לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00  ברוכים הבאים! 

מדור ימי הפורים

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ליל הסדר בירושלים תשע"ט

השבת אבידה

השבת אבידה

מעשה בשני חברים שעסקו במסחר שנים רבות עד שאמרו הבריות שום דבר אין בכוחו להחליש את האהבה והידידות ביניהם. תמיד, עם עלות השחר, היו שמים את הסחורה על חמורים ויצאו יחד לכפרים למכור סחורתם כך הצליחו במסחרם ולא ידעו עוני. באחד הימים, והם כבר לא בבחרותם, אמר סעדיה לחברו סאלם: "אני מכרח למהר היום לביתי, נזכרתי שהיום הוא יום "היאהר-ציאט" לאבי-מורי ועלי להיות בבית הכנסת. סיים את מכירת הסחורה ומחר נתראה. "טוב - ענה סאלם - יהי אלהים עמך" עלה סעדיה על חמורו וכל הדרך זרזו שילך מהר עד שהתכסה החמור בזעה. בא סעדיה לעיר, נכנס מיד לבית הכנסת ויאמר "קדיש". שהה זמן מה בבית הכנסת ויצא החוצה. הוא יוצא והנה ראה מרחוק את חברו סאלם. סעדיה שרק עכשו מצא כי אבד את ה"כורדה" שלו, הוא שקיק הכסף, פנה אל סאלם ואמר: "אולי מצאת את הכורדה שלי? " ענה סאלם: כן, מצאתי מרוב חפזון נפלה עליך, טוב שאני מצאתי ולא אחר" ונתן לסעדיה את הכורדה שלו.

 

