ראשית חינוך הבן
את הילד מלבישים שמלה שנקראת "ענתרי". ומכנסיים קצרות מתחת לשמלה. בקיץ הולך לרוב יחף, סביב צוארו טבעת ברזל הנקראת "טוק", ועל כתפו טלית מצויצת והיא הנקראת "שמלה".
בהגיעו לגיל שלוש שנים, בערך, מספרים את שיער ראשו בטכס מיוחד ועורכים סעודת מצוה. משאירים לו שתי פיאות בצדעיו הנקראים "סימנים", והאב מתחיל ללמד את בנו בעל פה כמה פסוקים מהתורה כגון: "תורה צוה לנו משה" ו"שמע ישראל" וכו' לקיים מה שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".
מבן חמש או שש שנים שולחים אותו לחדר ללמוד תורה אצל מלמד תינוקות המכונה "מארי".
סדר ישיבת התלמידים
מלמדי תינוקות קובעים לרוב את חדר הלימוד בקומה השניה. מקום הלימוד נקרא "כניס", וישיבת המלמד, בדרך כלל, מקומו קבוע במרכז החדר. התלמידים מסודרים לפניו שורות שורות כפולות, ופני כל התלמידים מופנים כלפי ה"מארי". כולם יושבים על מחצלאות בקרקע, ולפני כל שורת תלמידים נמצאים שרפרפים עשויים מקרשים. אורך כל אחד כחצי מטר, וגובהו כארבעים ס"מ והמה נקראים "מראפ'ע". שמו של הספסל ניתן לו מכיוון שמרימים ומניחים את הספר הנלמד כדי שיהיה נוח ללמוד. כל שרפרף מוקף תלמידים סביב סביב, כשעיני כולם מביטות אל הספר המונח עליו, ואותו ילד בעל הספר הוא זכאי להביט בספר כהלכה.
ידוע כי בתימן המחסור בספרים רב מפני שאין בתי דפוס שם, ולכן כאשר ישובים התלמידים סביב השרפרף הם יושבים פנים אל פנים, כלומר, שחלק מהם מביטים בספר באופן רגיל, ואילו השאר שממולם ואשר מהצדדים מביטים בספר בצורה לא ישרה, ומכאן אין פלא שיהודי תימן יודעים לקרוא את הכתב מכל צדדיו.
התלמידים הגדולים קרובים לשורות שעל ידי ה"מארי", ואילו היותר קטנים מקומם רחוק יותר כי הם עדיין מתחילים בלימוד האותיות והנקודות.
לימוד המתחילים
ידוע שמבטא יהודי תימן הוא צח וברור, ולא תמצא שום שיבוש בהגייתם ובקריאתם.
בתחילה מלמדים את הילד מגיל רך את העשרים ושתים אותיות, דהיינו, האלפ"א בית"א בצורה זו: אלף, בי, גימל, דאל, הא, וו, זאן חית, טית, יוד, כף כפופה, כף פשוטה, למד, מים פתוחה, מים סתומה, נון כפופה, נון פשוטה, סמך, עאן, פ כפופה, צאד כפופה, צאד פשוטה, קוף, ריש, שין, תיו.
לאחר שידע הילד את צורת האותיות, מלמדים אותו התחלת חיבור המילים בלי רעיון, ואלה הם: אבגד, הוז, חטי, כך, למם, נן, סעפף, צץ, קרשת. בינתיים הילד מסתגל להברה צחה כתקנה.
אחרי כן מלמדים אותו עוד מילים בלי רעיון כדלקמן: את, בש, גר, דק, הץ, וף, זע, חס, טן, ים, כל,
ואחר כך מרגילים אותו ללמוד את האותיות לפי מוצאות כלי הדיבור: אהח"ע (בגרון), בומ"ף (שפתיים), גיכ"ק (חיך), דטלנ"ת (לשון), זסשר"ץ (שיניים).
לאחר מכן, מלמדים אותם את צירופי האלפ"א בית"א: אחס, בטע, איק, בכר וכו' אלבם, גנדם, אטבח, גזדו וכו' כפי שהיה המנהג בזמן התלמוד.
כל לימוד האותיות הנ"ל עם חבוריהם הם המכשירים את הילד לכל צורת הביטוי,
היינו, מכשירים אותו בעודו רך בשנים לבטא את האותיות הגרוניות, הלשוניות, וכו' וכן הדגושות והרפות.
לאחר שכבר למד הילד את האותיות בבטוים והגיתם הנכונה, מתחילים ללמדו את הנקודות ואת טעמי המקרא.
מסורת בימי יהודי תימן שכבר נשתכחה נגינת טעמי המקרא, ולפיכך מלמדים את הילדים את הטעמים ביחד עם המילה והניקוד בבת אחת.
יש מלמדים אשר מבארים לתלמידיהם כמה כללים, ויש המלמדים ללא כללים.
את תפקידי טעמי המקרא מלמדים בדרך כלל כגון:
רביע, זקף קטן, אתנחתא, פזר ותביר הם טעמים מעמידים.
פשטא, טפחא, זרקא, פסיק ושלשלת הם טעמים מפסיקים.
שופר הולך או שופר הפוך, מארכה ואזלא הם טעמים מוליכים.
