לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ראש השנה - איתמר מדינה

קריאת שמע בקול רם

מנהג תימן בקריאת שמע

א. מקור המנהג בדברי המדרש

מנהג אבותינו ק"ק תימן, כי לאחר שכל הקהל מסיים לומר את קריאת שמע, מחכים הקהל כי הגדול שבציבור יפתח באמירת "ואהבת" {ה"מעזאם"}, ואז מתחילים כל הציבור יחד לומר את כל קריאת שמע, תיבה בתיבה. מנהג שאר העדות, הוא כי הקהל אומר את קריאת שמע כל אחד לבדו, בלחש.    

מקור נפלא למנהג תימן בזה, מצינו בדברי המדרש רבה {שיר השירים פר' ח' דף ס״ד ע״א}, המבאר כי דווקא כאשר כל ישראל קוראים את קריאת שמע ביחד בטעם וניגון אחד, אז הוא ופמליא של מעלה מקשיבים לקולם, ואלו דבריו:

"דבר אחר, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך", כישראל נכנסים לבתי כנסיות וקורין ק״ש בכיוון הדעת, בקול אחד, בדעה וטעם אחד, הקב״ה אומר להם: היושבת בגנים, אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך - השמיעיני. אבל כשישראל קורין ק״ש בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונים דעתם בק״ש, רוח הקודש צווחת ואומרת: "ברח דודי, ודמה לך לצבי", לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד בנעימה אחת״ עכ״ל.

גם גאון עוזינו מהרי"ץ, הביא את דברי המדרש כמקור נפלא למנהגינו בזה, וז"ל: {עץ חיים ח"א עמ' ל"ה} ולכן כתב: "וצריכים הקהל להכין עצמם לקרות ק"ש בקול אחד בנעימה אחת בהשואה אחת. דהכי איתא בשיר השירים רבה, ע"פ היושבת בגנים, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות וכו', על הרי בשמים בשמי השמים העליונים". עכ"ל.

דברי מפרשי המדרש

מפרשי המדרש רבה, שלא הכירו את מנהג תימן, נראה שנדחקו בפירוש דברי המדרש, מהי כוונתו שעל ישראל לומר את ק"ש ב"קול אחד", {הגם שגם לפי דבריהם מנהג תימן בק"ש הוא הכי מדויק}

העץ יוסף פירש ענין בקול אחד וז"ל: "בקול אחד- שאין אחד משמיע קולו יותר מחבירו". משמע מדבריו כי עצם זה שאין הגבהת קול אחד מהשני, זהו "בקול אחד".

אם ננסה לבדוק את ביאור דבריו, בהשוואה למנהג שאר העדות, נראה כי אמנם הם מתקיימים מעט אצליהם, שכן גם אם כאשר כל הקהל קורא את הק"ש בלחש, אין אחד מגביה קולו יותר מחבירו. אמנם ברור שזה דחוק, דאם קוראים בלחש, מה לי לצוות כלל על ענין הגבהת הקול.

אמנם לפי מנהג תימן, אתו שפיר דברי המדרש, המצווינו לקרוא קריאת שמע כולם יחד, ואז מובן מדוע יש לקרוא "בקול אחד", שלא יגביה האחד את קולו יותר מהקהל, שאז חסר ב"קול אחד".

גם בזמנינו שייך ציווי זה, כאשר כל הקהל קוראים כולם ק"ש יחד, ויש אחד שמתחיל לומר את הק"ש בקול גדול מדי, או שעוד מוסיף הוא לזרז או להאט את הקהל, הרי דבר זה פוגם את יופי התפילה וכבודה. אמנם, לפעמים כאשר רואים שהקהל "רדום", אז יש לענין לעורר קצת את הקהל, ולומר את הק"ש בקול רם ובנעימה קצבית נכונה, ולא להמשיך בצורה ה"רדומה", ובזה כל ערום יעשה בדעת.

    

ממשיך העץ יוסף, ומביא את דברי הרד"ל {רבינו דוד לוריא} במש"כ בפירושו למדרש זה, וז"ל: "כתב הרד"ל, מזה המדרש סמך לדברי לדעת הרדב"ז בתשובה {ח"ג סי' תמ"ו} שיקראו הציבור ביחד מילה במילה. ולפי דעת הגאונים שאומרים  ק"ש בלחש, צריך לומר שכאן מדבר על פסוק ראשון, שלזה אומרים ביחד ובקול רם כמ"ש בהגה בא"ח ס"ס ס"א" עכ"ל.

