מעשה באימאם יחיא מלך תימן שנעלם לו מטמון זהב. החשד נפל על בן האימאם שנקרא אף הוא יחיא. עלי בן האימאם חשד באחיו אך לו היה לו ראיה חותכת, מאחר והיה מדובר בעניין רגיש ומשפחתי שיכול לגרום בושה לאימאם החליט עלי להתייעץ עם רבם של היהודים הלא הוא הרה"ג עמרם קורח, שהיה ידוע בפקחותו הנדירה אף בין הערבים.
אמר לו הרב תן לי שלושה ימים, ואני אראה מה ניתן לעשות, בחסדי השם, כמו שאמר יוסף "לאלוה-ים פתרונים", ענה לו בן האימאם בסדר. כשחזר הרב עמרם, לשכונת היהודים שלח לקרוא לרב חיים כסאר. (לא, זה שהיה בירושלים) [מחבר "שם טוב" על הרמב"ם]. וסיפר לו מארי עמרם מהנעשה, אמר לו הרב כסאר אני מסכים לבוא איתך אבל שגם הרב יחזקאל שרעבי, שיבוא איתנו הוא יכול לעזור לי בעניין.
הרב עמרם פנה אלי (הרב יחזקאל שרעבי) ושח לי מסוך העניין, הסכמתי ללכת איתם לבית האימאם.
ביום שלישי. אחרי תפילת שחרית הלכנו שלושתינו לבית האימאם. כשהגענו לבית האימאם פנו הרב עמרם והרב חיים לחדר צדדי והמתיקו סוד ביניהם, ואני ישבתי עם האימאם.
פתאום יצא הרב כסאר מהחדר עם בקבוק ריק ונתן לי אותן באמרו תמלא את הבקבוק מים מן הבאר, אתה יודע מעלים את המים השואבים מהדלי ושופכים את המים לבריכה, ואמר שאקח מים מהדלי, לא מהבריכה מהדלי ישר לתוך הבקבוק, תמלא את הבקבוק, ותהפוך ותסגור אותו. עשיתי כאשר אמר אלי וחזרתי אליו עם הבקבוק המלא מים. הרב עמרם הכניס פיסת נייר לתוך הבקבוק ולחש עליו, לאחר זמן מה פנה לאימאם ואמר לו שיסתכל לתוך הבקבוק, המלך הסתכל והנה הוא רואה כעין חדר גדול מלא אנשים ולפתע רואים את בנו יחיא עוזב את החדר, ופונה אל חדר האוצר ולוקח ארגז. עכשיו כבר המלך היה בטוח ללא ספק שיד בנו במעל. הוא שאל את הרב עמרם איפה נמצאת הגניבה, ענה לו הרב במקום פלוני, הנה תראה איפה המקום בבקבוק. תיכף ציוה האימאם להביא עגלה ויחד עם מספר חיילים הלכו לאותו מחבוא שהוא מחסן של עצים. ומצאו את המטמון על מקומו. לאחר מכן קרא האימאם לבנו והכניס אותו לסלון, והוכיחו על פניו אך הבן כבש את פניו בקרקע מרוב בושה. בית האימאם כיסו על המעשה שלא יבוא להם בושה שידעו שבן המלך הוא הגנב. לאחר אותו מעשה ברח הבן יחיא לעדן. ונשאר בעדן עד להירצחו של אביו. [כתב מארי עמרם ב"סערת תימן"; ביום שלישי, שביעי אדר הראשון, התש"ח (1948), יצא האמאם הישיש באוטו לטייל חוץ למדינת צנעא, כמנהגו בכל יום, ולבו שוקט ובטוח, ובעת שובו לפני סעודת הצהרים נתנפלו מתנכלים פתאום, וירו לתוך האוטו יריות תכופות בקנה רובה הנק' רצאצ וכו'. גם באותו יום נרצחו פתח ארמון המלכות, שנים מבני האימאם הגדולים, אלחסין ואלמחסן, בקצף שר הצבא גמאל אלעראקי. עמד למלך חתנו, האימאם עבד אללה ן' אחמד אלוזיר. ע"כ]. סופו של המושל העריץ בעיר מנאכ'ה שהייתה מרכז מחוז חרז, היה מושל בשם עבאס. אותו עבאס ביקש פעם מיהודי נכבד בשם חיים ימיני, הלוואה, אמר לו חיים ימיני אין לי, התרגז המושל והחל להכות את חיים ימיני בינתיים הזעיקו את בנו של חיים, שגם הוא נקרא חיים (נפטר בקרית אונו) בראותו את אביו מוכה. רץ מהר ליהודי בשם אברהם שרעבי דודו של הרב יחזקאל שרעבי שהיה בעל השפעה אצל הערבים וסיפר לו מהעניין. כל המעשה הזה התרחש בבית המשפט שבמנכ'ה. אברהם שרעבי הזדרז להגיע לשם, ועמד בפני המושל ושאלו למה הוא היכה את חיים ימיני. ענה המושל, בקשתי ממנן הלוואה, ואמר אין לי, אני אחזיר לו את ההלוואהאחרי כמה חודשים ממה הוא חושש שאני לא אחזיר, מפה לשם עזב המושל את חיים ימיני לנפשו. היהודים החליטו להתאסף בבית הכנסת ולקרוא תהילים למפלתו של הרשע, ותשועת ה' כהרף עין. למחרת הבן של אותו מושל רכב על הסוס, ולפתע החל הסוס להשתולל, עד שמעד מההר, והתגלגל, עם רוכבו לתהום עד שנשאר מהם, חתיכות. והמושל גם בו פגעה מידת הדין במשך שלושה רמים נשרו אבריו אחד אחרי השני עד שניגף ומת, "כן יאבדו כל אויבך ה"'. לאחר מכן היו חלק מהערבים שואלים את היהודים, מה עשיתם שכל כך מהר המושל ובנו קבלו מכה כזאת. אמרו היהודים לא עשינו כלום הוא הביא את זה על עצמו. גם האימאם שמע על זה ושלח מושל אחר, בשם עבדל קאדר, למלא את מקום המושל המת. אך לא לפני שהזהיר אותו לבל יעז לגעת ביהודים, כי כל הנוגע בהם לא ינוקה.
23
ינואר
כתיבת תגובה