לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

מדור חודש אלול

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
ראש השנה - איתמר מדינה

מאמר בדין חיוב כסות בשבת, יו"ט, וחול המועד

16/09/2013

לק"י

 

 


בדין חיוב כסות בשבת, יו"ט, וחול המועד

 


בשו"ת "רביד הזהב", בחידושים, סימן תרע"א כתב וז"ל:

או מוכר כסותו וכו'. יש לשאול מה טעם גבי נר שבת לא חייבוהו למכור כסותו כמו הכא [בנר חנוכה], ואשכחן גבי נר חנוכה ונר שבת דאם  אין ידו משגת לנר חנוכה ונר שבת, נר שבת עדיף משום שלום ביתו כדאיתא סימן תרע"ח וסימן רס"ג (סעיף ג'), ויש לומר דבשבת הבגדים הם מכבוד היום דאתיא מדרשה דוכבדתו כדאיתא סימן רס"ב (סעיף ב'), ולא דחינן לה משום שלום ביתו (נראה לי). אלא דקשה דהא יום טוב אמרינן נמי בסימן תקכ"ט (סעיף א') שצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת והבגדים הם הכיבוד, ואמרינן גבי ארבע כוסות (רשב"ם פסחים צט: ד"ה ואפילו,  וכ"כ מרן סי' תע"ב סי"ג) אם אין לו יין ימכור מלבושו, והתם גם כן מדרשה ולקדוש ה' מכובד.

ותירץ מ"א בסימן תע"ב (ס"ק י"ד) דנר שבת קודם לארבע כוסות משום שלום ביתו, ואם כן מה שכתב ולנר חנוכה ולארבע כוסות ימכור ולנר שבת הוא עדיף משניהם לא ימכור, והא דאמרינן טעמא לבגדי יום טוב משום שמחה אינו אלא לעניין שיהיו נאים יותר משל שבת אבל לכבדו כשבת למה יגרע למכור בגדיו, וי"ל דכבוד שבת בראשית חמור בכל מילי,  דהא איכא גביה כרת או סקילה או חטאת, וגבי יום טוב ליכא אלא מלקות, כמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' שביתת יום טוב           (הל' ב'), ומינה לכיבוד שאף על פי שכתב שצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת, לאו דוקא הוא, שא"כ היינו צריכים לצאת לקראתו כשבת כמו שנתבאר סימן רס"ב (סעיף ג'), וכן דברים שנתבארו בסימן ר"ן וכן גבי ס"ת ביו"ט חמישה ובשבת שהוא קדוש יותר שבעה וכמה דברים, ועיין תוס' יו"ט במשנת אין בין יום טוב לשבת (מגילה פ"א משנה ה'). עכ"ל.

*

וראיתי שכתבו בביאור דברי רבינו וז"ל, ותירץ דכבוד שבת בראשית כלומר שבת רגילה אמנם הוא חמור וכסות בו היא דאורייתא, אבל גבי יו"ט שאינו אלא לאו, גם הכבוד בו אינו אלא דרבנן, כנ"ל ביאור דברי רבינו. וקשה לי ממה שכתב הרמב"ם פ"ו הל' ט"ז מהלכות יו"ט וז"ל, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש, א"כ מבואר ברמב"ם דכבוד יו"ט הוא דאורייתא, ואי נימא דכוונת רבינו דאמנם גם כבוד יו"ט הוא דאורייתא, אלא שאינו חמור כל כך כיון שאינו אלא לאו, א"כ מה הועיל בתירוצו, הרי ארבע כוסות אינם אלא דרבנן וכסות הוא דאורייתא, ואמאי מוכר כסותו כדי לקנות ארבע כוסות, ע"כ. 

והנה המעיין בביאור דברי רבינו יראה שלא הזכיר כלל עניין זה שכבוד יו"ט הוא מדרבנן, ולא כתב אלא לחלק בחומרת הדברים, דכבוד שבת בראשית חמור בכל מילי דהא איכא גביה כרת או סקילה או חטאת, וגבי יו"ט ליכא אלא מלקות וכו'.