דברי הרד"ל, הלא הם נפלאים להבאת הראיה למנהג תימן באמירת ק"ש, והן הן דברי הרדב"ז שזכר כאן,  ולהלן נביאם במלואם. אך מה שכתב לפרש דברי הגאונים, כי כל דברי המדרש הם רק על פסוק ראשון, במחילה אך קשים הדברים להולמן. שכן כל כך הרבה מצוות וכוונות ישנם בפסוק הראשון של "שמע ישראל". זכירת ציווי "אנכי ה' אלוהיך", זכירת "לא יהיה לך אלוהים אחרים", מצוות יחוד ה'. והלא כוונות אלה, לוקח זמן לכוונם, ואין כל המוחות שוים, יש מי שלוקח לו יומר זמן לכוין הכל, ויש המכוין הכל בזמן מועט. וכן אין כל הזמנים שוים, שאינו דומה המכוין בתחילת היום ומוחו צלול, למכוין בסוף היום והוא עייף ויגע. אם כך, וכי יעלה על הדעת כי יצווינו המדרש לקרוא כל הקהל את הפסוק הראשון בקול אחד כולם יחד, תיבה בתיבה, ואם לא יעשו כן אלא אחד יקדים ואחד יאחר, יקרא זה טירוף הדעת, והשכינה תקפיד ע"ז, והלא לא ניתן לשלוט על האמירה הציבורית בפסוק זה, וכמעט מוכרח הדבר שזה יקדים וזה יאחר, ולא תהא כאן כל קפידא אלא אדרבה, יופי המצווה הוא.

ועוד, שרבים הם האומרים אותו בלחש מעט, כדי לרכז את הכוונה, ומה שייך כאן לשון "בקול אחד".    

המתנות כהונה מפרש, כי ענין ה"בטעם אחד" עניינו הוא רק שיסיימו כל הקהל יחד את אמירת הק"ש, וז"ל: "בטעם אחד בניגון אחד- כדי שיסיימו כולם כאחד בשווה" עכ"ל.

ונראה קצת דוחק לפרש את כל ענין ה"קול אחד" רק על סיום הקטע, ולא על אמירתו כולו. מיהו גם לפי דבריו, ברור שגם בזה מנהג תימן עדיף על פני מנהג שאר העדות, שכן רק אם כל הקהל אומר יחד את הק"ש, רק אז ניתן שכל הקהל יסיימו יחד את אמירתו, אבל אם כל הקהל קורא את כל הק"ש בלחש, פשיטא שלא תהא אחידות בסיומו.   

הראיה מהגמרא בסוטה

מקור נוסף למנהג תימן בקריאת שמע, הוא מדברי הגמרא בסוטה {ל' ע״ב}, ששם מתארת הגמרא, באיזה אופן אמרו ישראל את שירת הים לאחר שיצאו ממנו בניסים גדולים, ואמרו שם כמה דעות, וביניהם הביאו: "וכיצד אמרו שירה וכו', רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה, והן עונין אחריו".

ופירש רש״י, את ענין "סופר הפורס על שמע", וזה לשונו: "מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע, והן עונין אחריו וקורין כולן יחד" עכ"ל.

מדברי רש"י מבואר, שענין "שירת הים" נעשה ע"י שמשה התחיל את הקטע הראשון, ולאחריו חזרו כולם ואמרו את כל שירת הים ביחד. צורה זו, דומה לענין שליח ציבור ה"פורס על שמע" שהיה נהוג בדורות הקדומים. את ברכת המאורות, היה השליח ציבור אומר לבדו בקול רם, ומכוין להוציא את הציבור ידעי חובתן, וכל הקהל שמוע ושותק, אבל כל זה אך ורק בחלק ברכות הק"ש, אבל את קריאת שמע עצמה, אמרו כולם ביחד. וכך בצורה כזאת היתה שירת הים, לדברי רבי נחמיה.

על כל פנים, ממה שכתב רש"י שאת קריאת שמע "וקורין כולם יחד", היינו כל הקהל יחד בקול רם עם השליח ציבור, רואים מקור מפורש למנהגינו באופן קריאת שמע, שהוא האופן הקדום שהיה נוהג בזמן הגמרא.

   

הראיה מדברי המשנה בברכות

מקור נוסף ונפלא למנהג תימן באופן הקריאת שמע, יש להביא מדברי המשנה הראשונה בש״ס בפ״א דברכות, המתחילה: "מאימתי קורין את שמע בערבין".


ולכאורה יש לשאול, מדוע נקטה המשנה לשון "קורין" בלשון רבים, ולא מאימתי "קורא" האדם את שמע בערב, הלא מדובר כאן על ההלכה הפשוטה של קריאת שמע בערב השייכת לכל איש יהודי.

ומכאן דקדק הגר"א בספרו "אמרי נועם" עמ"ס ברכות, כי צורת הקריאת שמע חייבת להיות באופן בו הרבים אומרים אותה יחד, ואין אדם יוכל להוציא את חבירו בשומע כעונה בקריאת שמע, כשאר כל הברכות הפרטיות. [ובספרי ויען יוסף – בגדי שומע כעונה סי' ב', הבאתי כי הדבר תלי בפלוגתת הרא"ם ומהר"ם אלשקר עי"ש].

וז"ל הגר"א שם: "קורין, לשון רבים, דכל אחד חייב לקרות ואין הש"ץ יכול להוציא, וכמו שאמרו סוטה כ"ז, כיצד אמרו שירה על הים וכו', ור' נחמיה אומר כקורא את שמע, שכל אחד קורא כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ביחד, אלמא דאין אחר יכול להוציא חברו בקריאת שמע" עכ"ל.  

