לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ליל הסדר בירושלים תשע"ט

גזאל וחלקת הקרקע

גזאל וחלקת הקרקע

 

סאלם, יחיא גרמה ואשתו גזאל בנת אַלתַּיס בנו את ביתם ב"אלסדה" על חלקת קרקע קטנה שנרכשה כדין מבעליה המוסלמים. אולם עם כניסתם לביתם החדש הופיעו אצלם שני ערבים ממשפחת בני חדאם, שטענו, "שהַערצַה" (החלקה) שעליה הוקם הבית שייכת להם. גזאל, שהיתה אשה נחושה ותקיפה, אמרה להם: "לא בניתי את ביתי אלא לאחר שקניתי את ה"ערצה" כחוק וכמשפט". למרות הסבר זה, שני הערבים איימו להוציאם מביתם בכוח ולהשליכם לרחוב, ואם יהיה כורח אף יהרגו אותם. גזאל לא נבהלה. למחרת עם שחר נטלה את "כיס אַלנוֹם" (השינה) על ראשה, כשמקלה בידה, ויצאה, כשהיא מרעימה בקולה: "תעידו, יא מוסלמים, שאני קוראת לבני חזאם "בחצמת אלעאמל". לשאלת האנשים שפגשוה, "גזאל, לאן"? ענתה: "ירים". ירים היא בירת מחוז כאן ומקום מושבו של המושל. בהיותה אשה פיקחית הכינה לעצמה עוד בדרך סמרטוט טבול בנפט. בהגיעה לירים היה העאמל אסייד עבד אלוהב יושב בחזית בנין אלחכומה בהופעתו היומית, והשגרתית; הוא היה מוקף בטבעת חיילים שסוככו עליו מהמוני הערבים שבאו להתדיין לפניו. גזאל, עם הבחינה בחומת האדם שצבאו על המושל, תלתה את הסמרטוט על מקל העץ שבידה והעלתה אותו באש, תוך שצעקה ברמה "יא גארתה, יא דוולתה, (הוי הצילו! הוי המלכות! ), בני חזאם רוצים לנשלני מביתי ומרכושי". העאמל, בראותו את הלפיד הבוער ביד האשה הנמוכה והשברירית, פקד לפנות דרך ליהודיה כדי שתוכל לגשת אליו. גזאל, תוך התקרבה, המשיכה לצעוק לעברו: "יא סידי, אנא מצ'ייקה עליך באיידי אללה ובשריעת מוחמד אבן עבדלה (אני לוחצת אותך בידי ה' ובחוקי מוחמד בן עבדלה)". העאמל התרומם ממושבו ושאל: "מה קרה ומה הענין"? גזאל, והפעם בדמעות שליש ענתה, "בני חזאם מאיימים להרגני ולנשל אותי מביתי ומאדמתי שקניתי אותה בכספי ובעמלי". ללא היסוס ציווה העאמל על שני עסכר ללכת ולהביא את הנתבעים לפניו. לאחר שנשלחו, פנתה גזאל אל העאמל שוב ואמרה: "עכשיו, יא סידי, איפוא אני אלך עד מחר, כי לביתי איני יכולה לשוב מפאת איומיהם עלי ברוביהם". אמר לה העאמל: "והיכן בעלך"? אמרה: "בעלי לא יודע לדבר, לא מכיר לא עאמל ולא חאכם". אמר לה : "אם כן, לכי תלוני בשכונת היהודים עד למחר". אמרה: "אבל, אין בידי אפילו פרוטה לשלם כשמקלה בידה, ויצאה, כשהיא מרעימה בקולה: "תעידו, יא מוסלמים, שאני קוראת לבני חזאם "בחצמת אלעאמל". לשאלת האנשים שפגשוה, "גזאל, לאן"? ענתה: "ירים". ירים היא בירת מחוז כאו ומקום מושבו של המושל. בהיותה אשה פיקחית הכינה לעצמה עוד בדרך סמרטוט טבול בנפט. בהגיעה לירים היה העאמל אסייד עבד אלוהב יושב בחזית בנין אלחכומה בהופעתו היומית, והשגרתית; הוא היה מוקף בטבעת חיילים שסוככו עליו מהמוני הערבים שבאו להתדיין לפניו. גזאל, עם הבחינה _ בחומת האדם שצבאו על המושל, תלתה את הסמרטוט על מקל העץ שבידה והעלתה אותו באש, תוך שצעקה ברמה "יא גארתה, יא דוולתה, (הוי .הצילו! הוי המלכות! ), בני חזאם רוצים לנשלני מביתי ומרכושי". העאמל, בראותו את הלפיד הבוער ביד האשה הנמוכה והשברירית, פקד לפנות דרך ליהודיה כדי שתוכל לגשת אליו. גזאל, תוך התקרבה, המשיכה לצעוק לעברו: "יא סידי, אנא מצ'ייקה עליך באיידי אללה ובשריעת מוחמד אבן עבדלה (אני לוחצת אותך בידי ה' ובחוקי מוחמד בן עבדלה)". העאמל התרומם ממושבו ושאל: "מה קרה ומה הענין"? גזאל, והפעם בדמעות שליש ענתה, "בני חזאם מאיימים להרגני ולנשל אותי מביתי ומאדמתי שקניתי אותה בכספי ובעמלי".

