בצהרי יום בקיץ אחד, הזדמן לשכונת היהודים בלמחווית אחד מהשרופים (סיידים) בשם צאלח אבן זאוויה מכפר חורפש הסמוך לעיר. הוא הגיע לכאן ללא כל מטרה. תוך שוטטותו ברחובותיה הצרים של השכונה, נקלע לבית שדלתו היתה פעורה. ללא היסוס וללא רשות צעד פנימה ונכנס. למזלו אותה שעה איש מבעליו לא שהה בתוכו. קריאתו הראשונה מאן הונא (מי כאן)? שנזרקה לחלל, הדהדה בחוזקה בין כותליו ושום מענה לא נשמע. גם קריאתו השניה ריקם חזרה. זאת היתה פירצה שקראה לגנב. אך לא לכך הוא התכוון. שאיפתו היתה רק למצוא לעצמו בקבוק או כוסית מעראק היהודים. מעודד מריקנות הבית המוחלטת צעד לאיטו בחדריה החשופים למחצה כשהוא מחפש בקדחנות אחר המשקה. דקות חלפו והוא כמעט התיאש מלמצאו. אך מבט גבוה יותר שהרים מעלה, גילה לו סט של שלושה כדי חרס סדורים ע"ג איצטבה קטנה סמוכה לגג אלדיימה שהיתה מאחור. בלהיטותו לנוזל האסור, שלף ידו אל אחד מהם, היטה אותו לפיו והריק היישר לגרונו במלוא קיבולו. לא היה לו מדה או הערכה על הכמות שנדחסה בכרסו. אך שיעורה הגבוה והמזיק, נתן אותותיו דקות מספר אחר הסתלקותו המבוהלת מהבית כשהוא שיכור כלוט. צעידתו המתנדנדת בדרכו חזרה לכפרו, לא העלתה חשד בעיני אלה שנתקלו בו על משהו חריג שאירע לו. ובודאי לא על שתייה מופרזת כשיכר היהודי. אך הסלכות (הצלפות) שהנחית בכיזראן (מקל) שבידו על כל מי שנקרה לדרכו עוררו בבריות פליאה ותדהמה רבה. בהגיעו לביתו לא חסך זרועו גם מבני משפחתו והפליא בהם מכותיו ללא חוס. חיש מהר התפשטה השמועה ברבים על התנהגותו הפרועה, והגיעה עד לשייך הכפר מוחמד אלפנדרי. בהיות אביו נאצר זאוייה מהסאדה (האדונים) החשובים באזור, טרח אשייך לבוא אל ביתו בכבודו ובעצמו. הדמות הרבוצה שהתגוללה בקיאה על הקרקע, הבהירה לו, שהסייד הקטן נפל קרבן למעלל יהודי שהעביר אותו במשקה האסור על דתו ואמונתן. בזעמו שיגר אלשייך אלפנדרי מיד שליח אל עאמל אלמחוית והודיע לו על החרפה שעוללו היהודים לסייד המוסלמי. בתגובה שלח העאמל לא פחות מעשרה חיילים לשכונות היהודיות בלמחוית ובצ'רף לחפש ולגלות בבתי היהודי את מאגרי העראק שלהם.
זה היה ערב פסח י"ג ניסן תש"ז 1946 יום בו בתי היהודים כבר אחר מכירת החמץ מוכנים לקבלת החג. אצל כולם היה הנוזל היקר גלוי וידוע. אך בהסתנן הידיעה הראשונית על הגזירה, רעדו אמות הסיפין בכל בית יהודי, וכל אחד מיהר לחלק ביתו האחורי ורוקן את מיכליו וכדיו על הקרקע עד הטיפה האחרונה. אחדים הטמינו את כדי ובקבוקי העראק בעומק מְדַאפִן (אסם) החיטה הקרקעיים ובלבד שלא יתגלה.
בתחילה סרקו החיילים את בתי היהודים שבעיר, בית אחר בית. שם העלו בחיפושיהם רק את הענבים שעדיין היו תוססים בג'רות (מיכלי) החרס האטומות ובהם לא שלחו יד. משם עברו לשכונת אצ'רף וגם כאן החיילים חיפשו אחר העראק בכל בית והעלו חרס בידם. אולם בהגיעם לביתו של מרי יחיא חזי מצאוהו יושב בחדרו על ג'עלה, ומעיין בספר שלפניו כשהשליש (בקבוקון) העראק ניצב בראש שולחנו. הם לא שאלו שאלות. פשוט אחד העסכרים שלח ידו, נטל את הבקבוק, והחל לעזוב. המרי שהיה ידוע בכושרו הגופני זינק לעברו ותפסו בידו בחוזקה, תוך שאמר לו זהו ולעתי (הרגלי) ואתה לא תיקח אותו ותימנע ממני זאת. העסכארי, למרות דבריו המרגשים של היהודי, התעקש ומיאן להחזיר לו את הבקבוק, באמרו, זאת היא הוראה מהעאמל. היהודי שאותה שעה היה בשיא עינוגו לא נכנע. את נחישותו ביטא בלפיתת זרועו של העסכארי בלחיצה חזקה קצת יותר שכמעט הכחילה את ידו, ואילצתו להרפות אחיזתו בבקבוק ולשחררו. מאושר מהישגו חזר למדכא (מצע הישיבה) שלו והשלים את עינוגו וסעודתו. אולם רק שעות חלפו וגזירה חדשה שעלתה בחומרתה על הראשונה נחתה על היהודים. כל ראשי המשפחות רוכזו ברחוב הראשי, משם הועברו רגלית ללמצנעה והושלכו לבית הסוהר. זאת היתה הענשה קולקטיבית. היהודים שלא היו אשמים בהשתכרות בן אלסייד, מעת היכנסם לכלא, גזרו תענית על עצמם ופתחו בקינות ובתחנונים לפני בוראם להעברת רוע הגזירה מעליהם ולשחררם לביתם. כל הלילה בקעה תפלתם וזעקתם של היהודים מבית האסורין המשתפל בצלעי ההר שממעל והרעידו את רחובות העיר שמתחת. גם לאזני נעמה אשת העאמל שרבצה בתנומתה בבניין אלמחכמא הגיעו הדיהם. בבוקר היא סיפרה לו. שבחלומה הופיעו לפניה שני אנשים כדמות מלאכים, ועל כנפיהם תקועים לעשרות, חרבות זהב נוצצות שזורים וקשורים כולם אחד לאחד. ובראש נדניהם ניבטו ראשו ופני ילדיהם. העאמל שהיה נודע לאדיקותה של אשתו נחרד מסיפורה וראה בו אות משמים שמבשר רעות. מיד הוא הורה לשחרר את היהודים האסורים ללא עכבה ולשלחם לביתם. אכן זעקתם נתקבלה, ואחד אחד יצאו מהכלא החשוך, והשתרכו בטור בשביל הטרשי שהוביל לשכונתם מטה, כשהם מותירים לאנחות את בן חוזימה בבעייתו ובשכרותו.
כתיבת תגובה