אם נוסיף ונבאר את דקדוקו של הגר"א בלשון המשנה, נוכל למצוא מכאן בעצם ראיה נפלאה למנהג תימן בזה, שכן לא לחינם באה המשנה להדגיש כי "קורין" את שמע, כל הרבים יחד, אלא ללמדינו כי כך היא צורת קריאתה, כאשר כל הרבים אומרים אותה בקול רם, ולא כל אחד אומר אותה לבדו לעצמו ובלחש. [לראיה זו הפנה אותי ידי"נ הרה"ג אביחי יצחק זצ"ל, ושכ"כ בכתביו]. 

תשובת הרדב"ז

רבינו הרדב"ז {ח"ג סי' תע"ד} ערך תשובה שלימה בנידון זה, כיצד יש לקרוא את קריאת שמע, והאריך להוכיח כמה  מעולה המנהג לקרוא את קריאת שמע כל הציבור יחד, ולרוב חשיבות דבריו היסודיים בענין, ראינו להביא כאן את כל לשונו בנידון:

וזה לשון השאלה: "שאלת ממני ידיד נפשי, על מה שכתבתי בתשובה {לעיל סי' תמ"ו} שאין ראוי לאדם לקרות ק"ש לבדו, ולמהר בקריאתה קודם הצבור, אלא שיקרא עם הצבור מלה במלה, בלא קדימה ואיחור.

וקשיא לך, ממה שראית בתשובה לרבינו האי גאון וז"ל: "אבל מעליא איהו בלחש, דלא יתאביד מבר נש תיבה חדא או תרין, דהא כל חד חייב בקריאתה, וכולהו חייבים בחשבונה, ואיצטריך לאשלמא בכל, ומאן דגרע חדא מינייהו, כאלו גרע חדא עלמא, ועל דא הקריאתה בקול רם, זימנין דשתק פורתא, וצבורא יקראו להלאה, ויקרא בהו מההוא תיבה דאינון אמרין, וידלג תיבה או תרין ויתיב, ועל דא בלחש כל חד יקרא, ולא יגרע כלום" עכ"ל.

דהיינו דרב האי גאון סבר, כי עדיף לאדם לקרוא את קריאת שמע לבדו בלחש, וביאר את טעמו, שמאחר שישנה חשיבות רבה לכל תיבה מתיבות קריאת שמע, לפיכך אם יאמר האדם את כל הקריאת שמע עם הציבור, ישנו חשש כי הוא בעצמו יפסיק מלומר כמה תיבות, וכ"יתעורר" יראה את הציבור אומרים את התיבות הבאות, וימהר ויאמר אותם עמהם, ונמצא שהחסיר מעצמו כמה תיבות מקריאת שמע. מסיבה זו, העדיף רב האי להורות כי כל אדם יאמר קריאת שמע לעצמו בדקדוק. 

מוסיף הרדב"ז בשאלה ומביא את דעת הרשב"א: "וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל, וז"ל: "וראוי ברוב ישראל לאומרה כולה בלחש, כדי שיהיה כל אחד ואחד משנן בפיו, שאלו אומרין אותו בקול רם, אולי יבטח האחד על השמיעה בקריאת הצבור" ע"כ דבריו".

הרדב"ז עונה לשואל, ומבאר את שיטות חולקים בדבר: תשובה, כבר כתבתי באותה תשובה, שאין הדברים אמורים אלא לקיים המנהג אשר נהגו לקרות בלחש, אבל מדינא צריך לקרות ק"ש בקול רם, כדי לעורר המחשבה, וכן היו נוהגין בספרד, אף על פי שהיו קורין אותו בלחש, היו קורין פסוק ראשון בקול רם לעורר המחשבה. וכ"כ הטור והאבודרהם ז"ל. וכ"כ רבינו יונה ז"ל, וזה לשונו: "ואח"כ יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה, וכן נוהגים היום בהרבה מקומות, ומנהג יפה הוא, אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ שירגילו עצמם לדבר בנתיים ע"כ. הא למדת, שעיקר הקריאה היא בקול רם.

ומוסיף הרדב"ז להביא ראיה לדבריו מדברי הגמ': "והכי משמע בהדיא בגמרא, ממה שהתקינו לומר בשכמל"ו בחשאי, משמע דשאר ק"ש - בקול רם. ואפילו רבינו האי והרשב"א ז"ל מודים בזה, אלא מה שכתבו, הוא לקיים המנהג, ואמרו דבלחש עדיף מטעמא דכתבו ז"ל, ולפי דעתם ז"ל, אם היה אפשר לבטל המנהג ולקרוא כולה בלחש היה טוב.

