או בשר כי יהיה בעורו מכות אש, מה בין מכוה לשחין, אם היתה המכוה מחמת אש כגון שנכוה בגחלת או ברמץ או בברזל שלבנו באש ובאבן שלבנה באש הרי זו נקראת מכוה, ואם היתה המכוה שלא מחמת האש כגון שלקה באבן או בעץ או מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית או מספחת או קדחת או דלקת שהשחיתו העור הרי זה נקרא שחין, התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפות ונעשית עליהן קליפה כקליפת השום זו היא צרבת השחין והיא מחית המכוה האמורה בתורה ומטמאה בשני סימנין בשער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד. ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר מקום השער פנוי וזהו הנקרא נתק ואין נתק פחות מכגריס המרובע בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק, ולא נאמר עמוק בנתקים אלא לומר לך מה מראה עמוק בידי שמים אף נתק הטמא בידי שמים ולהוציא שניתקו אדם שהוא טהור. והאשה והסריס שהעלה זקנם שער הרי אלו מיטמאים בנתקים, וזה נקרא "דא אלת'עלב". ובו שער צהוב דק, שער צהוב האמור בתורה הוא שיהיה כתבנית הזהב וזה שנאמר דק שיהיה קצר, אבל אם היה ארוך אע"פ שהוא צהוב אינו סימן טומאה. ושיעור השער הצהוב שתי שערות ויהיו ניטלות בפי הזוג, וכך השער הלבן שבבהרת שיעורו כדי להנטל בפי הזוג. ושער שחור המציל בנתקים שיעורו שתי שערות כדי שיכוף ראשן לעיקרן. ואין ראיית הנגעים אלא ביום שנאמר וביום היראות בו. והכל מיטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל הגוים וגירי תושב אינן מיטמאין בנגעים שנ' אדם כי יהיה בעור בשרו ואין אדם אלא ישראל שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. וכהן שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר לכל מראה עיני הכהן. וכהן שאינו יודע החכם רואה לו והוא מטמא או מטהר על פי החכם שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. בראש או בזקן, ללמדך שהן שני שמות, איזהו זקן מן הפרק של לחי העליון עד פיקה של גרגרת מותח את החוט מאוזן לאוזן כל שמן החוט ולמעלה הרי הוא מכלל הראש ומן החוט ולמטה מכלל הזקן.
23
ינואר
כתיבת תגובה