יהודי מדאר סעיד בשם סאלם אלחרק הזדמן יום אחד לשוק אלתניין (שוק יום שני) באלסדה. תוך שוטטתו צדו עיניו מגש נחושת גדול שעמד בבסטה של הסוחר הערבי יחיא אלעוודי, אחרק חשק לקנותו, לאחר התמקחות על המחיר התברר לו שלא כל הכסף שעליו לשלם נמצא בכיסו. הוא פנה ליחיא אלעוודי ואמר לו שמע אתה מכיר אותי שאני תמיד רוכש חפצים ממך, לכן תן לי את המגש ופעם אחרת אשלם לך את היתרה. הסוחר אלעוודי ענה לו אני אמסור לך אותן בתנאי שתתן לי איש שיערוב עוד לצדך. למקום נקלע במקרה יחיא סעיד וונה מאלסדה. בראותו את המתרחש שאל את אלעוודי כמה הוא חייב לך אמר כך וכך, אמר לו אני אחראי שאם הוא לא ישלם אני אשלם לך. בשמחה נטל סאלם אחרק את המגש וחזר לכפרו בדאר אסעיד. אחר כמה ימים בא לביתו של הערבי ושילם את המגיע לו. ואולם כעבור חודש הופיע פתאום עלי אלעוודי בביתו של וונה וטען, שסאלם אלאחרק לא שילם לו את החוב המגיע ממנו. היהודי אלסדי לא התכחש להתחייבותו הכספית עקב הערבות שנתן ליהודי. אך ביקש מהסוחר הערבי שהות נוספת של כמה ימים בכדי לברר עמו את העניין. לשמע זאת התפרץ עלי אלעוודי בזעם והטיח בוונה, אתה רוצה שאני אמתין עוד עד שתברר, בהוסיפו אם לא תשלם לי עכשיו אני אהרוג אותך. להוכחת רצינותו שילח רגלו במהירות והנחיתה בגבו של היהודי, למרות תדהמתו הגמורה מילמל וונה בפיו את שמע ישראל, לאחר אמר לערבי אַמרַךּ וּמַשכַּאךּ לִלבַּארי (דינך ומשפטך לבורא עולם), גם תוך עוזבו את היהודי המוכה הפטיר לעברו אם לא תשלם לי את הכסף עד מחר אני אשוב לכאן (ואנחר) אותך בַגנַבייְתִי (ואשחט אותך בסכיני). מה עשה יחיא וונה משעת צהרים זאת הכריז על עצמו תענית. לאחר שלף את בגדי יום הכפורים שלו ורץ עמהם לביהכנ"ס, שם מלובש לבן ומעוטף בטלית שחורה פתח את ההיכל, ושטח את כאבו ומר ליבו בבכיה לפני בוראו. הגיע זמן מנחה והאנשים הופיעו לתפלה. עם הבחינו בהם מיהר לפתוח את ביהכנ"ס כשכולו סחוט ומיוגע מגעי ואנחה, הם הופתעו למוצאו כך. על שאלתם מה קרה התעטף בשתיקה. לאחר סיום המנחה עזב את המקום בראש מורכן וחזר לביתו. בניגוד למנהגו ולהפתעת אשתו, הפעם, סירב לאכול והזדרז לעלות ולשכב על יצועיו. באותו זמן לא ידע שבאותן השעות שבהן תינה ליבו לשמים התרחשה דרמה נוראית אצל הערבי. היא התחילה עם שובו לביתו. כמנהגו מדי צהרים ישב יחיא אלעוודי בדיוואן המרווח שלו ולעס את מנת הקאת היומית. בחברתו התרווחו להם במושבם חמשה נכבדים נוספים. לפתע רגעים מספר לפני יציאתם לִלגַאמֵע (מסגד) לתפלת הערבית שלהם חש יחיא אלעוודי כאבים חזקים בבטנו. למרות זאת הזדחל עמהם לעבר המסגד. אולם בדרך גברו עליו יותר הכאבים והוא נאלץ לחזור ולשוב על עקבותיו. בשעח אחת עשרה בלילה צעקותיו המבחילות הזעיקו לביתו כל שבט משפחתו. לשאלתם מה עשית או אכלת היום ענה, כלום. למרות תשובתו לחצו עליו יותר עד שהודה במילותיו האחרונות בכל מה שעולל ליחיא וונה היהודי. בחצות נפח נשמתו ומת. בעודו מוטל שדוד, הופיעו הנכבדים הערביים בביתו של יחיא וונה. תוך שהודיען לו על שאירע ביקשו ממנו למחול לו. וונה ענה להם שלא עשה לו כלום. הוא רק אמר לו אמרק ומשכאק ללבארי (דינך ומשפטך לבורא עולם) והוסיף עתה הוא ביד אללה (ביד האלקים), הוא השופט, הוא הדיין כך היה סופו של רשע:
23
ינואר
כתיבת תגובה