כאן מביא הרדב"ז בתוך דבריו, את דברי אביו של השואל {שלא הובאו בשאלה}, שנראה כי הציע דרך חדשה בנידון, המפשרת לכאורה בין השיטות, והיא, שהשליח ציבור יאמר לבדו את על פרשיות הקריאת שמע בקול רם, והציבור יקשיב לו ויאמר עמו כל אחד את הקריאת שמע לבדו. כך הרווחנו גם את ה"בקול רם" שמתקיים על ידי הש"ץ, וגם את ריכוז הציבור באמירתם כ"א ק"ש לבדו. הרדב"ז מביא דברים אלו, ודוחה אותם, שכן במנהג זה, שהשליח ציבור קורא הק"ש בקול, עדין קיים החשש שהיחיד יתבלבל, וכמו שחששו שהואר יסמוך על קריאת הציבור, יש לחשוש שיתבלבל הוא ויסמוך על קריאת השליח ציבור.

 

וז"ל הרדב"ז: "אבל מה שנראה מתוך לשון מר אביך ז"ל, הוא מנהג שלישי לא שמענו ולא ראינו, שיהא ש"ץ קורא בקול רם, והצבור בלחש. ואפילו אם נודה לו שזה מנהג, אין זה מנהג יפה, שהחששא שחששו להרבינו האי והרשב"א ז"ל עדיין ישנה, שישמיט הוא מקצת מילות ויסמוך בהם על הש"ץ, ודבר ברור הוא, וא"כ אין ראוי להביא ראיה מדברי רבינו האי והרשב"א ז"ל למה שכתב הוא, וזה לשונם: כי אלו שנוהגין לקרוא ק"ש עם ש"ץ בקול רם לא יפה הם עושים, כי לפעמים יסמוך על ש"ץ וכו', משמע שהם יקראו בלחש וש"ץ בקול רם, ובשלמא כשכולם קורין בלחש לא ימצא הטועה על מי יסמוך, אבל הש"ץ אומר בקול רם, אפי' שיאמר הוא בלחש, עדיין יש לחוש שמא יהרהר בדברים אחרים וישמיט מלה אחת ויסמוך על הש"ץ, כי הדבר ברור דטפי שכיח הרהור בלחש מבקול רם. וע"כ לא נהגו בכל גלילות ישראל במנהג זה, אלא כולם בקול רם כפי הדין, או כולם בלחש כפי התקנה".

כאן מוסיף הרדב"ז ומביא מנהג שרצה לחדש השואל, והוא שחלק הציבור יקראו בקול רם וחלק בלחש. גם מנהג זה דוחה הרדב"ז, ומוסיף הוא לבאר כמה מעלות רבות ונשגבות ישנו למנהג שנהגו לומר את כל הק"ש בקול רם, ובהעדרו יפסידו מעלות אלו, וז"ל:

"ואפילו אם נודה למנהג האב, למה נודה למנהג הבן, דבשלמא אם היה אפשר להנהיג את כולם בלחש החרשתי, אבל כיון שאי אפשר זה, א"כ שיהיו מקצתם קורין בקול רם עם ש"ץ ומקצתם בלחש מקדימין לצבור זה דרך רביעי, ויש בו בלבול גדול כאשר אני עתיד לבאר בעהי"ת. א. חדא, דיש לחוש שמא יהרהר בדברים אחרים, וישמיט תיבה אחת ויסמוך בה על הקוראים בקול, רם והדרא חששא לדוכתא. ב. ותו, מקצתם בקול רם ומקצתם בלחש, איכא משום לא תתגודדו. ג. ותו, דאותן דבקול קוראים בנחת ומתאחרין, ואותם דבלחש ממהרים, ומקצתם אומרים וחרה אף ה' בכם, ומקצתם למען ירבו ימיכם. {ומבואר דישנו גנאי כאשר הציבור אומר דברים סותרים זה לזה}. ד. ותו, דאמרו במדרש הנעלם, בשעה שהשכינה באה לבית הכנסת ומצא {הציבור} אומרים הזמירות, אם מקצתם מאחרין ומקצתם מקדימין, מיד מסתלקת. ה. ותו, דקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איבריו של אדם, וכל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ונתרפא בה, ואינו דומה רפואה הבאה מפי רוב הבקיאין, לרפואה הבאה מיד יחיד. ו. ותו, דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, וכשקוראין כולם ביחד, הוא מתיר את אחרים, ואחרים מתירין אותו. ז. ותו, דמחזי שאינו מתפלל למי שהצבור מתפללין {אם אינו אומר את קטעי התפילה יחד עם כל הציבור}. ח. ותו, דאיכא למיחש שמא ימהרו כל כך {ר"ל אותם חלק מהציבור האומרים הק"ש בקול}, עד שיש {ר"ל שישהו בה בהפסק, לאחר שיגמרו את קריאתה וימתינו לחלק מהציבור האומרה בלחש} בה כדי לגמור הברכה, ונמצא שהפסיק. ט. ותו, שמא בעוד שהוא שותק וממתין לש"ץ, יפסיק בהרהורין ומחשבות שאינם מענין ק"ש, כי זאת תקרא באמת הפסקה למשכילין. י. ותו, דהשתא איכא חששת רבינו יונה טפי, דכיון דאיכא עמי הארץ רואין את החכמים ממהרין ושותקין, וממתינין לש"ץ, גם הם יעשו ככה, ויבואו לדבר ולהפסיק בין אמת לויציב. י"א. ותו, דאמרו חכמי הסוד, כי הדבור או התפלה או סליחות ותחנונים היוצא מפי המרובין, יש בו כח וחוזק לבקוע כמה אוירים ולבטל קטיגורין, עד שעולה הדבור למעלה למקום הראוי לו, וזהו שאמר הכתוב: "הן אל כביר לא ימאס [בתפילת רבים]".

