מא, א, ויהי מקץ שנתיים ימים.
זש"ה לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. לומר, לכל דבר שיש לו סיום יש לו קץ, אבל לתורה ולמצוות אין קץ. ולפיכך כמה אנו צריכין להזדרז, בכדי שבזה נזכה לשבח להקב"ה על הנסים והנפלאות שעושה עמנו בכל דור שאין להם קץ, דמשו"ה אמרו חז"ל דבטלה מגילת תענית שהיו כתובים בהם ימים טובים שלא להתענות ושלא להספיד בהם, והיו עושין אותם ימים טובים לשבח להקב"ה וליתן תודה לפניו על הנסים שעשה עמהם, ולא היתה השנה מספקת לעשותה ימים טובים לשבח לשם יתברך, לפיכך ביטלום והניחו לנו חנוכה ופורים לכלול בהם כל הנסים שעושה עמנו בכל עת, ולהודות למי שאין לו קץ ותכלית לשבחו יתברך.
ד"א ויהי מקץ, במדרש זש"ה קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, זמן נתן הקב"ה לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ע"כ. לפי שידוע שכך הוא ברייתו של עולם, בתחלה חשך כמ"ד וחשך ע"פ תהום, ואח"כ ויהי אור. ללמד שאין ניכר האור אלא אחר החושך, וכמו כן הצדיקים והישרים בתחלה מתייסרין ביסורין הדומין לחשך ואח"כ יוצאין מאפילה לאורה ולשמחה, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ולמה זוכין לכך, בעבור שקבלו היסורין באהבה ובחבה, דיודעין דלטובתן נתן להם הקב"ה היסורין דעל ידי זה הם מוציאין אורם הזך לעולם, ועולין ממדריגה למדריגה עד שיגיעו למעלה עליונה, וכמו שמצינו ביוסף הצדיק ע"י שקבל ייסורי ה' באהבה ובחבה זכה לצאת מאפילה לאורה ולעלות למדריגה עליונה, וסמך לזה ולתתך עליון וגו'.
ד"א ויהי מקץ, במדרש זש"ה אשרי הגבר אשר שה"מ, זה יוסף. ולא פנה אל רהבים וגו', זה יוסף, ע"י שאמר זכרתני והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, ע"כ. ויש לתמוה ע"ז איך בעל המדרש התחיל לספר בשבחו של יוסף ולבסוף אמר בהיפך. ויש לומר דבעל המדרש הוקשה לו, דנימא יוסף בטח בבש"ו דזה לא אפשר לאדם גדול שיבטח בב"ו, אלא ודאי שיוסף הצדיק לא בא לידי כך, אלא בטח בה' כאבותיו, אלא מחמת שאמר זכרתני והזכרתני דקדקו עליו מן השמים, אע"פ שבנ"א דרכן לומר כך, לא הוה לו לומר כך משום שהוא חסיד והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה שנאמר ונורא על כל סביביו.
כתיבת תגובה