נדמה ששיטת הלימוד הנ"ל בפרטיה ודקדוקיה כוללים בה את הביטוי הצח וההיגוי הברור.
לא נתפלא, אפוא, לבעל הכשרון לשפות שהוא יסתגל אליהן בקלות,
וכן תמצא איש תימן לדידו שכל ההיגוי הוא מן הקלים ביותר.
צורת הלימוד למתקדמים
הילדים נשלחים עם זריחת השמש, מעוטפים בטליתות הנקראים "שמיל" לתפילת שחרית בהדרכת ה"מארי" לזמן של שעה. כל ילד אוכל "פת שחרית", פרוסת לחם, והולכים להתפלל. לאחר מכן יוצאים הביתה לאכול ארוחת בוקר ושוב חוזרים ל"כניס" עד לשעה אחת אחר הצהריים. כל מלמד תינוקות מקבל בממוצע כארבעים ילדים בגילאים שונים. הקטן כבן חמש שנים והגדול כבן שלוש עשרה שנה. התלמידים לומדים בקבוצות לפי גילם. קבוצה אחת מתחילה מ"אלף בית", השניה לומדת הגיית הניקוד, והשלישית שונה את פרשת השבוע.
ה"מארי" קורא בקול לפניהם "בראשית ברא אלקים" והם חוזרים אחריו "בראשית" וגו', ה"מארי" קורא "את השמים ואת הארץ" ושוב הם חוזרים אחריו, וכן על זה הסדר פסוק פסוק ותרגומו- תרגום אונקלוס ותרגום רס"ג, עד גמר פרשת השבוע.
בזמן הלימוד נראה ה"מארי" מסתובב בין תלמידיו כמנצח על כל קבוצה וקבוצה כשהוא מחזיק בידו מקל קטן ושוט מעור, בעל שלוש רצועות הקשורות למוט קטן מעץ.
כשהוא מרגיש שאיזה ילד אינו מביט בספר וקורא בעל פה, אז הוא ניגש אליו ושואלו היכן נמצא הפסוק בדף הספר אשר הם קורים.
אם מתברר ל"מארי" שהילד לא שם לב כמה פעמים לקריאה בספר, אזי מלקה אותו על כך בשוט.
לפעמים נעזר המלמד באחד מתלמידיו המתקדמים כדי ללמד קבוצה יותר צעירה ממנו.
בהגיע שעת הצהריים, מתחיל ה"מארי" בקריאת "אל לבי פתח, בתורתך ה' תחכמני" וגו' ומסיים ב"ברוך ה' נותן התורה" וגו'.
אחר כך שולח אותם לביתם לאכול ארוחת צהריים, בקראו כל ילד בשמו. מנהג מפורסם הוא בתימן שכל ילד בשובו ללימודים אחר ארוחת הצהריים, מביא איתו מברכת הבית ככר לחם אחד מחיטה או משעורה או מקטניות (ככר זה נקרא בפי כל "מצוה"), ונותן אותו למורהו. תקנה זו יסודה מכך שחובת האיש ללמד את בניו תורה ולפיכך ה"מצוה" הזו היא חלק משכרו, כי אין לו לשלם שכר לימוד מלא, והוא מפריש מפת לחמו ועל כן נקראת "מצוה". כשחוזרים אחר הצהריים, ממשיכים התלמידים בלימודים עד ערוב היום. האם, ברחמנותה לבניה, מעניקה עוד פרוסת לחם לילד כדי שיאכל אותה לפנות ערב, ולאכילה זו קוראים "ג'ואת' ". מתפללים ערבית ויוצאים לבתיהם עם חשיכה. הילדים לומדים לרוב את פרשת השבוע בימים ראשון, שני ושלישי לפי הצהריים, ואחרי הצהריים לומדים נביאים והפטרת השבוע, מקרא ותרגום.
יום רביעי הוא יום בחינת התלמידים בפרשת השבוע. כל ילד שונה את הפסוק לבדו, וסימן שגור בפי הכל במזמור היום "אל נקמות ה' " וגו', כי ביום הזה מקבלים עונש כל אותם התלמידים שלא שמו לב ללימודים מאז תחילת השבוע. יום חמישי לפני הצהריים מוקדש בדרך כלל לילדים בעלי התור לעליה בספר תורה או שתורם לתרגם את הפרשה וההפטרה בשבת.
כמו כן, חוזרים על כך הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" ונקרא "ת'ניה".
אחר הצהריים, רוב מלמדי התינוקות מלמדים את הכתב שהוא כתב רש"י, ואת הכתב המרובע שהוא אותיות הדפוס.
מקצת המלמדים בזמן האחרון, הוסיפו ללמד את הכתב הערבי. וכך הוא המנהג בכל שבוע.
ביום שישי ובערבי חגים אין קובעים לימודים לגמרי, ונחשבים כימי חופש לילדים על יסוד מאמר חז"ל "שיש למעט קצת בלימוד בערב שבת כדי שיכין צרכי שבת" שטרודים בהכנת צרכי שבת, והוא הדין לערבי חגים בכל ערי תימן.
על כן, ערבי שבתות וערבי חגים מיועדים לפריעת שכר טרחא של מלמדי תינוקות מכל בית אב שהוא מספר פרוטות.
כתיבת תגובה