זה התחיל למנות את הכסף. אמר סאלם לסעדיה: "טוב שאתה מונה את הכסף אם כי אמרו רבותינו אין ברכה שורה בדבר המנוי". בין כך ובין כך עמדו אנשים רבים מיוצאי בית הכנסת סביב שני הרעים. התחיל סעדיה צועק: "אוי לי, אוי לי - היו בכורדה ארבעים ריאל והנה רק עשרים". סאלם צחק ואמר: "אם יש לך רצון להתלוצץ הרי זה סימן טוב". אך סעדיה המשיך: "באמת התורה, אין כל חשק לצחוק, חסרים לי כאן עשרים ריאל, אוי שנחפזתי מעשה חפזון סופו רזון". סאלם לא הבין אך התאפק וקרא מנה ידידי עוד הפעם את הכסף וחשוב, אולי היו לך רק עשרים ריאל הן הכורדה סתומה בפתחה ואין לחשוב שנפלו ממנה ריאלים. "אמר סעדיה: הנה מניתי שוב והכסף חסר". סאלם כאב לבו וחשב: "אני לא פתחתי את הכורדה ובודאי שלא לקחתי גזל, מה לעשות? " ניכר היה שבלבו הוא מצטער, בין האנשים שהביטו על שני החברים לא האמינו למשמע אזנם: האם סאלם האיש הישר יגזול זולתו? עמדו וחכו לראות מה יהא עליהם. "הא, התחיל סאלם מדבר אל עצמו ואומר: נפלתי בפח, יצרי השיאני לקבל טובת הנאה בשכר טרחתי, הייתי בטוח שלא תדע בדיוק חשבון כספך והוצאתי מן הכורדה עשרים ריאל". עוד הוא מדבר הוציא עשרים ריאל מכיסו ונתנם לסעדיה ואמר: סלח נא לי וקבל את שלך, הרי לך עשרים ריאל. סעדיה הכניס את הכסף לכורדה ואמר: "מחול לך, מחול לך" והלך לו. הלך סאלם מהר לביתו למען לא יראו העומדים כי דמעות עומדות בעיניו. והענין היה לשיחת האנשים בעיר. נכנס לביתו ואשתו קבלתהו במאור פנים ובברכה: "אירחיב לביתך! והוא כמעט לא יכל לדבר. רק בחדר סיפר לאשתו את כל המעשה ואמר: "האם אקח כסף לא שלי? אפילו מגוי לא אקח קל וחומר מידיד". ענתה אשתו: "למה עשית זאת, לתת לו מכספך"? אמר סאלם: "וכי מה הייתי צריך לעשות? " "לירוק בפניו"! ענתה האשה והוסיפה: "אחרי שנים רבות ביחד הוא חושד בך? " סאלם, כיון שחשב כך טוב עשה אמר: "אם עשיתי כדבריך היתה החרפה שבה אל חיקי, כלם שעמדו סביב לא היו מאמינים לי שרציתי לקיים השבת אבדה שהיא מצוה גדולה בתורה". אבל האשה החזיקה בדעתה ואמרה: "האם בשביל מצות השבת אבדה היית צריך להוסיף לו משלך? " סאלם המשיך לדבר ולנחם את אשתו וזו כאשה נאמנה וטובה מהרה להביא לו מן התבשיל שהכינה וקפה "'קישר" ישבו שניהם לאכול ולבם כבד עליהם מן הדבר שקרה. ראה כך אמר סאלם לאשתו "יא #מארה (לדעתי צ"ל ללא א' אחר המ'), המשל אומר, מצוות לא נקנות בקלות כמו שמפצחים אגוזים, מצוה אמתית צריכה לעלות בכסף ולפעמים גם בקרבנות. אני יודע כי לא פתחתי כיס הכסף שלו ולא נגעתי בכספו והגורל זמן לי מצוות השבת אבדה". כך דיבר אך לבו היה מר עליו מאד שחברו חשד בו והחליט לא לדבר אתו לעולם. באותו הלילה נפתחה דלת ביתו של סאלם וסעדיה נכנס לחדר הגדול והוא כאדם שרץ בדרך ארוכה. "הייא עליכם שלום אמר לסאלם באתי לומר לך שלא התנהגת עמי כאח". "מה קרה - אמר סאלם נזכרת שחסר לך עוד כסף? " ענה סעדיה בבשת פנים: "עוד כסף... עוד כסף... למה אתה מענה אותי? למה נתת לי כסף שלא לקחת ממני, שלא מגיע לי? " אמר סאלם: "לא מגיע לך? הלא דרשת מידי !" ענה סעדיה: "לא דרשתי, אמרתי שחסר לי, אמת היה חסר". סאלם: "אם היה חסר, מי לקח אותו? השיב סעדיה בצער: מי לקח אותו? אני לקחתי, אני הטפש ועם הארץ. "בצהרים שלמתי ליחיא עשרים ריאל ושכחתי ולא רשמתי אצלי. כשבאתי הביתה נזכרתי בדבר. עכשו מהרתי אליך להחזיר את הכסף ולבקש סליחה ומחילה". "לא, לא אקח את הכסף, סעדיה, ואם רעב אתה שב ואכול אתנו". "חוס ורחם