לפני שנים רבות קרה הדבר ומעשה שהיה כך היה. בארץ תימן נעצרו השמים שלש שנים ולא ירד גשם ארצה. היוקר האמיר ומצב התושבים ירד פלאים. לא היה אוכל לאדם ולבהמה וכל חי עמד לגווע ברעב. ויצעקו אל ה' להושיעם. אנשים, נשים וטף, יהודים וערבים, ויגזרו על צום בימי שני וחמישי. יהודים וערבים עלתה שועתם השמימה וכל עם התפלל לאלהים ונביאיו ובקשו רחמי שמים להצילם מכליון. כולם חדלו לעבוד, הגברים התהלכו עטופים בטליתותיהם ובתפילין, וספרי-תורה מכוסים בפרוכות שחורות לאות אבל בידיהם. נשים זקנות אמהות לתינוקות התהלכו כשילדיהן בידיהן הרועדות והן נאנחות ובוכות. אף עלמות צעירות מתיפחות, טופחות על מלבושיהן הדלים והריקים ורב הצער והיגון בכל. גם ילדים צעדו כשעיניהם מופנות לשמים בצער על ביטול תורה. ערביי ארץ תימן נהגו כדרכם בימי עצירת גשמים: הרכיבו את הנשים הזקנות, כשפניהן מכוונות כלפי זנבות החמורים ובידיהן תרנגולים-תשושי-כח ודלי-בשר והן מצליפות עליהם במקל-נועם לסרוגין, בכדי שגם התרנגולים ירימו קולם, קול תחינה לה'. וכל הקהל מנער ועד זקן צעקו: הושיע, אללה, הושיע נא! ראה עד כמה יבש דם לבנו מרעב וצמא! עד מתי תסתיר פניך מאתנו? " נשים התהלכו כשפלכיהן בידיהן הרועדות והצעירות בהן מתופפות על חזיהן ורב הצער על כל פנים. וכילדי היהודים כן ילדי הערבים התהלכו ברחובות בוכים מרעב וראשם מורם כלפי שמים. כלם חששו שאם ימשך הרעב לא ישאר כל–חי על האדמה. מעל למסגדים קראו בקולי קולות שליחי-הקדש אל אללה לעזור להם בצרתם. גם אלים וכבשים היו ברחובות העיר, למען יראה ה' עד היכן הגיע הרעב והסבל לאדם ולבעלי-חיים גם יחד.
כל התחנונים והמעשים לא הועילו, הארץ חרבה מיובש. סבל הרעב הגיע לשיאו ורבים נפחו נפשם, והנה, לפתע פתאום הופיע ערבי זקן ודל-בשר במקום גבוה מול קהל יהודים וקרא בכל כוחו: "חי אללה וחי נביאו מוחמד, כי אתם, היהודים, אשמים בכל. לכם הכוח והחובה להושיע, אלא שחסר לכם רצון טוב לעזור, לכן בני-מוות אתם!" פחד נפל על היהודים למשמע אוזניהם ובסתר לבם חשבו: הנה עלילה חדשה באה להשמידנו. הערבי הוסיף לאמור, "אני זוכר לפני שבעים שנה היה מצב דומה של עצירת גשמים ורק היהודים הצליחו אז בתפילתם להשפיע במרומים. ירד גשם שוטף ורב. בימים ההם – מספר הערבי – הופיע זקן מבין היהודים!, עג עוגה ובא בתוכה, תלה עיניו בשמים וקרא: "רבון העולמים ואדון האדונים ! הנני מכריז בזה, כי לא אזוז מעוגתי עד שתוריד גשם-נדבות". ויהי כן. השמים התקדרו בעבים, הבריקו ברקים ורעמים הרעימו וגשם שוטף וחזק ניתך ארצה. הערבי הוסיף עוד, כי היהודים ספרו לו שגם בימי-קדם, בימי בית-מקדשם בירושלים, קרה מקרה של עצירת גשמים, ונמצא בימים ההם איש בשם חוני המעגל, אשר הצליח להוריד גשמים. מאז חתמו רבני ישראל שטר התחיבות כי במקרה של עצירת גשמים על היהודים תמיד להושיע את העולם בתפילתם. שטר זה נתגלגל למסגד והוא שמור בו עד היום הזה ואפשר לקראו לפני כולם. לכן אחת דתם של היהודים למות