ללא היסוס ציווה העאמל על שני עסכר ללכת ולהביא את הנתבעים לפניו. לאחר שנשלחו, פנתה גזאל אל העאמל שוב ואמרה: "עכשיו, יא סידי, איפוא אני אלך עד מחר, כי לביתי איני יכולה לשוב מפאת איומיהם עלי ברוביהם". אמר לה העאמל: "והיכן בעלך"? אמרה: "בעלי לא יודע לדבר, לא מכיר לא עאמל ולא חאכם". אמר לה : "אם כן, לכי תלוני בשכונת היהודים עד למחר". אמרה: "אבל, אין בידי אפילו פרוטה לשלם לאכסניא, יש לי רק כיס השינה שעל ראשי, אם אמכור אותו היכן אמלט מהקומל (מהיתושים)? כאן, תוך שפרץ בצחוק רם, שלף האעמל ריאל אחד מכיסו ואמר לה: "הנה קחי כסף זה ולכי תלוני וגם תאכלי". עתה בקלילות זינקה לעבדו, נטלה את הריאל מידו ובירכה אותו: חפצך אללה, יא סידי, (ישמרך ה', אדוני) למחרת היום הובאו שנים מבני חזאם והועמדו בפני העאמל. גם גזאל השכימה למקום המשפט, וכהרגלה, כיס השינה שלה היה מקופל ומונח על ראשה. בפתח הישיבד; שאל העאמל את האשה, מי האיש שאיים עליך בבית? גזאל, הצביעה בידה על אחד האחים ואמרה: "זהו האיש". העאמל הביט לעברם ושאל, מדוע אתם רוצים לגרש את היהודיה מביתה? ואלה ענו "האדמה שייכת לנו, קנינו אותה מבני עוביד, והנה הבצירה (שטר המכר), יא סידי". לאחר שעיין בשטר המכר שאל העאמל את היהודיה האם גם לך יש בצירה? גזאל, בידיים רועדות, שלשלה את השטר מחביונו (שהיה שמור בתוך חלאלה (קנה) במבוק ומוסתר בין קיפולי כיס השינה שעל ראשה) ומסרה אותו לידו. העאמל, לאחר שעיין בשני השטרות פנה תחילה ליהודיה ושאל, מה שמך? אמרה: גזאל. אמר: גזאל בת מי? השיבה: בִּנת אַתַּייס (בת התיש). אח"כ פנה אל שני הערבים בעלי הדין ואמר להם: השטר של היהודיה קדם לשטר שלכם, ולפיכך המגרש הוא שלה ובבעלותה הגמורה. הערבים שמעו פסה"ד ושתקו אך גזאל פנתה אל העאמל בהתרגשות ואמרה: "יא סידי, אני לא אחזור לאלסדה, אפילו אם אמות כאן, עד שתגן עלי מאימתם של בני חזאם". העאמל הרגיע אותה וחייב את הנתבעים לשלם לה חמשה ריאל החזר הוצאות או חודש מאסר. וכך היה. לאחר שנפטרה מלפני המושל, שאלו אותו הערבים שעמדו לפניו ואמרו: "יא סידי, איך יתכן שאנחנו ממתינים כאן שבועות רבים לפסק דינך, והנה משבאה היהודיה פסקת לה דין בו במקום". אמר להם: "אדונים נכבדים לכם יש צאן, יש בקר, יש אדמות זרועות ונטועות, אם תשבו פה אפילו חודשים יש בידכם יכולת להחזיק את עצמכם. אבל היהודיה המסכנה כל רכושה מסתכם בכיס השינה שעל ראשה, אם תשב כאן ימים או שבועות היא תגוע ברעב ואז תהיה אנוסה למכור גם את הכיס, ותצא קרחת מכאן ומכאן.

 

הנוכחים נהנו מחין לשונו של המושל, צחקן ואמרו. לא מקרה הוא ששמה תייס (תיש). אישה זאת היא גם תַיס וגם רַגַּאל. (גם תיש וגם גבר)...

עוד מסיפורי תימן....

אתר מסורת
החנות
קודש לכל חי