נשאלתי שאלה בענין איש או אשה אשר נהגו מנהג מסוים כל שהוא בחשיבה שהמנהג הזה הוא על פי הדין ורק לאחר תקופה מסוימת התברר להם שהדבר שנעשה אינו על פי הדין אלא חומרה בעלמא שהחמירו בה אבל מעיקר הדין לא היה שום יסוד לנהוג את המנהג הזה. ולדוגמא מנהג אי אכילת אורז בפסח שחלק מן הספרדים החמירו ולא אכלו אורז בפסח וחשבו שזה מעיקר הדין ולא חומרה ורוצים היום לבטל את המנהג הזה. וכן נשים שנהגו ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה ועוד. אם כן מה הדין, האם צריך הפרת נדרים או אין צריך הפרת הנדרים. יורנו רבינו.
תשובה
עיין טור יור"ד (סימן רי"ד) וז"ל: דברים המותרים ואחרים היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור. ואסור להתירם להם. הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר או להתענות בזמן ידוע ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות באותו זמן צריך התרה, ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר. אבל דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור מחמת טעות שסבורין שהן אסורין לא הוי כאילו קבלום בנדר. עכ"ל הבהיר והברור. ועי' שם ב"י ד"ה נמצא דדברים המותרים ואחרים יודעים שהם מותרים ואעפ"כ נהגו בהם איסור משום סייג ופרישות אי אתה רשאי להתירם אם לא שיבואו וישאלו על נדרים ויתירו להם כדין התרת שאר נדרים ואם הם נוהגים בהם איסור מחמת טעות שהם סוברים שמן הדין הוא אסור אתה רשאי להתיר להם בלא שום התרת נדר אלא לומר להם טועים אתם בדין ומותרים אתם. ובה"ג הוה ההיא דבית שאן שהתיר רבי לפי זה הכי פירוש הירושלמי כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו כלומר שאומרים לו טועה אתה בדין ומותר אתה ואין צריך התרת נדר כלל דטעות היה זה ולא נדר עכ"ל.
ועיין גמ' פסחים מקום שנהגו תוס' ד"ה אי אתה רשאי להתירן בפניהן. תימה א"כ היאך התיר רבי בית שאן בפר"ק דחולין (ו ב) ותירץ רבינו ניסים גאון במגילת סתרים דהאי בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור היינו שיודעים שהן מותרים והם רוצים להחמיר על עצמן וכן משמע לישנא דברים המותרים אבל דברים שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר להתיר בפניהם וכן משמע בהדיא בירושלמי עכ"ל. וכן עי' עוד תוס' ערובין דף (קא ב) ד"ה רבי יוסי אומר איסור נהגו בו והתירו להם ואם תאמר והא אמרינן בנדרים בפרק ואלו נדרים (כא א) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא א) דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ויש לומר דהיינו כשיודעים שמותר ומחמירין על עצמן שלא ירגילו בני אדם להקל ויבואו להתיר איסור אבל אם מחמירין מחמת טעות מותר להתיר בפניהם עכ"ל. עי' גמ' שבועות (כו עא) אמר מר האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה לבך אנסך ונעלם ממנו שנתעלם ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ, תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ עכ"ל. רש"י במקום כותב לבך אנסך, כסבור היית לשבע באמת, ע"כ. עי' תוס' ד"ה את לבך אנסך, נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה ביהמ"ק אלא אפי' עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים [נדרים דף כ"ה ע"ב] דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כן שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע וכו' ע"ש. ועי' רבינו חננאל שם ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כגון רב כהנא ורב אסי דהוו משתבעי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואשתכח כחד מינייהו אמר ליה רב לאידך כי האי גוונא לא הוי שבועת שקר מאי טעמא לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך. עכ"ל.
ועיין רא"ש שכתב וכך לשונו: ת"ר האדם בשבועה פרט לאנוס ה"ד אנוס כדרב כהנא ורב אסי דכי הוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא לשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך עכ"ל. עי' שם פלפולא חריפתא ס"ק ת' לבך אנסך ואפילו עונש נמי ליכא ואהא מסיק וקאמר ועובדה דגיטין וכו'. וכן מפרש בתוספות והביאו ראיה לדבר דאפילו עונש נמי ליכא וכו', ע"ש. עיין רי"ף שכתב להלכה וזה לשונו: ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס. ה"ד כדרב כהנא ורב אסי דרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר שבועתא הכי אמר רב. כי אתו לקמיה אמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א"ל אנת לבך אנסך, עכ"ל. עי' הר"ן שם שכתב פירוש לבך אנסך סבור היית לשבע באמת, עכ"ל. ואם נעיין בטור יור"ד (סימן רל"ב) בבית יוסף ד"ה כתב, וכתב עוד רבינו ירוחם נשבע שלא יעשה רק מטעם שהיה סבור שהוא איסור גדול ואחר כך נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות. כן כתבו המפרשים ז"ל. עד כאן לשונו. כתב ברא"ש בתשובה (כלל ח) על א' שאמר ליה חבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע"י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות ואיגלאי מלתא שהשר פטרו לזה נראה לי שאין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו נמצא שנשבע אדעתא דמה שא"ל שהשר כלל אותו בפשרה שלו ואחר שכיחש לו גריעא משבועת שגגות ומהאדם בשבועה פרט לאנוס דאיתא בשבועות דף כ"ו ע"א, בעובדא דרב כהנא ורב אסי דהתם יש עבירות שבועה דאנוס או בשגגה, אבל הכא הוי כנדר ופתחו עמו ולא חלה עליו שבועה מעולם. עכ"ל הב"י. וכן פסק מרן השו"ע ביור"ד (סימן רל"ב סעיף י) וז"ל: נשבע שלא יעשה רק מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות, עכ"ל.
ועי' מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סימן עו) שדן בענין תספורת בימי העומר וכך הוא כותב בתחילת התשובה. שאלה – בחירי רצתה נפשי אחיטו"ב יאריך ימיך וב"ו שאלת בענין דינים הנוהגים בימי העומר שגזרו שלא להסתפר אם הוא מטעם שמתו תלמידי רע"ק וכי אפשר שתהיה אבילותם אחר מאבילות המקדש וירושלים ושמעת עלינו שאנו נהגנו להסתפר בימי העומר. יקבל הנכבד את תשובתו. דע ידידי כי קושיא היא – אמנם עיקר הטעם הוא מפני שהם ימי דין וראוי להיות האדם נכנע בימים אלו לכך נהגו באותם המקומות שלא להסתפר דרך הכנעה להיותם ימי דין וראיה לזה שהרי מדת הדין פגעה בתלמידי רע"ק בימים אלו ולזה תלו הדבר במיתתם דרך השאלה. אמנם המנהג הזה נתפשט באיזה מקומות אך במקומינו זה, ארץ תימן לא היו נוהגין כן. ומקרוב כמו מ' שנים יצא חכם א' מאיי הים ומדי עברו לעירינו הכריח הצבור לנהוג כן מטעם איסור ומנעם שלא ברצונם, ע"כ. ועתה הרב מהרי"ץ מתחיל לפלפל פלפול רב לדחות את המנהג הזה, ובאחד מן העמדות הוא עומד על הנושא אשר אנו מטפלים בו, אם קיים הדבר הזה והיה בגדר מנהג ונדר שחייבים התרה או אין חייבים התרה אלא כמנהג שבטעות שאין חייבים התרה. וז"ל: והנה שואלים אי יכולים עתה לחזור למנהגם העיקרי, ואומר דהנה ידוע דקי"ל דבנדרים בעינן פיו ולבו שוים לקיימו כדאיתא וכל שלא גמר בלבו לקיימו אף אם נהג כן כמה פעמים לצד הכרח המכריח לא הוי נדר עוד מטעמא אחרינא דהנה המונע אתא עלייהו מטעם איסור וא"כ אפילו את"ל שקיבלו עליהם ברצון הא מיהא קבלה בטעות הויא כמו שבא הדבר מפורש באורך בב"י [יו"ד סימן רי"ד] על הא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם כן עלה הרא"ש בשם הר"ן במגלת סתרים [הובא לעיל בשם התוס'] דוקא דברים שידוע להם שהם מותרים ונוהגים בהם איסור לפי שרוצים להחמיר על עצמם אבל אם נוהגים מחמת טעות שסוברים שהוא אסור והוא מותר יכול להתירן בפניהם ולפי זה ניחא הך עובדא דבית שאן [חולין ו' ע"ב] דטעות היה שהיו סבורין שהיא ארץ ישראל והכי איתא בהדיא בירושלמי ר' יוסי בר בון אומר כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא בטעות ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו לא יתיר לו החכם וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ"ב דנדרים אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר הדברים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנוהג כן לשם נדר, עכ"ל מהרי"ץ ז"ל.
גם הטור יור"ד (סי' רי"ד) כתב וז"ל שם: הלכך מי שנהג שלא לאכול בשר כגון מר"ח אב או מי"ז בתמוז או להתענות בעשי"ת או לפני ר"ה ושוב רצה לאכול בשר או שלא להתענות באותו הזמן צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג בו לשם נדר, אבל דברים המותרין ואחרים נוהגין בהם איסור מחמת טעות שסוברין שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום שנדר עכ"ל הטור. והב"י האריך להביא מקורן של דברים ולבסוף מסיק וז"ל: נמצא הדברים המותרים ואחרים יודעים שהם מותרים ואעפ"כ נהגו בהם איסור משום סייג ופרישות אי אתה רשאי להתירם אם לא שיבואו וישאלו על נדרם ויתירו להם כדין התרת שאר נדרים ואם הם נוהגים בהם איסור מחמת טעות שהם סבורים שמן הדין הוא אסור אתה רשאי להתירם להם בלא שום התרת נדר אלא לומר להם טועים אתם בדין ומותרים אתם ובכה"ג הוה ההיא דבית שאן שהתיר ר' ולפי זה הפירוש דירושלמי כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו כלומר שאומרים לו טועה אתה בדין ומותר אתה ואינו צריך התרת נדר כלל דטעות היה זה ולא נדר וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו כלומר אין החכם אומר מותר אתה ממילא אלא צריך לפתוח לו בחרטה ולהתירו כמו שמתירין שאר נדרים.
ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בפ' מקום שנהגו [פסחים נ' ע"ב] דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם לפניהם, דהיינו דוקא בכותאי ובמקום שאינם בני תורה, היינו דוקא כשהיו יודעים שהם מותרים ואסרו עצמם בהם א"נ שאבותיהם היו יודעים שהיו מותרים ואסרו עצמם בהם ובניהם החזיקו במנהג אבותיהם וסוברים דמדינא אסירי כההיא דבני בישן דאיתא התם אי אתה רשאי להתירם להם ממילא בלא התרת נדר. ומיהו ע"י שאלת חכם ופתח דחרטה מתירין להם כשאר נדרים ולא חיישינן דמסרכי ומדמו מלתא למלתא כיון שאין מתירין להם אלא ע"י פתח דחרטה והתרת נדר. אבל אם תחילת מנהג זה היה בטעות שהיו סבורים דמדינא אסירי משמע דאפילו לכותאי ומקום שאינם בני תורה מתירין להם ממילא בלא התרת נדר אלא שאומרים להם טועים אתם בדין ומותרים אתם וכו' ע"ש. וגם הלבוש העתיק כל זה. הרי לך דבנדון זה דקבלה בטעות היה, מותרים הם ממילא אפילו שנהגו כן כמה פעמים הם ואבותיהם. ואפילו את"ל דלחומרא חיישינן דמרצון קיבלו עליהם והוי נדר, אפילו הכי בפתח דחרטה סגי להתיר נדרים. וגדולה מזאת כתב הרב"י בשם הפוסקים (בסי' רלב) ופסקה בשו"ע יור"ד (סימן רלב ס"י) דמי שקיבל עליו דבר מפני שהיה סבור שהיה איסור גדול והשתא נודע לו שאינו כ"כ חמור לא חייל כלל אפילו בנדר ושבועה דבטעות היה. ע"ש. ועי' בריב"ש (סימן מ) דפשט דבריו מוכיחים דס"ל דמנהג בטעות אין צריך התרה. וכן עיין עוד מדברי הריב"ש שהובא בדברי הכסף משנה סדר קדושה הלכות אי"ב (פרק י"א ה' יד) על לשון הרמב"ם: זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה ואף על פי שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים, אין זה מנהג אלא טעות היא ממי שהורה להם כך. ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל אלא אם ראתה יום אחד [פוסקת] וסופרת אחריו שבעה ימים נקיים וטובלת בליל שמיני וכו'. וכן חוזר הרמב"ם בהלכה שלאחר מכן (הלכה ט"ו) וז"ל: וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים ואע"פ שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה אין זה מנהג אלא טעות היא באותן התשובות ודרך אפיקורסות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור שבעה ימים נקיים בלבד כמו שביארנו" עכ"ל. ואין שום צורך בהתרה כי בטעות יסודן של דברים ואינה קבלה של חומרה אלא בטעות הן.
ואם נמשיך ונעיין בדברי מהרי"ץ באותה תשובה וזה לשונו: ואין לחוש למנהג זה מטעם דאפשר דהוי מיעוט כבוד למי שהנהיג כן [כמו מנהג הגאונים שכתב הרמב"ם] שאין הדבר כן שהרי אפילו באיסורים ממש אם היו נוהגים איסור בדבר שהורה להם חכם ונהגו כן ובא אח"כ חכם אחר ונראה לו להיתר דיכולים לבטל מנהגם ולנהוג כאותו אחרון שהורה להם להקל ואין לחוש לזלזול הראשון, מי לנו גדול מר' ישמעאל בר' יוסי שלאחר מיתת אביו הורה להקל היפך הוראת אביו כמ"ש הב"ח חו"מ (סי' כה דף כז ע"ד) וז"ל: כ' הרשב"א בתשובה סימן רנ"ג דאם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך אם אחר מותו בא לשם חכם אחר לאסור מה שהם מתירין נהוג בה נוהג איסור ע"ש. ונ"ל דה"ה אם הראשון היה אוסר יכול השני להתיר אחר מותו כדאיתא בפרק כיצד משתתפין [עירובין פו] גבי מחיצה תלויה בשבת דקאמר תלמודא דר' יוסי אוסר וא"ת הואיל ורבי יוסי לגבי שבת לית ליה מחיצה תלויה אותו מעשה שנעשה בצפורי להתיר מחיצה תלויה על פי מי נעשה הלא ר' יוסי ראש צפורי הוה ועל פיו היו עושין כולן כדאמר בסנהדרין אחר רבי יוסי לצפורי, לא ע"פ ר' יוסי נעשה אלא ע"פ רבי ישמעאל בר' יוסי נעשה שכבר נפטר ר' יוסי. אלמא אע"פ שהיו נוהגין להחמיר כר' יוסי מ"מ לאחר מיתתו נהגו להקל כבנו. עכ"ל הב"ח. הרי לך מבואר דלא חיישינן לזילותא. ומי יחוש חוץ מר' ישמעאל לכבוד אב ואפ"ה הורה להקל בהיפך מהוראת אביו. עכ"ל מהרי"ץ. וכן הרמב"ם שבא לאחר הגאונים וכתב מפורש הרי זה מנהג בטעות מה שנכתב בשם הגאונים וחייבים לחזור למנהג הראשון של ההלכה, ולא חש למה שכתבו הגאונים. ואם נעיין בספר המצוות בהקדמתו שם כתב שהלכו אחר בעל הלכות גדולות וכתב שם את המשפט הבא: וכי קפאו הדעות אצל האיש הזה – פירוש וכי אנו חייבים להיות קפואים אצל איש זה שהוא קדמון וראשון אך איך נמנה את חנוכה כמנין מצות עשה של תורה שהיא רק מצות דרבנן. לכן לא נקפא אצל שום אדם ברגע שידענו שטעה בדבר או נכתב דבר היפך ההלכה או היפך הדין אלא נחזור לדין וננהג כדין וכהלכה ולא נתחשב בדברי האיש ההוא. על אף גדולתו ועל אף תורתו וחכמתו ועמקותו ולכן היום יש הרבה בני אדם אשר רוצים לשוב לצור מחצבתם על ידי דין והלכה ועל ידי למוד הלכתי תלמודי יסודי אם יודעים שמנהגם הוא היה אך ורק מחמת חומרה ולא מעיקר הדין חייבים הם בהתרה כי ידעו שזה אך ורק חומרה ותו לא אבל אם עשיית הדבר הוא בטעות מעיקרה שחושבים שהדין כן ואינו כן אין צורך בשום התרה.
ועיין עוד בספרו של פאר הדור והדרו הרה"ג הרב עובדיה יוסף שליט"א אשר לא הניח אבן על אבן כמעט בכל מכמני תורתינו הקדושה ולכן הוא כותב חזון עובדיה [פה ירושלים תשכ"ז דף נג סק"ב] וז"ל: אורז וכל מיני קטניות ובכלל זה אפונים מותרים בפסח ובלבד שיזהרו לברר את האורז היטב לבל יהיו בו חטים או שעורים וכיו"ב ממיני הדגן, ולכן נוהגים לבדוק את האורז בתשומת לב רבה ובכובד ראש שלוש פעמים ובשעה שאין ילדים קטנים בקרבתם. ואחינו האשכנזים נוהגים איסור בפסח באורז וקטניות. וגם יש מהספרדים מהשרידים אשר ה' קורא שנהגו להימנע מאכילת אורז בלבד בפסח מחשש פן לא יוכלו לבודקו יפה. ואם רוצים הספרדים לבטל מנהגם [מחמת איזו סיבה של חולי וכיו"ב] אפשר להקל להם על ידי התרה. ועי' שם בהערה ה': עיין פרי חדש [סימן תצו] שאם נהגו כן מחמת שחשבו שאסור לאכול אורז על פי הדין אין צורך בהתרה ודוקא כשנהגו לסייג וגדר צריכים התרה. וכן פסק בשו"ת לב חיים [ח"ב סימן צד] שאם רוצים לבטל מה שנהגו לגדר וסייג שלא לאכול אורז צריכים התרה. וכן כתב בשו"ת רב פעלים [ח"ג או"ח סימן ל] ע"ש. וכן ראיתי להרה"ג ר' דוד מילדולה בשו"ת דברי דוד [סימן כד דע"א ע"ב] שכן פסק מר אבא בעל מים רבים ע"ש. וכן דעת הגאון הראש"ל בספר מזבח אדמה [דף ה רע"א] כדברי הפר"ח הנ"ל. ואף שהחיד"א במחב"ר בקונטרס אחרון [סימן תסז] כתב עליו שאינו נראה לדעתו ז"ל העיקר כדברי האחרונים הנ"ל. ועיין בחכמה ומוסר [אות קכ]. וכן מי שנהג איסור באורז בגלל היותו סמוך על שולחן הוריו שנהגו בו איסור וכיום נשא אשה ועומד ברשות עצמו רשאי לנהוג היתר בלי שום התרת חכם [ועי"ש באות קטנה ו] . עי' בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח [ס"ס רמט] שבן הסמוך על שולחן אביו ונהג באיזו חומרה כמנהג אביו אין זה נחשב כנדר לגבי הבן. שדוקא כשהבן נוהג מעצמו חשיב כנדר וצריך התרה הלא"ה ל"מ. ושכ"כ בשו"ת זכרון יוסף [חיו"ד סימן יד] ע"ש. וכ"כ בשו"ת רב פעלים [ח"ב חיו"ד סימן כג] שכל מנהג יחידים אין האשה שנשאת עכשיו חייבת לנהוג כמנהג אמה שנהגה להחמיר בדיני נדה כל זמן שלא נהגה כן בעצמה ולכן רשאית לנהוג כהמקילים בדבר, ע"ש. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי [ח"א חאו"ח ס"ס מד] ע"ש. אם כן הדין והמנהג הוא שכל דבר שנעשה על ידי טעות ולא על ידי ידיעה שהיא חומרה או שהדבר נעשה על ידי האב או האם לחומרה ועתה הלך הבן והלכה הבת ואינם רוצים לנהוג אותה חומרה מכל סיבה שהיא אין צריך להתיר את הדבר כפי שנכתב לעיל. ורק אם לאחר שנישאו ונהגו מנהג זה בידיעה שהם רוצים להחמיר על עצמם, אם ירצו להפסיק מכל סיבה שהיא אז יצטרכו התרת חכם.
המורם מכל האמור
א. כל מנהג או כל חומרה אשר ננהגו על ידי מאן דהו בידיעה שזו היא רק חומרה ולא מחמת דין ונהג בה ורוצה לשנותה מחמת כל סיבה שהיא הרי הוא חייב בהתרת נדרים ככל נדר אשר קבל עליו.
ב. אם הוריו נהגו במנהג מסויים שהוא חומרה ועתה כשבא לבנות את ביתו או היא הולכת לבנות את ביתה ואינם רוצים לנהוג באותה חומרה אשר ננהגה בביתם אין הם צריכים התרת נדרים.
ג. וכן כל מנהג אשר נכפה עליהם בעל כורחם ורוצים לחזור למנהגם הראשון אין צורך בהתרה.
כתיבת תגובה