העיר דמאר נמנית עם עריה הראשיות של תימן, ואנשיה מפורסמים בפיקחותם, בערמתם ובשנינותם. הלא כך יאמרו המושלים. "דמארי בצנעאניין" (דמארי אחד שקול כנגד שני צנעאנים). בנוסף לכך ידועים היו גויי דמאר גם באיבתם הדתית לכל אשר בשם יהודי יכונה. כל עוד ויש אפילו יהודי אחד המסרב להכיר ב'שליחותו' של מחמד, אין שלום בעצמותם ואין דתם שלמה וחזונם מאפע. לכן מצוה מן המובחר לנשא את המסלם על היהודי. להרים אותו מעלה מעלה ולהוריד את היהודי מטה מטה, עד עפר. אחת הגזרות שגזרו גויי דמאר על יהודי עירם, בשם אללה ומחמד. היתה לכפות על ה"כופרים" לעשות למענם את העבודות המאוסות והבזויות, ובין השאר לסחוב את פגרי הבהמות שלהם אל מחוץ לעיר. יהודי דמאר מינו מטעמם אדם מיוחד שיהא סוחב את הפגרים, ואותו אדם זכאי היה לפשוט את העורות של הנבלות ולמרוט את חלבהן. העורות והחלבים היו שכרו חלף עבודתו הבזוייה, והגויים לא ראו סיבה לערער על כך. העיקר, לדידם, שעבודה בזוייה זו, שאינה מכבודו של מסלם, נעשית על-ידי יהודי ולא היה איכפת להם מה נוטל אותו יהודי בשכרו. והנה הופיעו לפתע מערערים ומתנגדים כמה ערבים אדוקים מן המתקדשים והמטהרים פנו אל המושל ואמרו: – אדוננו, היהודי הלז שסוחב את הפגרים מכשיל ומחטיא אותנו, שהרי הוא פושט את הנבלות ומורט חלבהן ואחר כך מוכר את החלבים ליהודים שמייצרים סבון. ואנחנו, כלומר המסלמים, קונים את הסבון ומכבסים בגדינו ובשרנו בסבון, ונמצא שאנו מקבלים טומאה מטומאת הפגרים, וזוהי מכשלה ועוון פלילי. כיצד, אפוא, תתקבל תפלתנו ואנחנו מרובבים וטמאים, שהרי הרחיצה לא תועיל? … המושל קיבל את טענת המערערים וקם ותיקן תקנה חדשה. הוא אסר באיסור חמור לפשוט את הנבלות, אבל גם קבע שכר. הוא אמר: מי שמת לו גמל ישלם ליהודי שמפנה את הפגר חצי ריאל בשכרו פרה – חצי ריאל. חמור רבע ריאל. וגם קבע קנס: יהודי שיעבור על התקנה ישלם כסף ענושים בסך חמשים ריאל, לא פחות… והתקנה נשמרה בקפדנות עד שנפל דבר בבקר. וליהודי אחד היה שור מקרין שנוּגע במחלת הדבר ומת. אותו יהודי סגר דלתו ופשט את עור השור המת ומרט את חלבו, ובלילה השליך את הבשר חוצה אל עמק הפגרים. ואין יודע ואין רואה ואין שומע. למחרת היום נקהלו עופות הטרף מסביב לבשר החשוף והודיעו ברבים שיהודי פלוני הפר את התקנה. בחינת כי עוף השמים יוליך את הקול. הערבים הלכו מיד והודיעו את הדבר למושל. בחרון אפו כי עז, ציווה המושל לכבול את היהודי בשני זוגות כבלים עד שישלם את הקנס בסך חמשים ריאלים. היהודי היה אדם עני ולא היה ביכלתו לשלם אפילו שמינית שבשמינית מסכום זה. הוא נכבל זמן ממושך ומאסרו גרם לו יסורים גדולים וסבל בל יתואר. ומשהגיע עד שערי מות נתוועדו פרנסי הציבור וטיכסו עצה כיצד לחלץ את היהודי מצרתו ולפדות אותו משביו. הם נתנו עיניהם ברב המובהק. איש תבונות