 

והנראה בביאור דעת רבינו דס"ל שגם כבוד יו"ט הוי מצות עשה מדברי קבלה כשבת, ובזה שניהם שוים, ואף על פי כן אמרו חז"ל שימכור כסותו לצורך ארבע כוסות, ואף דמצות ארבע כוסות מדרבנן, משום פרסומי ניסא הם עדיפי טפי.

ואין תימא בדבר, דהנה האחרונים כתבו דבכל גוונא מוכר כסותו הן לצורך נר חנוכה והן לצורך נר שבת, והא לך לשון "מחצית השקל" בסימן רס"ג סק"ה, ועיין ריש סימן תרע"א שכתב שם שצריך למכור מלבושו כדי לקנות נר חנוכה, ונר שבת עדיף מנר חנוכה כמ"ש פה סעיף ג' כ"ש שצריך למכור מלבושו לצורך נר שבת, ע"כ. ולכו"ע מצות כבוד שבת הוי מצות עשה מדברי קבלה ואף על פי כן מוכר כסותו לנר שבת, ולנר חנוכה דהוי מדרבנן, ואם כן שפיר יש לומר בדעת רבינו דס"ל דכבוד יו"ט הוי מצות עשה מדברי קבלה, ואף על פי כן מוכר כסותו, אלא דבזה נחלק רבינו על דברי האחרונים, שכל זה רק בכסות יו"ט שאינו חמור כ"כ. אבל בכסות דשבת דחמיר, לא.

 

והנה רבינו כתב בתירוצו לחלק בין כבוד שבת ליו"ט, דמצינו דשבת חמיר טפי, דהא איכא גביה כרת או סקילה או חטאת, וגבי יו"ט ליכא אלא מלקות, גם כתב בסוף דבריו, וכן בס"ת ביו"ט חמשה ובשבת שהוא קדוש יותר שבעה וכו'. וצריך ביאור מדוע לא סגי ליה לרבינו להביא דברי המשנה מגילה פ"א  משנה ה', אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, דלכאורה גם בזה חזינן דשבת חמיר מיו"ט, וטרח והאריך בדבריו בחילוק הדברים.

ואפשר, דרבינו לא כתב אלא דבר דאיתא בתרוויהו, ואף על פי כן חלוקים הם, חזינן דבשבת חמיר טפי, משא"כ מלאכת אוכל נפש דבשבת אסור, וביו"ט מותר. גם אפשר דרבינו לא בא להוכיח בסתם בכללות הדבר דשבת חמור מיו"ט, ולא בא רבינו אלא להוכיח דחלוקים הם במילתא דשייך ביה כבוד שבת ויו"ט, ומדחזינן דחלוקים הם בעונש, דשבת בכרת או בסקילה או בחטאת, וביו"ט רק מלקות, ראיה דכבוד שבת חמיר טפי, שהמחלל שבת או יו"ט מזלזל בכבודם. גם אפשר עוד, דמזה שמותר מלאכת אוכל נפש ביו"ט אין להוכיח דקיל טפי, דאפשר דאדרבא, דזהו כבודו לכבדו במאכל ומשתה לקיום מצות שמחת החג.

 

ובסימן תקנ"א כתב רמ"א, מילה שהיא מראש חודש עד תשעה באב, נוהגין שהמוהל ובעל ברית ואבי הבן לובשין בגדי שבת, אבל בלאו הכי אסור, אפילו בשבת של חזון אין מחליפין ללבוש בגדי שבת כי אם הכתונת לבד, ע"כ. והשמיטו רבינו, וכתב בפירושו עוד לחזק העניין וז"ל, במקומות אלו [תימן] לא נהגו לשנות בגדיהם אפילו בשבת שחל בו ת"ב ונדחה, וכ"כ רבינו בב"י סס"י תקנ"ב, ע"כ.

 

וכבר עמד בזה הרדב"ז ח"ב סימן תרצ"ג ודחה שיטה זו, שכן יש מצות עשה מדברי קבלה וכבדתו בכסות נקיה. ו"בערוך השולחן" סימן תקנ"א סעיף י"א כתב להקשות על שיטה זו, דהוי אבילות בפרהסיא, ואסור לעשות כן בשבת, וכתב לתרץ שבזמן רמ"א לא היה הבדל גדול בין בגדי שבת לבגדי חול, ולא היה ניכר עניין זה של אבילות בפרהסיא בשבת, וסיים דבריו, דאה"נ שבזמנינו שניכר היטב ההבדל בין בגדי שבת לבגדי חול גם הרמ"א יודה שאסור.

