לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית | הוספה למועדפים

 

 

 

בימי חול המועד החנות תהיה סגורה ותפתח אך ורק בערב חג שני (16.4.17)

בין השעות 9:00-14:00

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ

אחמד יא גינה ומארי סאלם שוכר

אחמד יא גינה ומארי סאלם שוכר

אחרי מאמצים רבים ולבטים נפשיים קשים שנמשכו שבועות מספר, הצליח פרנס קהילת עירנו כוכבאן, זקני אבי אמי, מ"ו סאלם שוכר זצ"ל, לגבות את מס הגולגולת השנתי שיהודי עיירתנו חייבים לשלם לאוצר המלך, לרכז אותו בידו ולהכינו לתשלום, אילו מבני הקהלה שלא היתה ידם משגת לשלם את מס אל-ג'זיה היה מרי סאלם משלם בשבילם ומצרף לסה"כ, שאותו הוא צריך להעביר במו ידיו למושל המחוז הממונה על קבלת הג'זיה והעושר (=מעשר), וזאת כדי למנוע פעולות ענישה, קנסות ומאסרים שהפיגור בתשלום גורר בעקבותיו. חייבי המס היו כל הזכרים מבן 13 שנה ומעלה. המס היה מודרג. אדנא-נמוך, אוצט-בינוני ו-אעלא-גבוה. האדנא שלם ריאל אחד, האוצט שני ריאלים והאעלא ארבעה ריאלים. ומכיון שהמס לא היה אחיד אלא תלוי במצבו החומרי של משלם המס נתלווה תמיד בעת התשלום משא ומתן מייגע עם המושל על הדירוג של כל יהודי ויהודי, גם בעית הנערים שעמדו על סף ההתבגרות היתה תמיד מעוררת מחלוקת, והשלטונות נהגו לבדוק כל אחד ואחד, ומי שהביא כבר שתי שערות הונח עול המס על צוארו, אותה שנה היתה שונה משאר שנים קודמות. ככל שהתקרב מועד הגשת המס רבתה הדאגה בלב זקני. קמטי פניו העמיקו ותוי התוגה חרשו סימנים בולטים בחזותו. מושל המחוז שהיה מוכר לו משנים עברו הוחלף במושל חדש שנקרא אל-וזיר אחמד, ושכונה בפי כל בשם אחמד יא ג'ינה, כנוי שבא להטעים את יחסו הנוקשה והאכזרי כלפי הבריות. לזקני הייתי קשור בקשרי אהבה והערצה ונפשי היתה קשורה בנפשו. גדלתי על ברכיו ולא נפרדתי ממנו מאז שהכרתיו. במקום שישב ישבתי ולאן שהלך שרכתי דרכי אחריו והייתי לחלק בלתי נפרד ממנו. באותו יום גורלי, אחרי ליל ארוך של נדודי שינה ותפלת שחרית מוקדמת, שכללה בודאי תפלה מיוחדת להצלחת שליחותו, קמנו וירדנו שנינו לעיר המחוז שבאם. צקלון עשוי עור כבש המלא מאות ריאלים כבדי משקל-מס יהודי העיירה, היה עמוס על גבו. אני, שצעיר לימים הייתי, כבן 10 שנים, קל רגלים וחפשי ממשא, עשיתי את הדרך התלולה והעקלקלה בדלוגים וקפיצות והשארתי את סבי תמיד מאחרי. משנתקלתי בעץ תאנה זקן נעצרתי לידו ליהנות מפריו ושם חכיתי לסבי, כשהיה מתקרב אלי הייתי קורא בפניו את חרדתו, וככל שהתקרבנו למחוז חפצנו גברה הדאגה בלבו ואפפה אף אותי. בצל בנין גדול ועצום כנוי מאבני בזלת שחורה עמדו המוני אדם ועשרות חיילים. המושל יצא אותה שעה לטיולו היומי ולקבלת פנים שנהג לקיימה בצל מסגד העיר, עוד מהיותי רך לימים, מדי עברי ע"י אותו מסגד היה תוקף אותי פחד איום, מחשש שמא יצא איזה פקיה מתוך המסגד ויחטפני ויכריחני להתאסלם. על אותו מסגד היו רגילים יהודי המחוז לומר: "ביום שיחרב מסגד זה יבנה בית המקדש". ואכן מדי ראותי