ומחזק הרדב"ז את דבריו כי להלכה יש לנהוג לקרוא את הק"ש כולם יחד, וזז"ל: "ועל כן נהגו כל ישראל לקרות בקול גדול יחד ק"ש ותחנונים, לא כאשר תופסים עלינו ועל רבינו, וכי אין הקדוש ברוך הוא יודע אפילו מה שבלב האדם, והם לא ידעו ולא יבינו סוד הטעם והסגולה זאת בתפלה או בדבור של יחיד. וכדי שלא תאמר שאני פוסק הלכות מדברי הגדה, אומר לך שהדבר הזה נראה לעין, שהרי קול יחיד שאפילו שיהיה חזק, אינו נשמע למרחוק, וקול הרבים, שאפילו שלא יהיה כ"כ חזק, הוא נשמע למרחוק, לפי שהקולות מחזיקות זו את זו. וראיתי שכתבו חכמי המחקר, שגם בראות יארע ככה, כי הרבים יראו הדבר למרחוק, ובהפרדם לא יראה אותה שום אחד מהם. ורחוק הוא אצלי, אבל בענין הקול, אין בו ספק, וכיון שהדבר נראה לעין, אל תתמה עלי שאני מאמת האמת - בדרך האמת.

וכן סיים הרדב"ז את פסקו: "הילכך מכל הני טעמי, רואה אני שהמנהג הוא, שיאמרו כולם עם הש"ץ מלה במלה כפי הדין, ואפילו לדעת רבינו האי והרשב"א ז"ל, ולא משום דאכשורי דרי כאשר כתבת, אלא מטונך, דמשום דלא אכשור, ואיכא כמה עמי הארץ שאינם יודעים לקרוא ק"ש {ובאמירת הציבור יחד יסתייעו וילמדו לומר כראוי}, ואפילו היודעים, אין קורין אותו בדקדוק, ואם יקראו בלחש, לא יצאו ידי חובתן, אלא {לכן ראוי ש-} יקראו עם ש"ץ מלה במלה, ויצאו ידי חובתן" עכ"ל הרדב"ז בתשובתו שם.

סיכום שיטות הראשונים

ועתה נבוא לסכם את שיטות הראשונים שנתבארו בתשובת הרדב"ז, כיצד ראוי לקיים את מצוות קריאת שמע בציבור:

דעת הגאונים והרשב״א: שיש לומר את כל הק״ש בלחש. וטעמיהם שונים. לדעת רב האי גאון: חיישינן שאם יאמרו כולם בקול רם, יכוונו חלק מהקהל לצאת אמירתה בשומע כעונה ממי שקורא. {דבר זה מובן לפי המנהג הקדום המובא בראשונים, הראב״ן הרמב״ן ועוד, כאשר הבאתי בספרי ויען יוסף {סי י״ז עמ' ר״ס}, כי שליח הציבור היו מוציאים את הקהל יד״ח בשומע כעונה בברכות ק״ש מדין "ברוב עם" הנאמר רק לגבי בברכות ק"ש}.

ולדעת הרשב״א: מה שקריאת שמע יש לומר כל אחד בעצמו, זה על פי דברי הירושלמי בברכות, דבעינן במצוות קריאת שמע שיהא כל אחד משנן לעצמו, וזה ניכר יותר כאשר כל אחד אומר בלחש, ולא סומך על הציבור.

דעת אביו של השואל ברדב״ז: שעל הש״ץ לומר לבדו את הק״ש, וכל הקהל יאמרו בלחש. {כמנהג הספרדים כיום}. הרדב״ז מקשה עליו שם, הלא למנהג זה שייכים חששות ר' האי והרשב״א, שמא יסמוך על החזן, בפרט שהוא שומע את כל הק״ש ממנו בלבד.

דעת השואל ברדב״ז: לחדש מנהג, שחצי מהקהל יאמרו הק״ש בקול רם, וחציים יאמרו בלחש. על חידוש זה מקשה הרדב״ז י״א קושיות, ובהם הוא מבאר את כל המעלות שיש בק״ש בקול רם כל הקהל, ומהם: א. הק״ש מרפאת כל רמ״ח איברי האדם, ואינה דומה רפואה הבאה מפי רבים לרפואה הבאה מפי יחיד. ב. דמחזי שאינו מתפלל למי שהציבור מתפללין. ג. ע״י שימתין לש״ץ יכשל בהרהורים מחוץ לתפילה. ד. הדיבור היוצא מפי רבים יש בו כח לבקוע כמה אוירים וכו'.

דעת הרדב״ז, עפ״י דיוקים נפלאים מהגמ', מדברי הטור, האבודרהם ורבינו יונה: שיש לנהוג לומר כל הק״ש כולם יחד, והוא המנהג הנכון עפ״י המקורות ועפ״י ההלכה {וכפי מנהג תימן}.

המעלות שיש בקריאת הרבים

הגם שהרדב"ז בא לחלוק על המנהג לומר חצי מהציבור הק"ש בקול רם וחצי בלחש, והביא י"א טעמים לדבר, אע"פ שחלקם שייכים לדחיית מנהג זה בלבד, מכל מקום מצינו בדברי הרדב"ז כמה חידושים ומעלות, המוסיפים טעם וחיזוק למנהגינו מנהג תימן, מדוע חשוב כל כך לקרוא קריאת שמע כל הציבור יחד, ולכן חוזרים אנו לסכם את מעלות מנהגינו:

א. כאשר כולם קוראים את הק"ש ביחד בקול רם, השכינה נכנסת לבית הכנסת ואומרת "השמיעיני את קולך", ודומים הם אז למלאכי מרום המשוררים לפני הקב"ה בשמים בקול אחד. 

ב. כבוד השכינה הוא, כאשר היא מגיעה לבית הכנסת לרואה את כל הקהל קוראים ביחד את אותו קטע.

ג. תיבות קריאת שמע הנאמרות ע"י הרבים, יש בהם סגולה לרפואת רמ"ח איברי האדם, ובקריאת הרבים יש כאן מעלה של "רפואה ע"י הרבים".

ד. בהמשך לענין זה, ע"י שכל הציבור קוראים יחד, הם ממשיכים את סגולת רפואה זו זה לזה, מה שלא יכל לעשות היחיד לעצמו.

ה. אדם הקורא בלחש, או שגמר וממתין לש"ץ, יוכל להגיע בנקל להרהורים במחשבתו באמצע התפילה, שיגרמו לו היסח הדעת, שכן ק"ש בקול רם "מעוררת המחשבה".

ו. שאר הציבור, שרואים את כלח הציבור קורא בלחש או ממתין לש"ץ, יבואו לדבר ולהפסיק ממש באמצע ק"ש וברכותיה.

ז. מה שאמרו חכמי הסוד, כי הדבור או התפלה או סליחות ותחנונים היוצא מפי המרובין, יש בו כח וחוזק לבקוע כמה אוירים ולבטל קטיגורין.

ח. מכיון שישנם עמי ארצות שאינם יודעים לקרוא קריאת שמע, או שאינם יודעים לומר אותה בדקדוק הראוי, ע"י שישמעו את כל הקהל אומר יחד את הק"ש בקול רם, ילמדו הם לאומרו כראוי.

מהירות בפרשה שלישית

אחר שביארנו את אופן מנהגינו בק"ש בקול רם, נבוא להאיר מנהג נוסף המצוי בקהילותינו, באמירת קריאת שמע.

יש קהילות, בעיקר מיוצאי צנעא, שעל אף שנהגו לומר את כל הקריאת שמע בקול רם ובמתינות, כאשר הגיעו לפרשה השלישית של קריאת שמע, מתחילים הם לומר אותה  במהירות, שלא כשאר סדר אמירת הק״ש. בענין מנהג זה, מצאנו כמה ביאורים, ונבוא לדון בטעמים אלו, כדרכה של תורה, והאם גם בימינו יש להמשיך בו. 

דברי הגר״ש יצחק הלוי - בשו״ת דברי חכמים {או"ח סי' ח'} עמד הגאון רבי שלום יצחק הלוי זצ"ל, {מיוצאי צנעא ובנו של ראב"ד צנעא הגר"י יצחק הלוי, מגדולי רבני עדת תימן בת"א, וחבר בית הדין שם}

יום ה', י"ד מנ"א תשכ"א. לכבוד מו"ר שלום יצחק הלוי יצ"ו. שאלה: הנני פונה בזה לכת"ר בשאלה זו: היות והיה נהוג בתימן, בעיר הבירה צנעא, לקרוא את קריאת שמע בטעמיה וכשמגיעים לפרשת ויאמר ה' אל משה לאמר נהגו לקראה במהירות ושלא בטעמיה. בארץ ישראל יש הנוהגים לקראה במיתון ובטעמיה עד הסוף, כולל פרשה אחרונה של ויאמר ה' אל משה לאמר. מה הטעם ומה הדין בשתי נוסחאות אלו, והאם יש עדיפות בין נוסח זה לנוסח האחר. לתשובת כב' תורתו המאירה הנני מצפה. בברכת התורה, יחיאל שבח.

תשובה: ראשית כל, עליך לדעת כי הבדל רב יש בין קריאת שמע בספר תורה לבין קריאתה בצבור בשעת תפלה. [יש הרבה מנהגים בקריאתה בתפלה]. קריאתה בס"ת מדגישים טעמיה באופן ברור כמו אתנחה [אצלינו] זרקא וסוף פסוק וכדומה כיתר כל קריאה בתורה בס"ת. ולא שמעתי מי שקורא ק"ש בתפלה בטעמיה כמו שקורין אותה בס"ת בדיוק. ואפילו אלה שקורין אותה בקול אחד מתחלתה ועוד סופה במתון ובהטעמה, אמנם לא בטעמיה כקריאתה בס"ת, ואף אם תשמע שמדגישים איזה טעם שהוא, לאו בדיוק ממש כמו שקורין אותה בס"ת.