מות נבלים, אם לא ירד גשם. הערבי אינו מאמין שאין בדורנו איש כחוני המעגל בין היהודים. קצורו של דבר: השטר הובא והערבי קראו לפני היהודים ואמר כי בני-מות ושונאי הערבים המה, אם לא יקימו הבטחתם עליה חתמו פעם. צרת נפשם של היהודים גדלה מאד למשמע אזנם ביודעם את שנאת שכניהם ושבו לבתיהם ביגון ובצער. למחרת התאספו היהודים, הרבנים והדיינים לבתי-כנסיות ולא היה גבול לעקת-נפשם ויגונם. כי הנה נוספה צרה חדשה. הערבים ישמידו אותם ואת עולליהם. כל מחנה ישראל היה לחרדת אלוהים. צמו וביקשו על נפשם. נשלחו שליחים לנכבדי הערבים, שהוכיחו להם את נקיון כפם בכל דרכיהם ואת יחסם הטוב כלפי שכניהם. דברי השליחים נפלו על אזנים אטומות. פנו גם למלך. המלך בשמעו את צרת היהודים, נכמרו רחמיו עליהם והוא הבטיחם כי ידחה את גזר דין המוות, אולי בינתיים ירחם אללה וירד גשם. היהודים שמחו על דחיית גזירת המוות, אך לא ידעו מה ילד יום, אמרו: "תפילה וצדקה ותשובה, מעבירות את רוע הגזירה". פתחו ידיהם לרווחה לעזור איש לרעהו במעט שנשאר להם ושמו מבטחם בה'. חלפו ימים והנה בשעת התפילה הופיע איש נשוא–פנים ונכבד, זקן כבן תשעים שנה, הוד והדר לו, זקנו יורד על-פי מדותיו ומראהו כמראה מלאך אלהים. היהודים נדהמו כי לא ידעו מי הוא. בענווה ובהסכמת הרב הוא עבר לפני התיבה להתפלל. הוא שם לפניו מאזניים ומשקלות, שהביא עמו ופתח בתפילה ובתחנונים בקול נעים. עיני כל היו נשואות אליו בחושבם אותו למלאך ששלחו ה'. בהחזיקו את המאזניים בידו הזכיר לאלוהים בדברים נרגשים, כי רק עם ישראל הסכים לקבל תורה בהר סיני, בה בשעה שכל העמים סרבו לקבל אותה ובני-ישראל אמרו בהתלהבות: נעשה ונשמע. לכן יש לקיים את הנאמר בתורה: "מאזני–צדק, אבני צדק, איפת-צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא י"ט, לו), "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים כ"ה, ט"ז). עם ישראל מקיים כל זאת, – קרא הזקן בקול חזק – והאם ה' שומר ישראל, לא ישמור הבטחתו לעמו? לאחר סיום דבריו, ביקש מאת היהודים לצאת לרחוב. הוא עג עוגה באמצע רחבת בית-הכנסת. עמד בתוכה והמאזניים ואבני המשקל בידו, הרים עיניו השמימה וקרא אל ה' את דברי חוני המעגל בשעתו בימי "הבית": "נשבע אני בשמך הגדול, שאינני זז מכאן עד שתרחם על בניך וירד גשם עד שימלאו את הבורות והמערות, גשמי רצון וברכה ונדבה", עודנו מדבר והנה קדרו השמים בעבים וגשם ניתך ארצה. הגשם הפתיע את כולם והם רצו לבתיהם. בפיהם של היהודים היתה תודה ושירה לאלוהי-מרום אשר נענה לתפילת הזקן להצילם ממוות בטוח. שמעו הישמעאלים על הופעת הזקן הנכבד ותפילתו וקראו זה לזה: "הכל בידי היהודים, אין אללה בלעדי אללה, והרבה שלוחים למקום". ברם, בשמחת היהודים נפלה טיפה מרה כלענה, כי הערבים דרשו שזקן זה ימיר דתו ויקבל עליו את דת האיסלם, אחרת יומת. וכל זה למה? כי הם היו בדעה, שהאיש יכול היה קודם-לכן להצילם ולא עשה זאת. בכלל טענו נכבדי הערבים, שמפתחות השמים