ידלנה, חכם-חרשים, החכם השנון ר' סאלם נסים ושצי נ"י ואמרו: זה יושיענו. אמרו לו: יא מרי, בוא עמנו אל המושל והעד לפניו בשבועה, שאתה הוזעקת לשחוט את השור כדי להצילו מלמות בדבר. ושאתה שחטת אותו והוא עוד חי, אלא שבבדיקת הריאה נמצא שהוא טריפה והושלך לאשפה… אמר להם מרי סאלם: כיצד אוכל להישבע לשקר? אמרו לו: מותר לך להישבע לשקר, כי זאת מצות פדיון שבויים. להציל נפש מישראל. נענה להם וקם והלך עמהם. משעמדו לפני המושל. אמרו לו: יא מולאנא, הנה הבאנו את הרב ששחט את השור. הרב יעיד לפניך בשבועה שהשור היה טריפה ולא נבלת מת… ומיד ניגש אחד החכמים להשביעו למרי סאלם לעיני השופט ואמר לו: אחוז בציצית! מרי סאלם אחז בציצית, והחכם "השביעו" בשפת עבר ואמר: יענך ה' ביום צרה. תענה אמן! מרי סאלם: – אמן! – ישגבך שם אלהי יעקב אמן! ושילומת רשעים תראה – אמן! המושל, שלא הבין את תוכן השבועה וגם חשד בכנותה, הפסיק מיד את החכם ואמר: לא אתה תשביע אותו, אלא אני אשביע אותו בלשון ערב. אחר כך פנה אל הרב ואמר: אמור: הריני נשבע לפי כוונת המשביע. ואם אכוון אחרת – הכוונה לא תועיל… הצהרה זו הפתיעה את מרי סאלם והרתיעה אותו עד למאד. לא תיאר לו שהגוי הזה ידקדק כל כך בכוונת השבועה ויחדור לעומק. מרי סאלם לא היה מסוגל לבטא בשפתיו את שם אלוהיו לשוא ואפילו לשם פיקוח נפש. הוא לא יכל לחזור על הצהרתו של המושל: תחת זאת התנצל ואמר: – אדוני, יש לי ספק בדבר, לא אוכל להישבע, כי ברגע שבאתי לשחוט את השור הוא נפח את נשמתו, והשחיטה כבר לא הועילה… – זהו זה, זוהי נבלה – קרא המושל בחרון וציווה להוסיף ליהודי עוד כבל שלישי. הוא שיבח את הרב בו במקום על שלא נפתה להעיד עדות שוא, אך לא היה בכך משום נחמה, לא למרי סאלם ולא לפרנסי הציבור; ביקשו להועיל ונמצא שקילקלו: הם שבו לבתיהם בפחי נפש… מרי סאלם יסרוהו כליותיו: עדותו אך הוסיפה סבל על סבלו של היהודי והחמירה את מצבו. הוא היה סוער ומיצר ולא ידע מנוח. יום ששי היה. מרי סאלם שת עצות בנפשו ואמר: אלך אל המושל, ואת אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר. לבש בגדי שבת והלך. המושל ישב אותה שעה במסיבת הקאת של אחר צהרים עם אחוזת מרעיו. ומשראה את הרב עומד פתח הבית, חרד להקביל פניו ואמר: – מה לך? הוא סבר שמא היהודים התאנו לו לרב על שלא עלתה מזימתם. אמר לו הרב: – אדוני רב החסד, יהודי מסכן זה אינו מזיד, הוא לא ידע על התקנה של המושל ועשה מה שעשה בבלי דעת: הוא היה מחוץ לעיר טרוד אחר פרנסת ביתו. אבקשך להתחשב בעובדה זו ולחון אותו – והרחמן יצילך משגיאות. המושל, שביקש פתח להמתקת הדין, נאחז בתירוץ של הרב ואמר: – נאמנים דבריך עלי , יא מעלם. כיון שכך אתה אומר – הריני מצווה לשחררו תיכף ומיד… מרי סאלם הודה לשם על חסדו ושב לביתו מאושר ושמח.
23
ינואר
כתיבת תגובה