ולעצם שאלתך על מנהג עיר הבירה צנעא שקורין קריאת שמע בטעמיה וכשמגיעין לפרשת ויאמר ה', קורין אותה במהירות וכו'.

דע כי לא שמת לב מאימתי מתחילין לקרותה במהירות, ואם נתבונן היטב לדעת מתי מתחילין למהר בקריאתה, נדע הטעם הרמוז בזה, ובודאי מנהג זה עתיק יומין ואל נחשוב כי בסתם ממהרים בלי כל סבה וטעם לזה.

על כן התבונן נא וראה כי המנהג לקרותה בקול אחד ובנעימה אחת הוא רק עד שמגיעים ל - על האדמה אשר נשבע וכו', ומכאן מתחילין לקרוא במרוצה. [התבוננתי ושמעתי בבתי כנסיות שונות מעולי צנעא]. ומדוע? אלא בודאי לכונה ידועה עושים זאת.

ומה שנראה לענ"ד טעמן של אבותנו בזה הוא, לרמוז חבתן לארץ ישראל והשתוקקותם לעליה שכאלו רוצים לעוף אליה ברגע שמזכירים אותה. אם כי לא קורין אותה בקול אחד כמצווה.

דומה לזה מצאתי ושמעתי כשקורין סדר איזהו מקומן,,, כשמסיימין וכליל לאשים במשנה המתחלת העולה קדשי קדשים, תיכף מסמיכים אליה זבחי שלמי צבור ואשמות,,, ורציתי לדעת פשר דבר מדוע עושים כך? ורואה אני בזה רמז מחוכם לאמר: היות והעולה אין לכהנים בה הנאה אלא עורה בלבד, תיכף מסמיכים אליה זבחי שלמי צבור וכו', כמנחמים אותם לאמר: הנה לכם הנאת אכילה מבשר שלמי צבור ואשמות, ראה נא ותבין חין ערכם של מנהגי אבותנו במנהגיהם ובתפלותיהם".

וכעת דן הרב בשאלה האם יש להמשיך מנהג זה באר"י, וז"ל: "ולעצם השאלה ששאלת, מה טוב ומה עדיף ממנהגי הקריאות השונות. נראה לי כי עתה בארץ ישראל יש להעדיף לקרוא את כל שמע בקול אחד ובנעימה אחת עד הסוף, אף כי בצנעא היו קורין פרשה אחרונה במהרה.

הדבר פשוט, כיון שזכינו לשכון כבוד בארצנו הקדושה, אין עוד צורך למהר בקריאתה כמאז אחרי אשר הגענו למה שנכספנו, ולכן צריכים אנו לשוב לעיקרא דדינא לקוראה כולה בקול אחד ובנעימה אחת מתחלתה ועד סופה. כי זוהי מצותה לכתחלה כמ"ש כל הפוסקים" וכאן מעתיק הרב את דברי מהרי"ץ המשבח את מנהגינו בזה עפי"ד המדרש הנפלאים שהבאנו בתחילת המאמר.

ומסכם הרב: "לכן לדעתי נראה ברור דלפי הטעם שהזכרתי אין מקום עוד לקרותה בפרשה אחרונה במהירות, ועדיף לקרותה בקול אחד, בנעימה אחת ובמתון מראש ועד סוף אלבא דכ"ע וכמ"ש מהרי"ץ ז"ל. [ומוסיף הרב הערה בסו"ד: על כל פנים אם הדבר יביא לידי מחלוקת בצבור, בשנוי המנהג הקיים, העיקר בזה השלום. כי אלו ואלו דברי אלקים חיים ובלבד שיקראוה בקול אחד].

רק שאחר המחי"ר, ראיתי להעיר על דבריו, שאם אכן הטעם היה כדבריו רק משום חיבת ארץ ישראל, מדוע המשיכו למהר בכל פרשת ציצית הארוכה, מה השייכות בין הציצית לחיבת ארץ ישראל, ואי הטעם רק משום חיבת א״י, הוה סגי למהר רק בתיבות "על האדמה אשר נשבע" וכו', ובפרשת ציצית לחזור ולקוראה כדין בנעימה. {וכבר מצאנו דעבדינן בדומה לזה בערבי הרגל באמירת מזמור "למה רגשו גויים" שמנהג כל קהילות תימן לומר פס' "תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם" במהירות, [וביארו בזה הרמז שכך יאבדו כל הגוים במהירות], ואח״כ חוזרים לומר כל המזמור בנעימת החג האיטית}, ושמא משום כך כתב עליה הבאי״צ המובא לקמן {ח"א עמ' קפ״ו} דאין דבריו נראים.