בידי זקן זה והוא איש קדוש, לכן עליו להיות מוסלמי ולא יהודי. היהודים הזדעזעו וקראו: "זו תורה וזו שכרה? אין תחבולה כנגד שנאתם של העמים לישראל!" הדברים הגיעו למלך וישלח לקרא בסתר את הזקן אליו ויאמר לו: "אמנם הצל הצלתנו ואני מכיר טובה לך, אבל מה לעשות וזעם העם הערבי גדול כנגדך? אתה עצרת את תפילתך עד בוש ובינתיים מתו אלפים ורבבות, לכן יצאה הגזירה מלפניהם להמיתך, אם לא תמיר את דתך". המלך יעצו לברוח מן המקום עד יעבור זעם העם הערבי. הזקן היהודי ענה למלך: "איך אברח ומי יעשה לבני אחרי, איך אציל נפשי ואותם אעזוב ומתו, כי מי ידאג להם בלעדי? " המלך הצדיקו והבטיח כי הוא ידאג לבני משפחתו, אם ידע היכן הם גרים. המלך הוסיף לאמר: "הן אחר שנתיים תוכל לשוב לביתך". הזקן השתחווה למלך ואמר לו שמקום מגוריו בכפר קטן הרחק מהעיר צנעא. הוא השאיר מכתב בידי המלך למשפחתו, נפרד מהמלך בתודה ובשלום ושם פניו המדברה. בילקוטו לקח צידה שהוכנה לו בפקודת המלך. בהגיעו למדבר ובהתהלכו בו ירד היום לאט-לאט. כוחותיו עזבוהו מרוב הליכה ועייפות תקפה אותו בחום הלוהט. הוא ישב בצל אחד הסלעים ושבר את רעבונו במעט הצידה שנשארה לו. אחרי שרווה צמאונו, התחיל לחשוב מה לעשות בלילה במקום שומם זה. הביט אנה ואנה וראה אילן-סרק, מיהר וטיפס על העץ וישב על אחד מענפיו. באשמורת הלילה הראשונה שמע הזקן קולות מוזרים של חיות טרף. הוא גם הרגיש בחיות הרצות הנה והנה כמחפשות טרף בקרבת האילן, כאילו הריחו בו לטרפו. ויחרד האיש לשמע שאגותיהן של החיות ויתאמץ להסתתר בין הענפים לבל תרגשנה בו. ומה השתומם לראות, שגם למראשותיו בצמרת העץ נגלה נחש גדול מצונף ככדור מסביב לענף. האיש הרגיש בנשיפתו המרפרפת של הנחש מעל לראשו. גם הנחש היה כמריח את טרפו שמתחתיו. ויזדעזע האיש למראה נורא זה, כי לא ידע מה לעשות. לרדת מהעץ לא יכול כי חיות רעות אפפו את העץ מסביב ולזוז ממקומו לא העז מתוך אימה ופחד מפני הנחש, אשר ממעל לו. עודנו חושב כה וכה, והנה נראה אליו אור גדול מרחוק וכדמות אדם מתקרבת אל העץ. מדי התקרב הגואל אל העץ והאור עמו, ברחו כל החיות מפניו כמפני אש. בגשת האיש עד העץ ראה הזקן כי פניו מאירים "באור שבעתים" וחרב מזהירה תלויה לו בחגורתו שבמותניו וכולו אומר הוד והדר. בקול מלבב ונעים קרא האיש אליו, אל תוך העץ, לאמור: "זקן, זקן, המצוה הגדולה אשר עשית לקדש שם שמים ברבים להחיות עם רב, היא-היא שעמדה לפני אלוהי–מרום להצילך. בפקודת עליון באתי עדיך להודיעך, כי שמע ה' את תפילתך. ראה את דמעתך ופייקר### בעיניו רצונך הכביר לעמוד כנגד דרישת שונאיך להמרת דת עליון צרופה בדת ילוד אשה וישלחני להצילך! ועתה שמע בקולי: כאור הבוקר, אחר תפילתך תרד מהעץ הזה ושמת פעמיך אל העיר הקרובה ושם תתקבל בכבוד הראוי לך, ובה תמצא לך דירת ארעי למשך שנתיים ימים במנוחה ובשלווה. אחרי-כן תשוב למקום מגוריך להתענג בחברת בני משפחתך וכל קרוביך". ובדברו טיפס על צמרת העץ וישק את הזקן בחיבה