"אלה מסעי בנ"י וגו' (לג, א) ויסעו מרעמסס. נראה לרמוז אלו המסעות על ירידת הנשמה ועל חיי האדם. מרעמסס הוא רמז על אוצר הנשמות. סוכות רמז שמראים לנשמה חופות הצדיקים. איתם שמראין לה התמימים. אשר בקצה המדבר שהם מתנהגים בענוה. וישב על פי החירות זהו פתח גיהנם. אשר על פני בעל צפון אלו הדינים, שכן הוא רמוז בפ' מצפון תפתח הרעה. ויחנו לפני מגדול רמז שמראין לה מי שהגדילו להכעיס. ויעברו בתוך הים המדברה וכו', זהו עומק גיהנם. ויחנו במרה שמראין לה הרשעים שהם צועקים במרה ומגידין לה מרירות המות. ויסעו ממרה ויבאו אילמה וכו', שמשם מחזירין אותה לגן עדן, ששם שנים עשר שבטים ושבעים זקנים שהם יושבים בראש. ויסעו מאילם ויחנו על ים סוף זהו בבטן האם, ונקרא בטן האם ים סוף לפי שהילד מתגדל בו כסוף הזה המתגדל וגדל על שפת הים שנ' (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו. מדבר סין זהו מדור האמצעי ברחם, סין בהפוך נס, שבנס הוא עולה למעלה. דפקה זהו בג' חדשים אחר שהילד דר במדור העליון קרוב למקום הדפק, ועוד שהוא בעצמו דופק יותר על ג' חדשים הראשונים. אלוש זהו זמן הלידה שהילד חלוש, שה"א מתחלף בח'. רפידים זהו קודם שיהלך שהוא עדין רפה ידים. מדבר סיני זהו כשילמד תורה שניתנה במדבר סיני. קברות התאוה זהו כשהוא בוגר שאז נכנסת בו תאות החבור, וכן כל התאוות הם מתגברים בו ביותר. חצרות אל תקרי חצרות אלא רחיצות, שאז הוא רוחץ ומתיפה ויצר הרע בוער בו כגחלי רותם וזהו ויחנו ברתמה. רמון פרץ שאז רומני דאפי ניכרים והוא מתחזק בתכלית חזקו מלשון ויפרוץ האיש (בראשית ל מג). בלבנה שהוא צריך לכבוש יצרו ויהיו מחשבותיו נקיים מעבירות. ברסה שצריך לרוסס יצרו וג"כ צריך לפרך עצמו בעסק התורה ומלאכה כמחז"ל (אבות פ"ב מ"ב) יפה תלמוד תורה עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עוון. קהלתה זהו בעת שיתחתן שאז נקהלים עליו כמלך והוא משתפר בתכלית היופי וזהו בהר שפר. בחרדה זהו אחר שישא אשה שהוא חרד לעסוק במלאכתו. במקהלת כשיהיו לו בנים והוא חייב לזון אותם והוא ירא פן ח"ו ירעבו וזהו בתחת מל' ואל תֵּחָת (יהושע א ט). תרח שחייב לעסוק בתורה שיש בה ריח מעין גע"ד (ותרח כמו תריח), והיא מתוקה כמ"ש (תהלים יט יא) ומתוקים מדבש ונופת צופים [וזהו במתקה]. בחשמונה, במוסרות שצריך לחוש ולקבל עליו עול התורה ומוסרותיה, וכן בתפילה אף כי בני יעקן מצירים לו והם הצרות (תרגום צוקה עקה). וצריך לזכור חר הגדגד דהיינו כוך של קבר ובזה יכבוש יצרו וייטב לו [וזהו מעברונה]. ובשעת העבירה צריך להתגבר על יצרו כגבר העורך מלחמה [וזהו מעציון גבר]. ד"א שצריך לזכור שהוא עובר מזה העולם דהי' המות ובזה יתגבר על יצרו. מדבר צין היא קדש בזמן שיצטנן חומו של אדם כלו' בזמן שיזקין צריך לקדש עצמו יותר ויותר, וכן שידע כי הוא מזומן ביותר. ומלת קדש מל' התקדשו למחר (במדבר יא יח) כלו' הזדמנו. ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום זהו קרוב למיתה וזהו ויעל וכו' וימת שם. וישמע הכנעני מלך ערד כלו' כשיגזר על האדם המות אזי בא הכנעני מלך ערד דהיינו מ"ה, ונקרא ערד שהוא רץ כערוד ליקח נפש האדם. ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמנה זהו הקבר, גיא צלמות, צלו של מות. ויחנו בפונן מל' פה, שכל פה צועק ומיליל עליו ומורידים עליו דמעות כאובות שהם זבים מים וזהו ויחנו באובות. ויחנו בעיי העברים בגבול מואב זהו הקבר שנ' (איוב ל כד) אך לא בעי ישלח יד, העברים, שכל אדם הולך ועובר שמה, בגבול מואב זהו העפר יסודו, שנ' (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. דיבן גד הוא הדין שמגידים לו לאדם כל מעשיו, דיבן מל' דבה, א"נ דיבן אותיות בדין. עלמון דבלתימה שמעידין לאדם כל מה שנעלם ממנו. הרי העברים שמעבירין הכל לפני האדם. לפני נבו שהאדם מודה על הכל בניבי פיו. ויחנו בערבת מואב על ירדן ירחו שהנשמה הנקראת ירח מחופפת על הגוף היורד לקבר. ויחנו על הירדן מבית הישימות שהנשמה משתוממת עד שיחיה הגוף. עד אבל השטים שהנפש שהיא קרובה לגוף נאמר בה (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל עד שתחזור בתחית המתים ואז שומחת. (מחידושי מארי יחיא אלשיך זצ"ל, הובא בספר זכרון)
"אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" (לג, א-ב)
יש לדעת למה נכתבו שלשה מסעות ושלש יציאות, והיה לו לומר ויכתבם משה עפי"י ה'? עוד קשה, מ"ש הכתוב: "ביד משה ואהרן" והרי כבר הודיענו בפרשיות הקודמות בספר שמות שיצאו ע"י משה ואהרן? וגם מ"ש "אלה" "ואלה" בשני פסוקים סמוכים, צריך ביאור. ונראה לתת טעם על דרך הרמז. הרמז בזה לשלשת המסעות שנסעו מא"י לגלות לחו"ל, ושלש היציאות מן הגלות. תחילה גלות מצרים שיצאו ממנה ע"י משה ואהרן שנזכרו בפסוק ראשון. אח"כ רמז לנו הגלות השניה של בבל והזכיר בה לשון – "על פי ה'" והוא מ"ש ירמיה הנביא (דהי"ב לו): "לכלות דבר ה' בפי ירמיהו (ולא נזכר ע"י מי מפני שהיה בידי ה') העיר ה' את רוח כורש מלך פרס". אחר כך "ואלה מסעיהם" מארץ ישראל להתפזר בארבע פינות העולם בגלות אדום. "למוצאיהם" מן הגלות ע"י משיחו. ומה שהזכיר "אלה" שתי פעמים בגלות מצרים – כענין שנאמר (בראשית מו): "אנכי ארד עמך מצרימה וגו'" ומלת אלה אותיות אל ה' שהיא אות אחרונה שבהוי"ה הרומזת לשכינה שהיא עתה עימנו בגלות וגם בכל הגלויות. ובאחרונה הוסיף וא"ו, לומר הוא הראשון והוא האחרון עתיד לגאול אותנו מן הגלות הזה הארוך. וזהו שאמר בלעם (לעיל כג): "אל מוציאם ממצרים" כלומר מגלות מצרים שנאמר בה: "וימררו את חייהם וגו' בפרך" ואחר כך: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" בקבצם מן הגלות האחרון ע"י ה'. והמקום ב"ה יגאל שכינת עוזו בב"א.
(עולת שלמה – לרבי שלמה אלבדיחי זצ"ל)
"אלה מסעי בנ"י וגו' (לג, א)
אלה מסעי בני ישראל,מה צורך למנות המסעות?
עיין בספר מצפונות יהודי תימן עמ' 239 "טעם" נפלא שהיה נוהג רבי אברהם בדיחי לאמרו בשמחות שונות והוא על תחלת פרשת מסעי, אלו המסעות רומזים על חיי האדם וקורותיו מעת שיצא ממעי אמו עד שילך לגן עדן,ע"ש באריכות.
במדרש – "אמר הקב"ה למשה כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע" עכ"ל. והטעם להודעה זו כדי שלא נהיה כפויי טובה אלא נודה לשי"ת ב"ה על כל מדה ומדה ונדע שלטובתנו עשה הקב"ה עימנו כל זאת כמאמר התוה"ק "למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך" בכדי שניטע בליבנו אהבתו ויראתו. והקדים הכתוב בתחילה "מוצאיהם למסעיהם" ולבסוף בהיפך "מסעיהם למוצאיהם", לרמוז לגאולה העתידה. לומר שכשם שעשה עימנו נסים ונפלאות ביצי"מ כך עתיד לעשות עימנו בגאולה העתידה לבוא שאין לה הפסק, כמו שהבטיחנו ע"י הנביא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". בחיינו ובימינו אכי"ר.
(קייץ המזבח – לרבי חיים כסאר זצ"ל)
"והצילו העדה את הרוצח וגו' אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן הגדול וגו'" (לה, כה)
הטעם לעיר מקלט וישיבתו בה עד מות הכה"ג – לפי שהרוצח הזה שבאה תקלה על-ידו, אין ספק כי מה' יצא הדבר והאלהים מסרו בידו שעשהו שליח לדבר עבירה להרגו מפני שהוא חייב גלות. וגלות מכפרת עוון לפיכך יגלה לשם, שהגלות מכפרת לו על הראשונות ומיתת הצדיק שהוא הכה"ג מכפרת לו על האחרונות. א"נ מפני שהרוצח שליח למדת הדין, כנאמר: "והאלהים אינה לידו". וכשם ששלוחי בי"ד פטורים מכל מה שעשו למחויבי בי"ד כך הוא פטור כי הוא שליח ה'. ושילוחו לעיר מקלט היא תועלת לישראל כנאמר: "ושמתי לך מקום" – לך לתועלתך, ולכן הולך דווקא לעיר מקלטו ששם משולחי מדה"ד. ומה שתלה חזרתו במות הכה"ג מפני שהכהן הגדול הוא מסטרא דחסד וכל מדות הדין נרתעים ובורחים מהתעוררות החסד בעולם ומתטמרין ומתחבאין מאימתיה כד אתער בעלמא. לכן הרוצח שהוא משלוחי מדה"ד יתטמר בעיר מקלטו עד דימות כ"ג. ואחר מות הכה"ג כולהו מאריהון דדינין זקפן רישא לאסתכלא כמבתר כותלא ואז ישוב הרוצח.
(ילקוט רועים – לרבי יחיא עומייסי זצ"ל)
כתיבת תגובה