ורבינו דלא סגי ליה בהשמטת רמ"א בלבד כדרכו בהרבה מקומות, וכתב עוד לחזק העניין, זה אפשר להדגיש העניין שגם שבת שחל בה ת"ב ונדחה דינא הכי, שזה אין נשמע מהשמטת רמ"א שלא כתב בזה הרמ"א להדיא. עוד נראה שבא רבינו להדגיש שלבשו בגדי שבת בלי לעשות שינוי כלל, ואפילו לא שינוי קטן ביותר. ומהשמטת רמ"א אפשר ללמוד שלבשו בגדי שבת אבל אולי עם שינוי כלשהוא, כתב רבינו שבמקומות אלו נהגו שלא "לשנות" בגדיהם, וזהו דכבוד שבת חמור וצריך לכבדו בכסות נקיה אפילו בשבת שחל בה  ת"ב ונדחה, ופשיטא דלרבינו דינא דאין מוכר כסותו לנר שבת הוי במשך כל שבתות השנה ואפילו בשבת שחל בה ת"ב ונדחה.

 

ונראה, דיש עוד נ"מ לדעת רבינו בין כבוד שבת דחמיר, לכבוד יו"ט דקיל טפי, מלבד הדין שבשבת אין מוכר כסותו, וביו"ט מוכר כסותו. דהנה, מי שרץ ברשות הרבים והזיק חייב לשלם, דאין לו רשות לרוץ ברשות הרבים, אבל בערב שבת בין השמשות יש רשות לרוץ כדאיתא בב"ק דף לב. דמודה איסי בן יהודה בערב שבת בין השמשות שהוא פטור, מפני שרץ ברשות, מאי ברשות, כדר' חנינא דאמר רבי חנינא, בואו ונצא לקראת שבת מלכתא וכו', ופרש"י כאדם המקבל פני מלך. ולכאורה משמע שכוונתו דרץ כדי שיהא פנוי לקבל פני שבת מלכתא וכ"ז מכבוד השבת הוה, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת הל' ב' וז"ל, איזהו כבוד זה שאמרו שמצוה על אדם לרחוץ וכו' ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש ומייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך, ע"כ. והיינו שמכבוד השבת הוה לקבל את השבת. ולפי מה שכתב רבינו, ומינה לכבוד שאף על פי שכתב, צריך לכבדו ולענגו כמו בשבת לאו דוקא הוא, שא"כ היינו צריכים לצאת לקראתו כשבת כמו שנתבאר סימן רס"ב, וכן דברים שנתבארו בסימן ר"ן, ע"כ. אפשר שאם רץ בערב יו"ט בין השמשות והזיק שחייב לשלם. ועיין עוד ברע"ב בפ"ג משנה ו', וברמב"ם בפירוש המשניות בב"ק שם.

 

ובתשובות רע"א מהדורא קמא סימן א' כתב, דאישה אינה חייבת בדין כבוד ועונג יו"ט משום דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. ובספר זכרון שמואל סימן ל"ב למו"ר הרב שמואל רוזובסקי זצ"ל כתב להקשות, דהרי חובת הדלקת הנר בשבת הוה מדין כבוד ועונג, נמצא לפי זה דאישה אינה חייבת בהדלקת נר יו"ט מדינא, כיון דאינה חייבת בכבוד ועונג ביו"ט משום דהוה לה מצות עשה שהזמן גרמא, וא"כ צריך עיון היאך האישה מדליקה נר יו"ט ומוציאה את בעלה ידי חובתו, הא כיון דאינן חייבות אינן יכולות להוציא לאיש. ולדידן, שאין נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, תהא הקושיה נמי היאך נשים מברכות על הדלקת נר יו"ט, ותירץ דדוקא דין עונג הוי מצות עשה שהזמן גרמא שהוא ביו"ט דוקא ובזה נשים פטורות, אבל כבוד שהוא אף מבעוד יום וגם באמצע יו"ט לא נחשב מצות עשה שהזמן גרמא, וא"כ בדין כבוד גם אישה חייבת, וכיון דנר יו"ט הוה נמי מדין כבוד שפיר מוציאה את בעלה ידי חובה, ולדידן שפיר יכולה נמי לברך.