במצחו ואחרי-כן הבריח את הנחש, עד כי נס מפניו מנוסת חרב. אחר הדברים האלה נעלמה הדמות הגואלת לפתע פתאום מבלי להראות עוד. הזקן נדהם לחזיון אשר ראו עיניו, אך יחד עם זה הרגיש כאילו רוח אחרת, רוח חדשה באה בקרבו. רוח אומץ וגבורה, רוח דעת ויראת ה'. הוא חש שהנשיקה אשר קבל במצחו, האצילה עליו אור מאיר כאור שבעת הימים להאיר את מחשכי לילו ואת מחשכי עתידו. ויהי כעלות עמוד השחר ויתעורר הזקן משנתו הקלה ולבו ער ומלא מחשבות משמחות, הוא רחץ פניו, התעטף בטלית ובתפילין, התפלל בכוונה רבה תפילת הדרך, טעם מן הצידה אשר נשארה לו ושם פעמיו לדרך, לפי צו האיש שנראה אליו בלילה. בהגיעו אל גבול העיר שאליה הלך, ראה דבר מוזר אשר הפתיעהו. כל האנשים הפוגשים בו היו "אנשי צורה" (בתימנית: כנוי לאנשים מכובדים) והם משתחווים לפניו וחיוך קל מרפרף על שפתותיהם. הסתבר, כי הרועים בשדה, כאשר ראוהו, ברחו מלפניו הם וצאנם גם יחד. מתוך פחד גדול ברחו הרועים ושבו העירה לפני הזמן הרגיל ולאנשים שפגשום ספרו לאמור: "ראה ראינו זקן אחד, אשר קרן אור בפניו, אור חזק ומזהיר כאור פני משה נביא ישראל בשעתו ומתוך בהלה נמלטנו על נפשנו יחד עם הצאן, כי לא ראינו כזאת מעודנו". בשמוע מושל המקום את השמועה על האיש הפלאי ההולך וקרב אל העיר, שלח לקראתו את נכבדי שריו לפגשו. מלאכי המושל, בראותם את הזקן, נבהלו גם הם מפניו המאירים והמזהירים כזוהר הרקיע, אך בחזקת מצוות המושל עליהם החובה לגשת אליו ולדעת מוצאיו ומבואיו בטרם בואו העירה, לכן עשו כפקודתו. הם שמעו את כל פרטי הדברים שהזקן סיפר להם. הוא סיפר שבא לעיר להשתקע בה במשך שנתים על-פי פקודה, אשר נמסרה אליו בלילה על-ידי המלאך הנאמן הנשלח אליו ממרום, וישמעו האנשים ויתמהו מאד למשמע אזניהם. הם מסרו את הדברים למושל לכל פרטיהם ויתן צו להביא את הזקן אליו. הוא כיבד אותו כיאות לאיש אלוהים קדוש כמוהו והיקצה לו ארמון מיוחד על-יד ארמונו וישב האיש שם בשלום ובשלווה ויקחהו המושל ליועץ סתרים לו לעצמו וגם לכל אלה, אשר פנו אליו בשאלותיהם, והבאים במגע אתו שמחו בעצותיו הנבונות. לימים קיבל הזקן מכתבי סתרים מאת הוד מעלתו מלך תימן, אשר הכיר בקדושתו ובטובה הגדולה, שעשה לכל ארצות מלכותו. הן איש זה הציל אותם מחרפת רעב וצמא. גם מבני-ביתו קבל מכתבים באמצעות המלך, נרגעה רוחו של הזקן, בהווכחו לדעת, כי המלך מלא את הבטחתו והוא היה מאושר. שתי שנות גלותו עברו עליו מהר בשובע ובאושר. ומה גדלה שמחתו שביום בהיר אחד, קבל מכתב רשמי מאת המלך, מלך תימן, לאמור: "קומה, זקן נכבד ואיש אלוהים קדוש, שובה לעיר-הולדתך ולמקום-מנוחתך! כבר תמו כל אויביך, משנאיך ומבקשי רעתך, רובם ככולם, ובראשם הזקן המעליל, כבר הלכו לעולמם. יתר אנשי המדינה, שזכו בשפעת טובך ובהדרת-קדושתך הודות לתפילתך, נהנים מאושרם הגדול. אושרם בא להם בזכותך, וכבר שכחו בכלל את אשר תבעו ממך, להמיר דתך בעל כורחך. שובה אלי, אל תירא, אנוכי מגן לך ושכרך הרבה מאד!
כתיבת תגובה