אותו מסגד נזכרתי תמיד בחורבן בית המקדש ונשאתי לכי בגעגועים לציון. לא היה דבר שהמחיש לי חורבן ביהמ"ק כאותו מסגד ענק שנראה ממורדות הדרך היורדת מעירנו לעיר המחוז, והוא משתרע על שטח עצום, מתנשא לגבהים ומסנוור עינים בניגוד צבעיו שחור ולבן, שמחה ודאגה שמשו בי בערבוביא. זו לי הפעם הראשונה שנקרית בפני האפשרות לראות פני מושל המחוז "הכל יכול", וביחוד לאחר שגונב לאזני כנוי הזעם שלו, אחמד יא ג'ינה. ההמון היה רב ולא כל אדם יכול לראות את פני המושל המוקף עשרות חיילים, נכבדים, בעלי דין וקהל סקרנים. בתוך המון זה ניסה סבי לפלס לו דרך ואני אחזתי בכנף בגדו-טליתו ונדחקתי אחריו. היות וסבי היה ידוע כיהודי מכובד ומקובל מאד אפילו אצל המוסלמים המכובדים ביותר בסביבה לא היה קשה לו להגיע אל המושל. משנפטר משני בעלי דין שעמדו אותה שעה לפניו נשא המושל את עיניו לראות את העומדים לפניו ומבטו נפל עלינו. בשאט נפש ומבט מלא בוז פנה אל סבי ואמר. "הא, יא סאלם, האם הבאת לי נער להתאסלם במקום הג'זיה ? איני מסכים, קודם כל רוצה אני את הכסף". אותו רגע חשכו מאורי עיני ולא ראיתי מי ומה לפני, כי פרצתי במר בכיי ונסיתי למשוך את סבי אחורה מפחד דברי המושל ביחס אלי. סבי לא פנה לבכיי. הוא נתלה בעוגן ההצלה המשא הכבד של מטבעות הכסף שנשא על גבו, והחל בדין ודברים עם המושל על גובה התשלום של מספר בעלי בתים עניים שאין ידם משגת לשלם. ויכוח ער התנהל בין שניהם כשהמושל משתמש באיומים, דברי לעג ויחס ציני, ואלו השני בדברי שכנוע ותחנונים למען צאן מרעיתו, שהנם עניים ואינם יכולים לעמוד בתשלום כבד שהמושל רצה להטיל עליהם. המושל עמד על כך שמי שיש לו בית ישלם שני ריאלים בהתאם לחוק. אלא דא עקא, רבים מתושבי עיירתנו הנם בעלי בתים בהם הם גרים, ושקבלום בירושה מאבותם ואבות אבותם, אבל הם בעצמם רעבו ללחם ומראה ריאל מזמן לא ראו. עליהם ניטש הויכוח ובדלית ברירה אנוס היה סבי לשלם ריאל לכל אחד ואחד מהם מכיסו הפרטי שגם לו יש גבול, כי גם הוא מצא פרנסתו ביגיע כפים ממש מעבודת צורפות, הלחמה ומוצרי עור ועוד. בזמן המשא ומתן, ובגלל פחדי מהמושל שדיבר על רצונו לאסלמני, נלקחתי הצדה על ידי אחד מחסידי אומות העולם, מוסלמי מכובד ובעל השפעה מבני עירנו, שהכרתיו באותו מעמד ולא יראתי להסתופף בצלו עד יעבור זעם. המשא ומתן נמשך והפך לווכוח קולני ולריב. פני המושל החמירו והתכרכמו וכעסו הלך וגבר, ואלו פני סבי הלכו וקדרו, מסביב הושלך הס. לכל הנצבים מסביב היו מתוחים ותאבים לדעת כיצד יסתיים הענין בין המושל החדש ובין היהודי. עמידתו הגאה של סבי עוררה זעם בקרב ההמון הנבער. הדבר לא נעלם מעיני המושל והוא שרצה לשמור על יוקרתו ואימתנותו בעיני ההמונים הרים לפתע יד גמלונית וסטר על לחיו של סבי. אותו רגע נדמה היה לי שהקב"ה מזעזע את עולמו והופך אותו לתהו ובהו. אלו ידע המושל מה עלולה להיות התגובה לא היה בודאי עושה את מעשהו הפראי. אבל כבר היה מאוחר מדי. סבי הרים יד מיובלת וגרמית וגמל למושל בסטירה מצלצלת על לחיו לעיני כל. מיד קמה מהומה גדולה ואני לא יכולתי לראות את הנעשה, כי התעלפתי מחרדה לגורלו של סבי. משהקיצותי מעלפוני לא ראיתי לא את סבי ולא את המושל ולא את ההמון הרב, אלא את סידי עבדללה השמי שטיפל בי ורצה להחזירני לביתי, הפצרתי בו כי יספר לי מה עוללו לסבי ולכספו, והלה נעתר לי וסיפר, כי אחרי שחיילים קנאים רצו לפגוע בסבי, עמד הוא ומספר מוסלמים מכובדים מעיירתנו שהיו נוכחים במקום, שלפו חרבותם ונשבעו, שכל מי שיגע לרעה במועלם סאלם דמו בראשו. הם הסכימו שהוא יאסר בנחושתים ויובא בפלילים בעיר הבירה, וזאת הוסיף סידי השמי לנחמני למען הצל אותו מידם ולהשיבו לעירו בעזרת אללה. קבלתי מידו צמוקים ותמרים, אכלתי ושתיתי והשבתי את נפשי. בדרכנו הביתה בקשתיו לתת לי לשוב לשבאם לקישלה כדי לראות את סבי, לדאוג לשלומו ולשרתו, משנוכח הגוי לראות שכוחי שב אלי נענה לבקשתי ושלחני לשלום. עשיתי את הדרך כמעט בקפיצה, ומשהגעתי לקישלה ראיתי עשרות יהודים מכובדים מיהודי שבאם עומדים בשער בית הכלא ומתיעצים ביניהם כיצד לחלץ את סבי מכלאו. בין הנוכחים היו מרי סאלם גיאת, מרי יחיא חמדי ויוסף אחיו, מרי ישראל משרקי ובנו, מרי אברהם אלמזעקי ומרי סאלם בנו, משפחות דנוך, מנצור, פצ'יל, בדיחי ואחרים, ובראשם דודי אחי אמי, בנו של האסיר, מרי מנחם שוכר שהיה תושב עיר המחוז שבאם. כולם, ואתם כל יהודי המחוז, עמדו מוכנים בכל נפשם ומאודם לפדות את האסיר מכלאו ומצרתו בכל האמצעים שבידיהם. הם פנו למוסלמים מכובדים מהאזור וביקשו את עזרתם והתערבותם, הריצו מברקים לבירת הממלכה אל האמאם יחיא ולבעלי השפעה בצנעא וביקשו לשחרר את סבי מכלאו ולהביא את הענין לדין בפני האמאם, לאף אחד מאלה שצבאו על שערי הקישלה לא ניתן להכנס אל האסיר או לבוא עמו בדברים, אולם כשהופעתי אני ונסיתי להכנס עודדוני המכובדים היהודים לעשות כן, ושומרי השער לא מנעוני, כי נהוג היה להרשות לילד להכנס כדי לשרת את האסיר ולדאוג למחסורו ובמיוחד אם האסיר כבול בכבלים. שומר אחד הובילני אל סבי, וכשנכנסתי לאולם גדול בו היו כעשרים אסירים מצאתי סביב כמנין אסירים יהודים שעמדו לשרתו. מי מהם היה כבול ברגלו בכבל אחד, מי בשנים ומי ללא כבלים, סבי היה היחיד שהיה רתוק למקומו בשני כבלים ברגליו וחרצובה על צוארו ושתי ידיו, בעז"ה מחר או לכל המאוחר לקראת שבת אצא לחפשי" עודדני סבי וצוה עלי ללכת ולספר לבנו על המאורע. סיפרתי לו כי בנו ויהודים רבים ונכבדים עומדים בשער בית הסוהר ואין מרשים להם להכנס אליו. חדשות אלו חיזקו את רוחו ועודדוהו מאד. יצאתי והבאתי לו מצע לשכב עליו, מזון, ספרים, תפלין, קולמוס ונייר כתיבה. מיד ניסח מכתב בקשה דחוף לאמאם יחיא שימהר להוציא לאור משפטו וישחררו מכלאו. כעבור יומיים הופיע צו מאת המלך בו נדרש המושל להתיצב בפני הוד מלכותו ולשחרר את סבי מכלאו. אותה שבת עלה סבי לספר תורה וברך הגומל, כשרבים רבים היו האורחים שעלו מעיר שבאם, שבאו לשמח בשמחתנו ולברכו בברכת ברוך מתיר אסורים.

החנות
תפילין תימן
נחלת אבות
קודש לכל חי