והנה, מה דפשיטא ליה למו"ר רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, דלמ"ד שסובר שיש חיוב כבוד ועונג ביו"ט, שהחיוב של כבוד יו"ט הוא כבר מבעוד יום, בדעת רבינו יש לעיין, האם כוונת רבינו לומר דכל עניין כבוד יום טוב קיל טפי, והוי רק ביום טוב עצמו, ומה דהנשים מברכות על הדלקת נר יו"ט זהו דהוי תקנה בפני עצמה [זכרון שמואל סימן ל"ב]. ועיין עוד לרבינו בסימן תקי"ד הלכה י"א, שכתב השו"ע, המדליק נר של יו"ט צריך לברך אקב"ו להדליק נר של יו"ט, וב"שתילי זיתים", שמצוה הוא משום שלום בית לשמחת יום טוב (לבוש), או דס"ל לרבינו דכבוד יו"ט הוי נמי מבעוד יום, ורק בדוגמאות שנקט בזה אין חיוב מבעוד יום, שכן לא ציין לסימן רס"ב הלכה א'. גם השאיר בסימן תקכ"ט דברי רמ"א ואסור לאכול מהמנחה ולמעלה בערב יום טוב כמו בשבת, שזה מכלל הכבוד וכו' ומצוה ללוש פת בערב יום טוב לכבוד יום טוב [כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ב], וי"ל.

ובהלכות חול המועד סימן תק"ל סק"א כתב רבינו ב"שתילי זיתים", וחייב לכבדו [לחוה"מ] במאכל ומשתה כשאר ימים טובים (שם ואז"ו) ולכתחילה מצוה לאכול פת (מ"א). והנה במ"א שהוא מקור הדברים כתב וז"ל, וחייב לכבדו במאכל ומשתה וכסות כשאר ימים טובים. ורבינו השמיט תיבת "כסות", וצריך ביאור .

 

וב"משנה ברורה" כתב בזה"ל, גם חייב לכבד חול המועד במאכל ומשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול, וב"שער הציון" ס"ק ד' כתב, וז"ל מ"א בשם תניא, וכן איתא במכילתא פרשת בא בהדיא כוותיה, אלא דמה שכתב התניא כשאר יום טוב השמטתי דלעניות דעתי אין להחמיר כל כך בזה, דהרמב"ם פ"ז מהלכות יו"ט הביא גם כן דחול המועד נקרא מקרא קודש, ואעפ"כ בפ"ו מהלכות יו"ט שהעתיק שם בדין ט"ז חיוב כיבוד ועונג מטעם מקרא קודש, לא העתיקו רק לעניין יו"ט ולא לעניין חוה"מ, דשם לא העתיק רק מצוה דשמחה, ש"מ דס"ל דלעניין חוה"מ אין להחמיר בזה, ועל כרחך צריך לומר דאף דחוה"מ נקרא ג"כ מקרא קודש, מ"מ כיון דלעניין מלאכה מן התורה מותר בחוה"מ, ועכ"פ בדבר האבד מותר לכו"ע, הרי דאין קדושתו חמור כמו ביו"ט, ולכן גם לעניין כיבוד אין לדמותו ליו"ט, וזהו נראה דעת הרמב"ם. ומה דמשמע מהמכילתא הנ"ל דצריך לכבדו באכילה ושתיה וכסות נקיה, יש לומר דהיינו לכבדו יותר מימות החול בכל זה, אבל אינו מחוייב לדמותו לגמרי בזה ליו"ט, דממקרא קודש שלו ילפינן בחגיגה י"ח לחד תנא דאסור מלאכה בחוה"מ ואפילו הכי מקילינן בדבר האבד הרי דמקרא קודש שלו קיל ממקרא קודש דיו"ט וכו', ועיין לעיל סימן תקכ"ט ב"משנה ברורה" שהעתיקו מהגר"ז דלעניין כיבוד ועונג אין חייב בחוה"מ דלא נאמר בהן מקרא קודש, והנה עצם דין זה מוכח מהרמב"ם כמו שכתבנו, אכן מה שכתב דלא נאמר בהן מקרא קודש צריך עיון, דהרי הרמב"ם עצמו בפרק ז' סובר דמקרא קודש קאי גם על חוה"מ וכן הוא גם כן מנהגינו בתפילת מוסף בחוה"מ שאומרים מקרא קודש זכר ליציאת מצרים וכו', וצ"ע. ודעת המ"א בסימן זה כתניא וכו' אלא שחיובו בכל זה קיל מיו"ט וכמו שכתבנו, ואפשר דגם הגר"ז מודה לזה, עכ"ל.

 

והנה רבינו פליג על דברי הרב "משנה ברורה" בתרתי, שהשמיט תיבת "כסות", ומאידך השאיר דברי המ"א שכתב כשאר ימים טובים שנראה שחייב במאכל ומשתה בחול המועד כשאר ימים טובים, אבל בכסות אין חייב לכבדו אפילו לא יותר מימות החול.

ובדעת רבינו צריך לומר שדייק בדברי הרמב"ם שכתב, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, דוקא ימים טובים, אבל חול המועד אין בו דין כבוד ועונג, ואין צריך לכבדו יותר מימות החול, ואף שגם חוה"מ נקרא מקרא קודש וכמבואר ברמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט דגם בתפילה אמרינן בחוה"מ את יום מקרא קודש הזה, כבר עמד בזה הגר"ז בסימן רמ"ב ס"א וכתב וז"ל, וחול המועד לא נאמר בו מקרא קודש כמו שכתבנו בסימן תקכ"ט אלא שקרוי מקרא קודש לעניין קרבנות בלבד, כדכתיב להקריב אשה, ע"כ. ובדברי רבינו נראה עוד שעיקר מקרא קודש נאמר גבי איסור מלאכה, עיין לרבינו סימן ת"צ סק"ד, ובסימן תק"ל.

ומה שכתב רבינו שחייב במאכל ומשתה כשאר ימים טובים, צריך לומר דזהו מדין שמחה שנוהג גם בחול המועד וכמבואר ברמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הלכה י"ז דשבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו וכו' שנאמר ושמחת בחגך. אלא דעדיין צריך ביאור מאי שנא כסות ממאכל ומשתה שחייב בחול המועד מדין שמחה.

 

ואשר צריך לומר בהכרח דרבינו ס"ל דדין שמחה בחג נאמר במאכל ומשתה, אכילת בשר ושתיית יין ושאר מטעמים, ובזה חייב בחוה"מ כשאר ימים טובים, אבל אין שייך לחייב בכסות משום שמחה, ורק ביום טוב שיש בו דין כבוד שצריך לכבדו בכסות נקיה, אזי מדין שמחה צריך שיהיו בגדי יו"ט יותר טובים משל שבת, שדין שמחה כוחו רק לתוספת על דין כיבוד, ואפילו יותר מימות החול אין חייב בכסות בחול המועד, ואפשר עוד שכל דין שמחה נאמר רק שבגדי יו"ט יהיו יותר טובים משל שבת, אבל אין הפירוש שבכל מקום שיש דין כבוד יבוא דין שמחה לתוספת, וגם בשבת חול המועד שיש דין כבוד אין בהכרח שצריך ללבוש בגדים טובים יותר מצד שמחה, יותר משאר שבתות השנה, וכן נראה קצת מסתימת דברי רבינו שהשמיט תיבת כסות, ולא חילק וי"ל.

וממה שכתב רבינו, ולכתחילה מצוה לאכול פת, אין הכרח ללמוד שלכתחילה מצוה נמי לכבדו לחול המועד בכסות נקיה, שכבר ביאר הרב "מחצית השקל" דכוונתו משום דהב"י הביא דעת התשב"ץ דאף בחול המועד איכא חיוב אכילת פת פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה. וא"כ נהי דלענין לחזור ולברך לא קיי"ל כוותיה כמבואר בסימן קפ"ח, מ"מ לענין לכתחילה יש להחמיר לחוש לדבריו ולאכול פת כמו ביום טוב ע"כ, וזה לא מצינו גבי כסות.

 

ועיין עוד לרבינו בסימן תרצ"ה סקי"ב שכתב וז"ל, ואם שכח על הניסים [בפורים] אינו חוזר , דלא מצינו שחייב לאכול פת ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים (מ"א), ונראה לענ"ד ראיה לדבריו מלשון הרא"ש הובא בב"י סימן קפ"ח לענין יו"ט דאי לאו טעמא דאמרינן חלקהו חציו לאכילה לא הוה מחייב, משא"כ כאן דלא כתיב רק משתה ושמחה. וכבר כתב הרמב"ם הלכות יום טוב שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין וכו' ע"כ. והרא"ש סיים דבריו, ועיקר אכילה הוא הלחם, ואפשר דמטעם זה נמי מצוה לכתחילה לאכול פת בחול המועד לפי שעיקר אכילה הוא הלחם, משא"כ כסות.

 

שוב ראיתי מה שכתב בספר "שלמי תודה" עמ' פ"ט – צ' וז"ל:

והנה איפליגו קמאי גבי חובת סעודה ביו"ט. י"א דאינו חייב בסעודה חוץ מליל הפסח וליל ראשון דסוכות, וי"א דיש חובת סעודה בכל יו"ט ערבית ושחרית, ובשכח להזכיר של חג בברכת המזון חוזר ומברך. וכן פסק השו"ע בסי' קפ"ח ס"ו. ויל"פ פלוגתייהו, דדעת הפוטרים מסעודת יו"טסברי דכבוד ועונג אינו נוהג ביו"ט, וא"כ ליכא חובת סעודה מה"ט, ואף דאיכא מצות שמחה ביו"ט, מ"מ מכח שמחה איכא רק חיוב אכילת בשר ושתיית יין, ולא חיוב אכילת פת. ודעת הסוברים דיש חובת סעודה ביו"ט יל"פ דסברי דכבוד ועונג נוהג ביו"ט, וכדקיי"ל הכי לדינא, ומשו"ה איכא חובת סעודה. אבל אין לפרש דסבירא לן דמשום שמחה איכא נמי חובת סעודה בפת, וכשי' תוס' ר"י החסיד שהביא בביאור הלכה בסי' קפ"ח ס"ח בד"ה סעודה, ומשום דאין שמחה בלא לחם, והביאו הרא"ש בפ"ז דברכות (מ"ט ב') סימן כ"ג, ע"ש שכתב בשם רבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה, משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם ע"ש. דלדינא לא סבירא לן דמשום שמחה יהא חייב באכילת פת שהרי בחול המועד איכא חובת שמחה כש"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט הי", ואפ"ה כ' השו"ע בסי' קפ"ח ס"ז דאם שכח בחוה"מ יעלה ויבוא בברהמ"ז אינו חוזר משום דאין בו חיוב אכילת פת, וע"כ דקיי"ל דמשום שמחה ליכא חיוב אכילת פת וכו', ע"כ.

ולפי מה שביאר רבינו דברי ר"י החסיד שלא חייב באכילת פת ביו"ט מטעם שמחה גרידא, אלא משום דאמרינן חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא הלחם, א"כ שייך זה ביו"ט, ולא בחול המועד ואתי שפיר. ויש להוסיף דלביאור רבינו בודאי חייב באכילת פת ביו"ט, ולכתחילה מצוה גם בחול המועד, גם כשאין לו בשר ויין.

 

ואף שנראה שלדעת רבינו אין חיוב בכסות נקיה בחול המועד גם לא יותר מימות החול, נראה דהמחמיר תע"ב, דמדי ספק לא יצאנו, דאפשר דמדין כבוד ועונג יש להשוות קצת לכתחילה חוה"מ ליו"ט, גם מצינו לרבינו דסמך על הקורא ועל המנהג, גם ייתכן דלא שייך כסות יותר מימות החול בבגדי תימן, ואפשר שזה נכלל נמי במה שאמרו חז"ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו מתשרי עד תשרי חוץ מתשר"י, לסוברים שזה קאי נמי על בגדים.


 

 

                               

 

עוד מאמרים וכתבות

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
דפוס ברק
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן