לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ליל הסדר בירושלים תשע"ט

ראיון עם הרב יחזקאל שרעבי

ראיון עם הרב יחזקאל שרעבי

בריחת הרב יחזקאל מהאימאם כשהכניסו לבית הסוהר עקב הברחת ילדים יהודים יתומים משמד

 

התנצלות העורך: הקלטת נערכה ע"י בני המשפחה, שלא הבינו ערבית, ומה ששמעו כתבו. העורך השתדל לצטט את המקור בערבית, ולתרגם כפי הבנתו הדלה, ועם הקוראים הסליחה.

הקדמה- מארי יחזקאל שרעבי זצ"ל, היה מבריח את היתומים למקומות רחוקים, כדי שלא יאסלמו אותם הישמעאלים, לפי הכת הזיידית השלטת בתימן, שיש להם חדית' שמצוה לאסלאם יהודים. לאחר שרבו ההברחות, המלך גזר שיביאו לפניו את המבריח של היתומים, כיוון שמועצת המלוכה חייבה את המלך למצוא את המבריח ולשים קץ להברחות, ואם המלך לא ימצא את המבריח, הוא יסולק מכיסאו. המלך ידע שרק היהודים יכולים להבריח, כיון שזה עיקר יהדותם, וימסרו על כך את נפשם. לכן נתן תיכף הוראה לאסור בבית הסוהר 13 אנשים מחשובי העדה בצנעא, ולא לשחררם עד שיביאו את המבריח של היתומים. המארי היה באותו זמן בעיר "רדאע", והודיעו לו על המאסר של האנשים.

המארי הסגיר את עצמו למלך ולא ברח, אע"פ שזה סכנת נפשות בשבילו, כיון שהמלך היה משאירם בכלא, וקרוב לודאי שחלקם ימצא את מותו שם.

 

המלך מחפש את מבריח היתומים

הרב יחזקאל בעיר רדע

הרב סיפר שהיה בעיר צנעא, הייתי מבריח את היתומים, [גם אביו יוסף היה מבריח יתומים, והוא המשיך בדרכו]. וכשהייתה שמועה שמחפשים

 

אחרי ברחתי לרדע, המרוחקת מהלך ארבעה ימים מצנעא. בעת שהותי ברדע התאכסנתי בבית הרב יחיא עומייסי ז"ל, שאמר לי כי האימאם נתן פקודה למצוא את מבריח היתומים, וכבר אסר 31-21 מנכבדי יהודי צנעא בבית הסוהר. החלטתי להסגיר את עצמי ובלבד שבני משפחות העצורים, לא ימותו ברעב בגללי. אך הרב יחיא עומייסי ניסה להניא אותי מהחלטתי באומרו, כי הערבים יענו אותי. עניתי לו כי אני שם מבטחי בקב"ה. מה עוד שהמושל מוחמד עבדול קאדר הוא ידידי.

 

המארי מסגיר את עצמו למושל רדאע

הלכתי אליו, למוחמד עבדול קאדר וספרתי לו כל העניין. הוא הקשיב לי, ושסיימתי דבריי ענה: תשמע יחזקאל אני רוצה לעזור לך אך זה לא פשוט כלל, האימאם [מלך תימן] זועם כי מועצת השרים חייבה אותו למצוא את המבריח, ולא הם מאיימים לפטרו, כי לא יתכן שכל כך הרבה יתומים יברחו מתחת לעינם של המוסלמים, וודאי שרק יהודים יכולים לעשות זאת, ולא ערבים יעשו דברים כאלה. לא הגיוני שערבי אחד יחפש מצווה לגנוב יתומים ולאסלאם, וערבי אחר יבריח אותם, אין דבר כזה. (לא רציתי לגלות לו כי אני נעזר בשני ערבים אחים (ילדי הרייני) ע"י מתן שכר (בקבוק ערק) והם היו מביאים לי את הילדים בהיחבא, ואני הייתי לוקח אותם ומעביר אותם מאחורי החומה ונמלט מצנעא).

 

המושל מעביר את המארי למלך

המושל של רדאע הציע לי, ששני חיילים ילוו אותי לצנעא, כדי שישמרו עלי עד שאגיע לאימאם. עניתי לו בשביל מה הטורח הזה, אלא תודיע לאימאם שאתה תפסת אותי ומה שיחליט המלך יעשה, ענה המושל בסדר, חכה מעט, האימאם נמצא קרוב לפה. נודיעו כי שרעבי המבריח של היתומים נמצא אצלנו, האימאם אמר הביאוהו אלי.

 

הרב יחזקאל מול האימאם

הובלתי לאימאם בלווי 4 חיילים. ומצאתי את עצמי עומד מול האימאם. האימאם פנה אלי בשאלה, שרעבי האם אתה לוקח לנו את ילדינו? אתה יודע שעושים לי צרות מועצת שרי המלוכה. אזרתי עוז ועניתי לו, כבוד המלך תאמר לי מי הם הילדים האלו שהמלך אומר שהם ילדיו, (למלך היו 24 ילדים שיחסם ליהודים היה הוגן חוץ משניים שהיו שונאים את היהודים). ענה המלך. יהודי אל תיתמם אני יודע שאתה מבריח את היתומים

 

 

הרב נמלט מבית האסורים

החלטתי לקבל עלי תענית בעודי כבול באזיקים. ראיתי כי בשימוש תהילים יש מזמור המסוגל לרפואה, המתחיל: "למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד, ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תייסרני". ואמרתי אותו 9 פעמים או יותר, עד שיענו לי מהשמים. לפתע הרגשתי כי האזיקים התפרקו לחתיכות, וגם שתים עשרה הדלתות שסגרו עלי נפתחו בחוזקה על כדי המים הגדולים שהיו מאחוריהם, וזה מנע מהסוהרים לעבור. הסתכלתי החוצה וראיתי כי אין איש, והתחלתי לצאת לאטי החוצה. לבשתי בגדי אשה (הרב קיבל אותם מאשתו קודם), כדי שלא יגלו אותי. כי אם היו מגלים היו הורגים אותי על המקום. אשתי חיכתה לי בחוץ, לראות מה יעלה בגורלי. כשיצאתי היא לא זיהתה אותי, קראתי ברכה, והיא נדהמה לראות אותי ככה לבוש בגדי. אשה (בגדיה של אמי), היא לא האמינה שאצא חי מהפרשה, או שלכל הפחות אשאר במאסר בכלא. היינו נחושים לברוח שנינו מצנעא, לכיוון העיר עדן. בשעת לילה מאוחרת הגענו לביתי הנמצא ברחוב הנקרא פרש אלערק, ושם יש עמדת שמירה של חיילי האימאם הנקרא "נובה" באותו זמן החיילים הלכו לאכול ארוחת בוקר דשנה, לפני צום הרמדאן, ואנחנו נכנסנו מהחלון של ה"נובה" בעזרת חבל הצלחנו לטפס על החומה, והשתלשלנו מעבר לחומה. המקיפה את צנעא בחבל, קודם אשתי ואני אחריה, לגעגעי (בית קברות), מפני שכל הדלתות של החומה הין סגורות.

 

התחלנו להתרחק מהעיר, עם עלות השחר נתקלנו בכמה חיילים ששאלו את אשתי מי האשה הזאת ואני כבר מכוסה את כל הפנים, והשארתי רק את העיניים גלויות (כנראה שחשדו בי], אמרה להם כי היא אחותה וכי היא אילמת. שאלוה להיכן אנו הולכות, ענתה לבני עוואם להתפלל אצל הספר "א-תם" (ספר תורה נודע בקדושתו בתימן). המשכנו בדרכנו עד שהגענו לעיר ד'מאר, לשכונת היהודים. פגשתי שם יהודי בשם יחיא מנצור, שאמר לי כי מחפשים אותי בכל צנעא, ועוד ישנה שמועה כי אסרו את אחי יעיש, כדי שיגלה להם היכן אני מסתתר. נחרדתי למשמע שמועה זו. וגמרתי אומר לחזור לצנעא לשחרר את אחי, ומה שיהיה עלי לא איכפת לי. כל הסובבים אותי ניסו להניעני מהחלטתי זו. מפני שאמרן לי שהמלך יצווה לכרות את ראשי כאחד שמורד במלכות. בינתיים הגיע יהודי בשם יוסף דנוך, ואמר כי שחררו את אחי. בזכות עדותו של יהודי בשם צבי מיירי, שהעיד אצל האימאם שאחי לא קשור כלל למעשה אחיו. היינו חייבים להמשיך לברוח למקום מסתור, רודפינו היו בטוחים שאנחנו נברח בדרך לעדן או בדרך למנכ'ה (עיר הולדת הרב יחזקאל כ-80 ק"מ דרום מערב לצנעא). אך אנחנו בחרנו ללכת בדרך לעיר טווילה ומשם לעיר מחוית. ומתחת לעיר יש כפר בשם צובר, שם לימדתי תינוקות של בית רבן במשך כחודש. הנס שהתחולל בעיר מנכ'ה המשכתי לברוח לעוד מקומות, עד שהגעתי למחוז הולדתי (מחוז חרז שמרכזו העיירה מנכ'ה). לאזור שנקרא חצבן שם היו שדות ששייכים למשפחתי. הערבים שם לא ידעו דבר וחצי דבר ממה שעבר עלי, ומשם הלכתי לעיר מנכ'ה. הגעתי לביתי אך עדיין לא יכולתי להסתובב חופשי, אחרי שלושה ימים, הוקף הבית בכשלוש מאות חיילים, היה זה בליל שבת. ובתימן היה חוק שבשבת אין לנגוע בשום יהודי, יעשה מה שיעשה, עד שתצא השבת. החלטתי שאני לא מסגיר את עצמי, וה' יעזור לי. במוצאי שבת עליתי לגג הבית, ואמרתי שיר המעלות בכל אחת מרוחות הבית, וירדתי לבית. והנה התרחש הנס כל החיילים התייבשו במקומם ולא הזיזו אבר, והיו נראים כרדומים. כשפתי ממלמלות הודיה לה', יצאתי מולם וברחתי שוב על נפשי, מיטלטל בדרכים, כחיה הנמלטת מהציידים. יצאנו לדרכנו, והגענו לכפר של ערבים שהיו עשירים מאוד, קוראים לו איזה, ולידו יש הר שקברתי בו מקל, הוצאתי את המקל, וכתבתי עליו משהו, אמרתי לאשתי את תחזיקי בצד אחד של המקל, ואני בצד השני, ואמרתי "שמע ישראל ה'.." ו"בידך אפקיד רוחי.." אנחנו בידך הקב"ה. והנה במקום דרך של שמונה ימים, עשינו אותה בשלוש שעות, והגענו למחוז ששמו אניס השוכן דרומית למנכ'ה. הגענו שם לרב שלמה נגר, ובאותו זמן היה ברית מילה לאחד מילדי הקהילה. הזמינו אותנו לסעודה, הרב שלמה אמר את הקישור וכו'...

עוד מסיפורי תימן....

אתר מסורת
החנות
קודש לכל חי