עלי, אל תלעג לי, באתי הנה לא כחוטא ופושע להחזיר לך הכסף ולבקש מחילה". "הכסף אינו שלי - ענה סאלם אני הפקרתי אותו ברגע שמסרתי לך". סעדיה אמר לו: "אי אפשר שאשאיר כסף זה אצלי, הוא שורף את בשרי ואת נשמתי". אמר לו סאלם: "וכי דאגת אתה לשרפת נשמתי? על זה היית צריך לחשוב קודם בטרם לקחת את כספי. רוצה אתה להחזיר לי את כספי בחשאי מה שקבלת ממני בראש חוצות ובקולי-קולות וזה שנקרא בפיך כפרת עוון? בזה אתה אומר לטהר את נשמתך? ומה על חרפתי ובושתי וכי שוות בעיניך ולא כלום? ". ראה כך סעדיה וקרא בקול: "אני מוכן להכריז על פשעי בפני קהל ועדה"! ענה סאלם בתוקף: "מי יאמין לך, כל השומע יאמר כי בחמלתך עלי, אתה רוצה לטשטש את הגנבה שלי ולטהר אותי בפני הבריות". "אם כך, מה אתה דורש ממני? - צעק סעדיה. השיב לו סאלם: "אחד אני מבקש ממך, עזוב את ביתי ואל תוסף ראות פני, עשה בכספי מה שתרצה". יצא סעדיה והוא עוד על סף הבית ואמר: "אתה נוקם ונוטר, אכריח אותך לקבל את שלך, בדין תורה אכריח אותך, שלום לך". למחרת היום בבקר בא לבית סאלם שליח בית-דין ואמר לו שאב בית דין מבקש אותו לבוא לבית הדין לדין תורה. הבין סאלם שזה בענין הכסף שלא רצה לקבל בחזרה. השמועה על "דין תורה" - בין כך ובין כך נודעה ברבים, דין תורה העומד להיות בין שני הידידים ונתפשטה במהירות בכל מקום. לפני המועד הקבוע התמלא בית הדין של הרב הראשי באנשים רבים שעזבו מלאכתם, וכלם השתוממו על משפט מיוחד זה. סעדיה התובע הופיע לפני הדיין מדוכא ופניו כמו שישב בתענית ימים רבים. גם סאלם הופיע והוא הנתבע, שהופנו אליו כל מבטי-הקהל בחיבה. שניהם עמדו ביראת כבוד לפני הדיינים. פנה אב בית הדין אל סעדיה ואמר: "פתח פיך ויאירו דבריך". בקול רועד מדמעות שחנקו גרונו סיפר סעדיה את המעשה בכסף שחשב אותו אבוד, וכאשר נתגלתה לו טעותו רצה להחזירו לסאלם ולבקש מחילה, אך זה מאן לקבל כספו ושלח אותו מעל פניו, ואמר: "מוכן אני להודות בפשע ולקבל עלי כל קנס וכל כופר שיושת עלי". כך קרא סעדיה בלב שבור. סאלם הנבון, שנודע כתלמיד חכם ענה: "לא אקבל את כספי, התגלגלה לידי מצוה גדולה באותה שעה, מצות השבת אבדה ואיך לא אקימנה? באותה שעה היה בעל דיני בטוח שהסכום חסר לו ואני לקחתי כסף לא לי". והוסיף: "החשב אז סעדיה שכל המלבין חברו ברבים כאילו שופך דמו?!" הדיינים נסו בכה ובכה, הביאו פסוקים מן התורה ומן ההלכה לפייס בין שני הניצים אך סאלם בשלו: "רבותי! לא היתה לי ברירה אותה שעה שנתתי כספי, הכרתי בפניהם של העומדים סביבנו באותו יום שיש מהם חושדים בי, לכן נתתי לו את כספי". חשבתי שגם לו תבעתי דין תורה על עלילה זו הייתי נחשב כגנב בעיני אנשי עירי ימים רבים. הדיינים השתוממו ולא ידעו מה יהיה דינם. סאלם צדק בדבריו, סעדיה לא היה צריך לקחת את הכסף באותו יום, המשפט ארך כשלש שעות ולאחר התיעצות בין הדיינים מצאו דרך להשלים בין סאלם וסעדיה. קרא אחד הרבנים הדיינים: "שמעו נא יהודים כשרים! רואים אנו שאתם שניכם אנשי אמת, שונאי בצע ולוואי וירבו כמותכם בישראל. אולם ריב ומחלוקת סופם מדנים ושנאה, אפשר לעשות בכסף, שהוא מקור המריבה מעשה טוב. האם לא טוב לכם לשתף עצמכם במעשה צדקה בכסף זה? אתה - סאלם מוותר על כספך וסעדיה מוכן להוסיף על עשרים הריאל עוד עשרים. עשו מצוה גדולה בכסף רב זה והכניסו חתן וכלה עניים לחופה. וכל קהל השומעים הללו את מורי הקהל. הסכימו שניהם לפסק הדין.

עוד מסיפורי תימן....

החנות
אתר מסורת
קודש לכל חי