         

דברי הבארות יצחק – הגר״י רצאבי שליט״א בבארות יצחק {ח״א עמי קפ״ו}, מסיק כי מקור מנהג זה, למהר בפרשה השלישית של ק"ש, הוא משום שהיו הציבור אז עסוקים בציציותיהם, כפי המנהג לנשק בפרשה זו הציציות, וע״י כך נחלשה האמירה הציבורית בנעימה אחת של כל הקהל, וכבר מצינו שהגר״ד משרקי זצ״ל, מגדולי חכמי צנעא, מוכיח את בני עירו על עיסוקם היתר באחיזת הציציות, בספרו שו״ת רביד הזהב סי' י' וז״ל: "ראיתי עדתינו זריזים ונזהרים אפילו בדברים שאינם רק תשמישי קדושה, כגון ציצית וכוי, יש מהם מנשקין אותם כל זמן קריאת פרשת ציצית, ויש מהם בשעת זכירת תיבת ציצית, ועוזבים קריאת רוב הפרשה או תיבות ממנה. ויש קורין הפרשה ואין ראיית עיניהם זזה מהציצית עד השלמת הפרשה, ואעפ״י שכל זה מעשה בורות אחר שהורונו רז״ל המעשה אשר נעשה, למה לנו להתחסד ביתרון על דבריהם" עכ״ל.

ולפי״ז כתב שם בבאי״צ: "וכיון שהיו מקצת הקהל טרודים עי״ז בשעת פרשת ציצית, ממילא לא יכלו לקרותה במיתון ובהשואת קול כראוי כנהוג אצלינו בשאר דוכתי, אלא זה מקדים וזה מאחר. ואם כנים הדברים, אזי יש להם לשנות המנהג" עכ״ל. וי״ל לפי״ז כי כיון שמיהרו בקריאתה ביום, נשתרבב המנהג למהר קריאתה בלילה גם כאשר אין מנהג לנשק אז הציציות.

דברי הגר"ח בניהו - הגר״ח בניהו שליט״א, {במאמרו בספר הזכרון אהל יוסף עמי פ״ט ואילך} ביאר כי מנהג זה, טעמו הוא עפ״י מה שמצינו בברכות {י״ד ע״ב}שנחלקו חכמי ארץ ישראל {מערבא} עם חכמי בבל, האם לומר את פרשת הציצית בק"ש גם בלילה וכיצד, ונחלקו בדבר הבבלי והירושלמי וכו'. וחכמי צנעא, מצאו דרך לקיים את המצוה כב' השיטות: מצד אחד לא דלגו באמירתה כשיטת הירושלמי, אך גם לא קראוה כהרגלם בנעימה איטית, וזה כדי לצאת את שיטת הבבלי, ולעשות היכר שאין דרגת חיובה של פרשה זו כשאר פרשיות הק״ש, עי״ש.

אלא דיש להעיר, דלפי״ז, הלא כל ההיכר היה נצרך רק בלילה, ומדוע גם באמירתה בשחר מיהרו, הלא שם לכו״ע דרגת חיובה שוה? והוא עצמו הרגיש בזה וכ' בסו״ד כי המנהג המקורי היה למהר קריאתה בלילה, ומזה נשתרבב למהר הקריאה אף ביום. נמצא שאף לדבריו אין מקור למנהג למהר הפרשה השלישית בקריאת היום.

גם הגאון רבי שלום יצחק הלוי, עמד בתשובתו על טעם זה בסוף דבריו, וז"ל: "ולבסוף ברצוני להעיר, שמעתי אומרים כי הטעם לקריאת פרשת ציצית במהירות, הוא מפני שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה. וקשיא לי בטעם זה בתרתי: (א) אם מפני טעם זה, מדוע ממהרים קריאתה גם ביום. (ב) הלא קריאת פרשה זו בלילה חובה היא, מפני שיש בה הזכרת יציאת מצרים ובזה נפסקה הלכה כבן זומא, ספ"א דברכות משנה ה'. וכ"פ הרמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג ויתר הפוסקים" עכ"ל.

לעניות דעתי, לכל הדעות, לפי מנהג זה למהר בפרשה שלישית, הלא בהגיע פרשה שלישית של קריאת שמע, מתקיימים אז דברי המדרש: ״אבל כשישראל קורין ק״ש בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונים דעתם בק״ש, רוח הקודש צווחת ואומרת: ברח דודי ודמה לך לצבי", ומדוע להתחיל את כל הק"ש בקול אחד ובהשוואה אחת ולשמח בכך את השכינה, ובסיום הק"ש לקוראה בטירוף הדעת? וכך נראה שזה הטעם והנימוק של הדברי חכמים לבטל מנהג זה, מפני שעל ידו מתבטלת נעימות התפילה כפי שהביאט מהרי"ץ שציינו שם. וא"כ לכה״פ בבתי כנסיות של ימינו המעורבים מכל יוצאי קהילות תימן, בודאי שיש להעדיף לקוראה בנעימה אחת בכל הפרקים.

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
דפוס ברק
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן