יא ס"ק לז)  וז"ל:  טליתות של מצווה המיוחדין להתפלל בהם וכן הקיטל אע"פ דמדינא מותר ליכנס בהם לבית הכסא נכון להחמיר.  אבל אם לובשו תחת בגדיו מותר ומכל שכן שמותר לישון בו ולשמש מיטתו.  ואסור לקשור דבר בציצית בעודן כשרים ואף לאחר שנפסקו אע"פ שאינן טעונים גניזה מ"מ לא יזרקם לאשפה והמדקדק לגונזן תבוא עליו ברכה.   עכ"ל.  

 

ולענין כתובת פסוקים בטלית ע"ע מרן יור"ד  (סימן רפג ס"ק ד)  וז"ל:  אסור לרקום פס' בטלית עכ"ל.    ומקור מרן באר הגולה  (ס"ק י)  תשובת הרמב"ם וכך הוא כותב שם בתשובה:  פי' בטלית ואין בו קדושת הגוף ויכול לבוא בהן לבית הכסא וכו'.   ואיך יביא כתב התורה במקום זלזול. עכ"ל.             וע"ע ש"ך  (ס"ק ו)  וז"ל: אסור לרקום פס' בטלית מפני שהוא מביא פסוקי התורה לידי זלזול כי הציציות שבטלית אינם אלא תשמישי מצווה ולא תשמישי קדושה.  ומותר לבוא בטלית מצוייצת לבית הכסא ולבית המרחץ ולהשתמש בו ולכסות בו את הערווה.  ואיך יביא פסוקי התורה במקום טינופת וזלזול וכתב העט"ז ומטעם זה התירו לכתוב פסוקים על המפות של ספר תורה מפני שהם תשמיש קדושה ואסור לנהוג בהן קלות. עכ"ל.       ואע"ג דרבינו ירוחם שם כתב עוד טעם לאסור והיינו משום שאסור לכתוב מן התורה פסוקים כבר נתבאר דיתפשט המנהג להקל בזה עין ברבינו ירוחם שם שהביא תשובת הרמב"ם שהאריך בזה עכ"ל הש"ך  (את התשובה של הרמב"ם כבר הזכרנוה לעיל).         ועין ט"ז שם (ס"ק ג)  וז"ל:  אסור לרקום פסוקים בטלית מהטעם דלעיל שאסור לכתוב פסוק אחד ועוד לפי שהטלית אע"פ שיש בו ציצית הם תשמישי מצווה ולא קדושת הגוף ולכסות בו את הערווה.   ואיך יביא כתבי הקודש במקום הטינופת וזלזול עד כאן לשון הרמב"ם בתשובה מביאה הב"י.  ולפי זה בכל מקום שיכול לבוא לידי זלזול איזה פעם לא יכתוב שם פסוק. עכ"ל.    ומעניין מאוד שהט"ז באור"ח  (סימן כא ס"ק ג)  אסר שאין להיכנס לבית הכסא בטלית וקיטל הפך מה שכתב כאן אלא שאולי אכן נתייחס לעניין רקימת הפס' ולא התייחס לעניין דיני טלית לכניסה לבית הכסא.  אך השם יכפר בעד.            וע"ע פ"ת  (ס"ק ג)  וז"ל:  פסוקים בטלית עין בתשובת רדב"ז  (ח"א סימן מה)  מה שכתב דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ואם כתב פסוקים מן התורה אפילו בכתב אחר אסור ע"ש.           ועין בשו"ת דברי יוסף  (סימן מא)  שכתב ששמע מפי מורו מהר"ר שמואל דיפאס דמטעם זה כשמת בנו לא רצה לכתוב בכתב אשורי הקינה שנוהגין לכתוב על המציבה אלא כתב אותה בכתב שקורין רש"י ומ"מ על אחרים לא אסר דבר זה מעולם.    וע"ש עוד מ"ש על דברי הרדב"ז הנ"ל עכ"ל.                  ועין באר היטב (ס"ק ג)  בטלית:  וכתב הלבוש אבל התירו לכתוב פסוקים על המפות של ס"ת מפני שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם קלות עכ"ל.       ועין בשו"ת מים חיים להרה"ג הרב יוסף משאש ז"ל (סימן יב) רקום פס' בטלית שעומד שם על זה באריכות אך נפשו הטהורה להתירה ולא לאיסורה מחמת סיבות וטעמו.  אך אנו אין לנו אלא מה שפסק הרמב"ם ומרן ומסורת תימן העתיקה מקדמת דנא ואין אנו יכולים לעבור על מנהגי אבותינו ומסורת עתיקת יומין והרוצה להתיר יתיר.                    וע"ע ערוך השולחן  (סימן רפג ס"ק יג)  וז"ל:  כיוון שמן הדין אסור לכתוב מגילות אלא שהתירו משום ביטול תורה אבל במקום שאין ביטול תורה אסור ולכן יש לגעור באותן שכותבים פסוקים על הכתלים של בתי הכנסת ובתי המדרש.  וכן אסור לרקום פסוקים בטלית ועוד איסור מוסיף יש בזה דהטלית אין בו קדושה ומותר ליכנס בו למקומות המטונפים ואיך יכנס בהפסוקים עכ"ל.

 

 

ואחזור לעניין הראשון בדברי הנימוקי יוסף על הלכות קטנות של הרי"ף ושם כתב כך:  ומותר לאדם ליכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ועושה צרכיו שלא אסרו אלא תפילין שיש בהם קדושה וצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם.   וכ"כ הגאון ז"ל ונראה לו ראייה גמורה לדבריהם מהא דאמרינן בג'  (מג א)  דרב יהודה לא מברך על הציצית אלא בצפרא ואמרינן דאפילו תימא כרבי דאמר בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן וה"ה לציצית אלא דרב יהודה גברא צניעא הוה ולא הוה שדי גלימיה מיניה כוליה יומא ש"מ שמותר לעשות כל צרכיו בטלית מצוייצת שאל"כ היה צריך לסלקו כשעושה צרכיו וכן מנהג פשוט.   ולמדנו מאותו מעשה שחייב אדם לברך על הציצית כל זמן שלובשו או מתעטף בו ואפילו אלף פעמים ביום. ואם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ולובשו ומתעטף בו יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך.  וכן מצאתי בשם ה"ר יונה זצוק"ל אבל מורי ז"ל היה אומר שאף בזה חוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו.  ונראה לי כדבריו מהאי עובדא דרב יהודה דמדמי ציצית לתפילין ובתפילין אמרינן דכל זמן דממשמשי בהו מברך והיינו דוקא כשעוקרן ממקום הנחתן ומחזירן למקומן.  וכן פירש בתוס' וכן פי' הר' יונה בשם רבו הר' משה ב"ר שניאור ז"ל וכיוון דכן ה"ה לציצית עכ"ל הריטב"א ז"ל.  עכ"ל נימוקי יוסף.

 

 

 

ועתה לסיכום

 

 

א.      יש לאסור כתיבת פסוקים או ברכה בטלית כל שהיא.  ויש אוסרין אפילו רק בכתב אשורית כי הכתב הוא קדוש.

ב.       יכול להכנס לבית הכסא עם טליתו ואין בזה שום איסור.  ומי שרוצה להחמיר יחמיר ואל יחשיב האחרים שטועים הם.

ג.       אם טלית נפלה מכתף המתפלל אין צורך לרוץ ולהרים את הטלית מכיון שהציציות נגררים על הארץ כי אין איסור בדבר.   וכלשון הרמב"ם על אף שהזכרתי את כל התשובה לעיל גם כאן אתן את הלשון: ולפיכך מותר להכנס בטלית מצוייצת לבית הכסא ולדרך ולהתכסות בה בעת שהערווה מכוסה ובעת שהיא מגולה כל זה מותר.  עכ"ל.   ואע"פ שאנו נזהרים שלא לגרור הציציות כמנהגינו אעפ"כ ישתדל שלא יפריע את חבירו בתפילתו או את הש"ץ בחזרתו ומן השמים תבורכו.

 

והעיקר שלימוד התורה יהיה לאמיתה של תורה ללומדה ולהבינה ולהעמיק בה.  ועי"ז יירבה השלום והאהבה והאחווה בעם ישראל כי ע"י ההגייה בתורת אלוהים חיים תסתלק קטנות המוחין ויירבה גדלות המוחין.  וירבה השלום בעם. אמן.

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן