"בוקר ויודע ה' את אשר לו" (טז, ה)
למה דחה משה רבינו ע"ה את עדת קורח ואמר להם כן? אפשר לומר, שמשה חשב שהם מדברים מתוך שכרות ולא רצה שיענשו על-כך, ולכן אמר להם "בוקר ויודע ה'". כלומר, אולי יפוג יינם עד למחר ולא יוסיפו להחזיק במחלוקת. אמנם, לכאורה קשה מהיכן היה להם יין במדבר? ונראה שהיו בני עשו עושים שוק במחנה ישראל ומוכרים להם כל מיני פירות ומגדים ויינות ושמן וסלתות ועדיין לא נאסר להם יין של גויים עד שבאו לשטים והתחילו לזנות עם בנות מואב ואז נאסר עליהם יינם.
(ילקוט רועים – לרבי יחיא עומייסי זצ"ל)
"העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" (טז, יד)
אמרו במדרש: "'פי כסיל מחיתה לו' – פיהם הכשילם, לא נעלה אלא נרד". תימה תינח דתן ואבירם שנכשלו בפיהם, אבל קורח שלא נכשל בפיו למה ירד לשאול, ואבד מתוך הקהל? ועוד קשה על קורח שהיה חכם גדול (כמאמרז"ל "קורח שפיקח היה וכו'") איך נתווכח עם משה רק בשתי מצוות אלו דווקא שהקשה על משה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא חייבת בציצית? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? והיה לו להתווכח עם משה במצוות פרה אדומה שמטהרת את הטמא ומטמאת את הטהור ועל-כך אוה"ע מונין את ישראל בה. והרי עדיפה טענה זו מטענת טלית ומזוזה?! ואפשר לומר, שמה שתפס בלשונו שתי מצוות אלו, היינו דברי המדרש שפי כסיל מחיתה לו. שתכלת – לשון כלייה, שעתיד ליכלות. וגם המזוזה – זז מוות, ומי שאינו מודה בה לא יזוז מוות ממנו. א"כ, פיו הכשילו ג"כ דוגמת דתן ואבירם.
(חן טוב – לרבי יחיא אלבדיחי זצ"ל)
"זכרון לבנ"י למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני ה' ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דיבר ה' ביד משה לו" (יז, ה)
"אמר, שמי שהקטיר ואינו מזרע אהרן לא יהיה כקורח וכעדתו אלא תחול בו הצרעת. כאשר דיבר ה' ביד משה לו – כלומר, הצרעת שחלה ביד משה כשאמר לו ה' "הבא נא ידך בחיקך". והראיה לכך מעוזיה מלך יהודה שרצה להקטיר, אמרו כיוון שלבש הציץ זרחה צרעת במצחו".
"לאות לבני מרי" (שם, כה)
"כמנין מרי – מאתיים וחמישים והם עדת קורח".
(אור האפילה – לרבנו נתנאל בן ישעיה זצ"ל)
"ושמרו משמרתך ומשמרת כל האוהל" (יח, ג)
כתבו המפרשים ז"ל שאין שמירת המקדש אלא לכבוד לו ולא משום חשש גניבה אלא גזירת הכתוב הוא, שמצווה שישמרוהו ביום ובלילה שלא יסיחו דעתם ממנו שנאמר: "ושמרתם את משמרת הבית מסח". ע"כ. כי ביום מקריבים הקרבנות ועי"כ אין מסיחים הדעת מן המקדש אך בלילה שאינו זמן הקרבה, השמירה היא לכבוד למנוע היסח הדעת. ולרמוז לנו בזה ג"כ שלא נסיח דעתנו מעסק התורה ועשיית המצוות ביום ובלילה שהן הקדושה שלנו אלא נהיה מושרשים ומודבקים בהן.
(קיץ המזבח – לרבי חיים כסאר זצ"ל)
כתיבת תגובה