לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ראש השנה - איתמר מדינה

בדין שומע כעונה

 

שו"ע תרפ"ט, ס"ב, אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יוצא ידי חובתו, וב"שתילי זיתים" באר, דקי"ל שומע כעונה, ועוד דאיכא טפי פרסומי ניסא כשאחד קורא והשאר שותקים ומטים אזניהם לשמוע (לבוש) ע"כ.

       וצריך ביאור לכאורה דגבי קריאת התורה לא כתב רבינו ה"שתילי זיתים" כלום בבאור העניין איך יוצאים ידי חובה ע"י השמיעה.

והטעם דשאני קריאת התורה שכך היתה התקנה מעיקרא בציבור ולא ביחיד כלל ויוצאים בשמיעה גרידא, ולא מדין שומע כעונה, משא"כ קריאת המגילה דשייכא ביחיד, כתב רבינו לבאר דיוצאים מדין שומע כעונה, ועבדינן הכי לכתחילה דאיכא טפי פרסומי ניסא כשאחד קורא והשאר שותקים.

ויש להאיר עוד דגם בקריאת פרשת זכור סתם רבינו ה"שתילי זיתים" את העניין ולא כתב שיוצאים מדין שומע כעונה, ואף דבעינן זכירה בפה, אפשר שכך מתקיים הדין מהתורה לדעת השו"ע הסובר שפרשת זכור מהתורה ובמניין, שש"צ קורא, והשאר שומעים, מדין שמיעה גרידא, ובמקום אחר נאריך בע"ה ואכ"מ, וא"כ מה שכתב רבינו ה"שתילי זיתים" דקיי"ל שומע כעונה, אין כוונתו לקריאת התורה אלא לדין הכללי שאחד מוציא את חבירו בברכות ובתפילה, והביא הדבר בפשיטות דאין הבדל בדין שומע כעונה אם מוציא את חבירו בדברים הנאמרים ע"פ, ובין בדברים דבעי אמירה מתוך הכתב.

       וכבר נחלקו בביאור יסוד דין שומע כעונה, דבספר "בית הלוי" על התורה בסוף הקונטרס לחנוכה כתב וז"ל: דשומע כעונה שייך רק בדבר שאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה לח', מקרא ד"אמור להם" ובזה לא שייך שומע כעונה, דהרי ענייתו של הכהן השומע, הרי אינו נשמע לעם השומעים, ולא עדיף הך כהן השומע, מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא וכו' ע"כ,  דהיינו דהשמיעה, היא ממיני הדיבור.

 אמנם החזו"א בסימן או"ח סימן כ"ט כתב, דמהא דבעינן דוקא כוונת משמיע להוציא ושיהא הקורא מחויב בדבר, משמע שענין שומע כעונה הוא שיוצא י"ח בקיום המצוה שעושה חבירו, שמתוך שמשתתף בשמיעתו למעשה זה, דין תורה הוא דמעשה חבירו הקורא פוטרתו, דמתייחס הדיבור של חבירו גם לשומע והביא סימוכים לזה מהא דשומע קריאת המגילה יצא, והרי בעינן קריאה מתוך הספר, ואי השמיעה כאחד ממיני הדיבור, והשמיעה עצמה היא קריאתה, הרי אין קריאה זו מתוך הספר אלא בע"פ, אלא ע"כ דמעשה חבירו מהני בשבילו, וחבירו הא קורא מתוך הכתב עיי"ש, ולפי זה כתב דאפשר דגם בברכת כהנים יוצא בשמיעה מכהן חבירו דהא איכא קול רם של חבירו, והוא יוצא י"ח במעשה חבירו המתייחס גם בעדו ונשאר בצ"ע, ועיין עוד לספר "קהילות יעקב" מס' ברכות שכתב דלא מהני דין שומע כעונה בברכת כהנים, שכל דין שומע כעונה נאמר כלפי האדם עצמו, ולא כלפי האחר עיי"ש.

ובדרכו של "בית הלוי" דרך בספר "צפנת פענח", שכן כתב דמנהג בני אוסטריה שכל אחד אומר לבדו את קריאת עשרת בני המן בנשימה אחת מתוך מגילה כשירה, ואינם סומכים בזה על ש"ץ, ע"כ. ובהכרח שסובר כדעת "בית הלוי" דיסוד דין שומע כעונה הוא שהשמיעה היא ממיני הדיבור, שאם כדברי ה"חזון איש", שדיבור המברך והקורא מתייחס לשומע, הרי הקורא אומר בנשימה אחת, ומה מקום עוד לאמירת הציבור בנשימה אחת.

     ולדעת "בית הלוי" נצטרך לומר בהכרח דכיון דהשומע שומע קריאה שבכתב, מחשב גם השמיעה, שמיעה מתוך הכתב ולא כשומע בע"פ, ומועיל נמי לגבי קריאת עשרת בני המן בנשימה אחת, שיוצאים ע"י שמיעה, שזה אותו סוג דיבור, כי אם מהר יותר בנשימה אחת, כך בהכרח, וראיה קצת, שהחזו"א מוכיח את יסודו, אין מוכיח הוא מזה שהציבור יוצאים בקריאת עשרת בני המן בנשימה אחת ע"י שמיעה, דמזה אין הוכחה כלל, וכל יסודו הוא דבעינן מתוך הכתב, ובהכרח שדיבור חבירו מתייחס לשומע.

     ולפי שראיתי באחרונים שמביאים בזה נ"מ לדינא למעשה, גבי ברכת הגומל, כששניים חייבים בברכת הגומל וכל אחד חיובו מחמת דבר אחר, כגון שאחד היה חולה ונתרפא, והשני יצא מבית האסורים, אם שייך שאחד יוציא את חבירו בברכת הגומל מדין שומע כעונה [ועיין רע"א שהביא בשם ס' "אורים ותומים" שמסתפק בזה עיי"ש], דאם יסוד דין שומע כעונה, הוא דהשמיעה ממיני הדיבור, וכדעת "בית הלוי", אם כן מה בכך שחבירו מברך על דבר אחר, אבל השומע יוצא מדין שמיעה על חיובו הוא, אבל אם יסוד דין שומע כעונה הוא שהדיבור של חבירו מתייחס לשומע וכדעת החזו"א, א"כ בכה"ג שכל אחד מברך הגומל על דבר אחר לא מועיל להוציא חבירו מדין שומע כעונה, ע"כ.

     אמרתי אשוב ואשנה פרק זה בדברי רבינו ה"שתילי זיתים" ואשר היה נראה להוכיח, ממה שכתב השו"ע בסימן רי"ט הלכה ד', אם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא, וב"שתילי זיתים" סקי"א כתב וז"ל: ואע"ג דקיי"ל שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן, היינו דווקא שהמברך חייב ג"כ באותה ברכה ואז יוצא השומע בלא עניית אמן (לבוש) ע"כ.

אך בהגהות רע"א על השו"ע כתב דהטעם דבעינן לאמן לפי שהמברך אומר הנוסח מי שגמלך, והשומע צריך לומר מי שגמלני.      ולכאורה היה נראה לומר דבזה פליגי, שדעת רבינו ה"שתילי זיתים" דיסוד דין שומע כעונה, דמעשה הדיבור של המברך מתייחס לשומע וכדברי החזו"א ולכך כיון שהמברך אומר הנוסח במקום השומע, א"כ אומר נוסח כראוי שגמל הקב"ה טובה לשומע, ורע"א סובר דיסוד דין שומע כעונה הוא דיוצא ע"י השמיעה שהיא ממיני הדיבור וכדעת "בית הלוי", אם כן נמצא דהשומע אומר הנוסח מי שגמלך וזה לא מהני ולכך בעי לענות אמן.

     אבל אחר ההתבוננות נראה דאין זה מוכרח כלל, דאכתי צריכים אנו ביאור, מה מועיל שעונה אמן על נוסח חבירו מי שגמלך, ובהכרח צריך לומר דרע"א סובר דשומע כעונה זהו כאומר התיבות עצמן ממש, ולכן כך לא שייך הדין הכללי של שומע כעונה, לפי שהמברך אומר הנוסח מי שגמלך, ומה דמהני בעניית אמן, לפי שבעניית אמן הוא כאומר ומאמת תוכן העניין, ומיניה אפשר דרבינו ה"שתילי זיתים" יסבור נמי דיסוד דין שומע כעונה הוא דהשמיעה הויא ממיני הדיבור ובזה פליג על רע"א, וסבירא ליה לרבינו, שגם דין שומע כעונה, הוא רק כעונה תוכן העניין, ולא התיבות ממש, ולכך פירש שעונה אמן לפי ששומע ממי שאינו בר חיובא, וממילא אפשר לדעת רבינו ה"שתילי זיתים", שאחד יוציא את חבירו בברכת הגומל מדין שומע כעונה, הגם שכל אחד חיובו מחמת דבר אחר, ועיין עוד מה שכתבנו באורך בסידורינו תכלאל עם "שתילי זיתים" עם פירוש "באר מרים" לימות החול בעמ' א'יד (1014), דעיקר ברכת הגומל הוא על התוצאה, ולא על סיבת החיוב, א"כ אפשר שאחד יוציא את חבירו מדין שומע כעונה אף שכל אחד חיובו מחמת סיבה אחרת שבתוצאה שניהם שווים הם, קחנו משם ואין צורך בהכפלה.

        וקצת ראיה יש להביא דרבינו ה"שתילי זיתים" סובר דיסוד דין שומע כעונה הוא שהשמיעה ממיני הדיבור, מהא דכתב רמ"א בסי' קס"ז הל' ה', והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דווקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק אע"פ שעדיין לא אכלו אחרים המסובים וכו' ע"כ, ורבינו ה"שתילי זיתים" השמיטו לרמ"א זה, ולכאורה היה נראה דבזה פליגי, שדעת רמ"א דיסוד דין שומע כעונה הוא כדעת החזו"א, שדיבור של המברך מתייחס לשומע והרי המברך לא שח, ולכן בדיעבד מהני אף שהשומעים שחו לפני הטעימה, שאצל המברך הכל נעשה כדין, ודעת רבינו ה"שתילי זיתים" ודעימיה, דיסוד דין שומע כעונה הוא שיוצאים ע"י שמיעה שהיא ממיני הדיבור, ולכן אם שחו השומעין לפני שטעמו הוי הפסק וצריכים לחזור ולברך, אבל יש לבעל הדין לדחות דאין הכרח ממש בדברי רבינו, דאפשר דסבירא ליה דבכאן איכא סברא עצמית דלא יתכן שהשומע יהיה עדיף מהמברך ואתי אליבא דכו"ע.

        ואכתי יש להביא ראיה ממה דכתב השו"ע בסי' רע"א הל' ט"ז, לא יטעמו המסובין קודם שיטעם המקדש אם הם זקוקים לכוסו, ששופך ממנו לכוסות שבידם ריקנים או פגומים, אבל אם היו להם כוסות יין שאינם פגומים, רשאים לשתות קודם שישתה המקדש, ובהלכה י"ז, אין צריך לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני המסובין אלא א"כ היו פגומים וכו' ע"כ, וזהו שכוסות המסובין נחשבים נמי לכוס קידוש, ולכאורה אם יסוד דין שומע כעונה שהשמיעה ממיני הדיבור אתו שפיר דחשיבי כוסות קידוש, אבל אם אם יסוד דין שומע כעונה הוא שדיבור המברך מתייחס לשומע, א"כ כולם יוצאים בכוסו שלו, א"כ נמצא דהכוסות שלפני המסובין אינם כוסות של קידוש, וביותר בליל פסח שצריכים כולם לשתות כוס ראשון של קידוש,וגם כאן יש לדחות שדעתו של המקדש על כל הכוסות ולכך נחשבים לכוסות קידוש אליבא דכו"ע, סוף דבר דאכתי אין לנו הכרע בדברי רבינו.

 

העולה בסיכום הדברים: דבקריאת המגילה יוצאים לכתחילה מדין שומע כעונה בכוונת שומע ומשמיע, גם בקריאת "עשרת בני המן" דבעי בנשימה אחת, בקריאת התורה סגי בשמיעה בלבד, בברכת כהנים נראה דאין יוצאים ע"י שומע כעונה, ובברכת הגומל יוצאים ע"י שומע כעונה הגם שכל אחד חיובו מחמת דבר אחר

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
דפוס ברק
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן