אמר המספר: אבא שלום שבזי זצ"ל חי בכפר תעז אשר בתימן. עיסוקו העיקרי היה לימוד בתורה, ואולם כדי לצאת ידי חובת הבריות עסק גם באריגה. לא הרבה המלאכה כי אמר: "אמת לאמיתה היא שלא המלאכה מפרנסת את האדם, אלא רצון ה' ". ביום מן הימים אמר: הנה פועלים מהלכים בטלים, לא הלכה ולא מלאכה, ומכתתים רגליהם מכפר לכפר והקב"ה זימן והכין אבנים ועפר לרוב, הבה ואבנה לי בית. אמנם נפשי יודעת. כי לא לה ניתנו החיים הנעימים, אבל אולי אוכל להגות בתורה בישוב הדעת יותר. אמר ועשה. בבוקר אחד, באו הבנאים להזמנתו של אבא שלום והבנייה החלה. יום יומיים עברו והנה הכתלים התרוממו והמקום קיבל צורה חדשה. שקט הכפר הופרע במקצת. רעש, שיחות פועלים והלצותיהם נישאות בחלל האויר. הכל יודעים, כי מארי סאלם בכבודו ובעצמו עומד על פועליו ומשרתם. הוא מגיש להם הארוחות בזמנן וגם מים ישקם לצמאם. מלך הוא ביניהם, משעשעם בדברי תורה בחידוד ובמליצה ומשמיע להם דברי שיר והפועלים מתענגים מרוב נחת. כל המסתכל בהם אומר: אשריהם, שאין עמלם עמל.
יום אחד אמר פועל והוא כמצחק: מי יתן לי עתה לשבור רעבוני ממאכלו של נשיא המחוז: ופועל אחר אף הוא אמר: ומי יתן לי עתה הנרגילה של אותו נשיא עם חבילה "קאת". ענה אבא שלום ושפתיו מחייכות: "אין הדבר כדאי, ארוחתנו היום טובה משלו". תמהו הפועלים תמיהה רבה וטענו: "האם לפניך מאכלו כי תאמר כך?"… עודם משתוקקים לסעודת נשיאים ור' שלום לא האריך בויכוח כי "תלה-שם" והמלאך המשרת אותו "עף" אל בית הנשיא צוראן ונטל את אכלו שהתאוו לו הפועלים מיד השפחה המגישה והביאו לביתו של ר' שלום. ותגדל התמיהה שבעים ושבעה. והמאכל הוא: קדרה ובה חליטת קמח עם פסולת החלב. "הנה לכם ידידים" קרא אבא שלום – "קחו החליטה ואכלוה, סעודת נשיאים היא היום". ואותה שפחה אשר נטל המלאך מידה את הקדרה עמדה נדהמה רגע קט, ואחר נסה בקול פחדים אל גברתה: "אנא גברתי, אני בחסותך. הרוח חטף מידי את החליטה עם הקדירה שנפש אדוני אוותה לה היום, ומי יודע אשר יקרני עכשיו". ותיגש הגברת אל בעלה בנחת ותשאל: "אישי, האם ב"חכמת-החול" תוכל לדעת מי חטף מיד שפחתנו את האוכל?" ויתמה הנשיא ויען: "אם אמת הדבר, אנא הביאי לי הספר הכרוך כריכת-עץ מצופה בעור אשר ירשתי מזקני". ומיד התבונן ולאחר שעה קלה קרא: "הוי את! אולי תדעי אם יש יהודי "מעלם" (מורה) שוכן בעיר תעז, שמו סאלם שבזי?" ותען: "לא". המתין הנשיא עד שבאו מרעיו וישאלם. והנה אחד אמר: "אכן ידעתי את ה"מעלם" של תעז. שמו סאלם ומכשף הוא". "אכן אויה לו" קרא הנשיא – "אתם עתה קומו, קחו לכם שלושה סוסים אבירים ובאתם אליו. אם יאבה ברצונו לבוא אתכם מוטב, ולא קשרוהו ומשכוהו אלי בכח כי שוטי חמד לו גוף יהודי ללטפו".
והמרחק בין בית הנשיא ובין תעז היה מהלך יומיים בהליכת סוס וימהרו השליחים לדרך. הם באים אל תעז והנה מרחוק נראה להם איש יושב ליד פתח חדר קטן ואורג. ויאמרו: "איש זה יספיק לנו". בהגיעם אליו ירד האחד וישאל בקול גאוה ובוז: "הוי יהודי ! איה הוא האיש שקוראים לו אצלכם סאלם שבזי ? יודע אתה כבר בודאי מי הוא האיש המגונה הזה ועליך להביא אותו. לפי שעה הנח מלאכתך. רוץ קרא לו וגם אמור לו שיכין לנו ארוחת ערב, ואנו הננו מצפים לך כאן". "שלום לכם אדוני. אל תיראו" – ענה אבא שלום בנחת האיש תיכף יבוא, ואתם למה תעמדו בחוץ, הכנסו אל ביתי", ויסכימו האנשים. קשרו את סוסיהם ומהרו לבוא הביתה. אך בעמדם ליד הפתח אמר אבא שלום. "אל נא ייחר לכם ואטריחכם בבקשתי כי תכניסו את רוביכם ברוחב אעפ"י שהדלת צרה. ובענין האיש אני הוא אשר תבקשו". מתוך סקרנות ניסו למלא בקשתו והדלת כמו נתרחבה עם הכנסת הרובים וחזרה לכמות שהיתה. ויתמהו החיילים ויאמרו: "זה הוא מופת ראשון ואוי ואבוי לנו מן היהודי הזה". בהכנסם, חייך לעומתם אבא שלום, והציע להם לשבת על הארץ. הם אך ישבו והוא יצא מן החדר ומלמל בפיו: "עינוי לרשעים מכפר קצת את חטאיהם. לפיכך אתה המלאך "דבקיאל" הדבק אותם אל השטיח לבל יזוזו". ושלושת השליחים נדבקו והיו כמסמרות נטועים ותוך כדי חרופיהם וגדופיהם התאמצו לקום לתפוס את היהודי אך חשו בשטיח המחזיק בם לבלתי שלחם. אז ידעו כי פיהם מכשילם ומגביר את יסוריהם ויחליטו לשתוק עד אשר ישוב אבא שלום. כעבור זמן מה שב אליהם. ויהי עודנו בפתח טרם נכנס וכולם קוראים לו ומצעקים: "אדוננו, אדוננו, עמך הסליחה… ואנו נהיה פדיון לך… ותן לנו וננשק ברכיך… הן נשלחנו לקרוא לך בלבד ולא ידענו מה עווננו. ועתה הדבר כרצונך. אם חפצת לבוא עמנו בוא, ואם לא תחפוץ התר לנו ונלך, ואתה היה בשלום". ענה אבא שלום: ירבה אלהים טובכם ! ומה עשיתי לכם, הן עדיין לא כבדתיכם ולא האכלתיכם. כי אתם ממהרים להפרד ממני. לא יאה הדבר הזה" אך הם הוסיפו לבקש סליחתו למען יתיר להם. השטיח נצטווה לעוזבם וישובו להיות שליחים כמו שבאו. בשקט ובקול נמוך עזבוהו ולא ביקשו דבר. עם כל זה הבטיח להם אבא שלום להיות בעצמו אצל הנשיא, וישמחו מאד.
ביום השלישי למסעם הגיעו שוב אל עיר הנשיא, ובטרם יכנסו העירה ישבו לטכס עצות אם להיכנס ישר אל הנשיא, או להיוודע תחילה אם בא היהודי, כי היה דבר הנשיא אליהם תקיף להביא את היהודי, ומה יענו לו עתה שלושת אנשי חיל כמותם? נמנו וגמרו לגשת ישר אל הנשיא כי פחדו פן ידע דבר התחבאם ואז יהיה ענשם חמור. באותה שעה היה הנשיא יושב על המרבד כשהוא מסתכל בשטיח הפרסי הנאה, שעליו התפלל ומהרהר: "יתכן כי יבוא היום היהודי החצוף. ואשלם לו גמולו. אך מי יודע למה איחרו השליחים ? ובין כה וכה וקול נקישה בחלון הגיע לאזניו וירם מבטו והנה יונה נחמדה מאד עומדת והוגה ומנענעת בראשה, כאומרת: "שלום". ניגש בהתפעלות אל החלון ופתחו. ותקפץ היונה אל החדר, וכהרף עין נהפכה לדמות אדם, הוא אבא שלום. "שלום הנשיא!" – אמר – "אני היהודי מתעז ששלחת אליו שליחים עזי מצח. ועתה בקש מבוקשך". והנשיא עדיין משתאה ובגמגום שאל: ואיה שליחי? "יבואו תיכף" ענה אבא שלום ואתה צוה אותם והלכו הביתה כי עייפים הם מאד מטלטול הדרך. לאט לאט התחזק הנשיא ולאחר שהרשה לשליחים ללכת הביתה ביקש מאבא שלום לשבת עמו קצת בהרחבת הדעת. אבא שלום הודיעו מיד כי השבת מתקרבת ועל כן הזמן קצר. אז שאל הנשיא בדבר הסעודה שנחטפה ולאחר שאבא שלום ביאר לו סיבת הדבר אמר בנחת רוח: "חי נפשי כי איש נחמד אתה, ומי יתן ואזכה לראות קצת מפלאותיך". ויאמר שבזי: והן גם אתה איש נבון, גלה מעשיך ונהנה. לחש הנשיא "לחש" ידוע ופתח את החלון והנה כל הככר השמם אשר מסביב הפך לגן עדן ממש, עצים ופרחים וכל חיתו שדי ועוף השמים. "מה נהדר המחזה" אמר אבא שלום. אך סגור נא החלון ופתחהו שנית, והנה מחזה בעתה: מחנה ארבה עצום בא ביעף וישחית את כל טוב הארץ ועוף השמים נדדו הלכו. ויבקש הנשיא משבזי עוד מעשה פלא אך אבא שלום לא היתה דעתו נוחה ממעשים כאלה, ורק למען כבוד הנשיא הוסיף והוציא קופסת הטבק מכיסו וירח בה ויאמר: "ואם הבית הזה ירצה, יריח גם הוא מטבק זה ויסתובב כשכור הלום יין". ולפתע פתאום החל הבית להסתובב ויחרד הנשיא מאד, כי נדמה היה לו שחבית מתגלגל במדרון ויקרא: אנא, סאלם חוס ורחם". כראות אבא שלום את צער הנשיא, הפסיק את הפעולה ויושט ידו לשלום לו. ויהי הוא יוצא מפתח החדר ראה את השפחה לשה קמח בכלי ויכנס לכלי ויעלם שם על כן קראו לו "משתא" ע"ש ה"משתא" היא העריבה שלשים בה בצק, שבה עשה כמה פעולות, ואמר המספר כי מן הכלי הזה היה עובר בטיסה אחת אל טבריה שבארץ-ישראל כדי להקביל בה פני שבת כפי שהיה נוהג כל הימים.
כתיבת תגובה