רבי חיים כסאר זלה"ה*
בין דמויות ההוד שקמו ליהדות תימן בדורות האחרונים נמנה הגאון הצדיק מורינו ורבינו חיים כסאר זצוק"ל, אשר האירו בדמותם ובתורתם את הדרך לעבודת ה', והפיצו אור נגוהות בצדקותם וחסידותם, וזכותם הגינה על אנשי דורם. מו"ר רבי חיים על אף שלא הרבה לצאת מארבע אמותיו, בהיותו שקוע בעבודת ה' ודבק בתורתו, הרי מעמדו של מו"ר רבי חיים נחשב בין גדולי הדורות, וזאת בזכות תורתו חיבוריו ותפילותיו, מעלות שהתגלמו באישיותו הכבירה. ונציין כמה נקודות לדמותו, למען ידעו דור אחרון הדרך והמסילה העולה בית א"ל.
מו"ר רבי חיים מנערותו שקד והתמיד בעמלה של תורה, ולא היה לו בעולמו אלא ארבע אמות של תורה, בכל מקום ובכל זמן למד והגה ועמל בתורה. מו"ר בירר וליבן את תלמודו אצל רבותיו, ואף העלה על הכתב את חידושיו, דבר שלא היה מצוי בתימן. בכל עת היה שקוע בעבודת ה', ואף בזמן שעסק לפרנסתו לעתים מזומנות במלאכה נקיה, ובלימוד תינוקות של בית רבן, מכל מקום היתה תורתו קבע ומלאכתו עראי, והיה מחזר על פתחי רבותיו לברר ולשנן את תלמודו מחוץ לסדרי הלימוד הקבועים בבית המדרש, ולימים עלה ונתעלה והיה בחיר התלמידים.
שקידתו הפכה להיות מדה טבועה בו, ובכל עת פנאי שנא את איבוד הזמן לבטלה, וכשאירע שהוזמן לאיזו סעודת מצוה ועדיין לא החלו, היה שואל מדוע לא מתחילים, וכשהשיבו לו שעדיין מצפים לאורחים מסויימים, השיב וכי באנו לבזבז זמננו, ולבקשתו החלו במסיבה ללא דחיות. ופעם כשנקלע לאיזו סעודה של מצוה והגיע לשם לפני הזמן, ביקש שיביאו לו גמרא, והחל ללמוד עם אחד הנוכחים. וכן כשנקלע פעם באחת השבתות לבית קרובו, קם בעוד לילה והחל ללמוד לאור העששית שהיתה שם, וכך נהג כל ימיו להשכים קום ולעסוק בתורה, וכדרכם של חכמי תימן, ושוחרי תורה שהיו משכימים קום לעבודת הבורא.
שקדנותו סייעה בידו להיות מלא רוח חכמה, יתר מכל חביריו שקד ומילא כריסו בש"ס ופוסקים, ולימודו היה בעמקות, וראשית חכמה היא יראת ה' הטהורה שהיתה יסוד עמלו בתורה, כאשר לנגד עיניו עמד מורא שמים, ולאורו הלך בלימודו לדבוק באמת ללא כחל ושרק. ולכן התעלה וזכה שבאישיותו השתקפה דמות של ירא שמים, סלידתו מדרכי רמיה וחנופה היתה לשם דבר, וכולם הכירו בטהרת לבו צדקותו וחסידותו.
לימים נשאו לבו לפרש את ספר משנה תורה להרמב"ם להצביע על מקורותיו ולבאר את דבריו, וליישב את הקושיות שהקשו עליו המפרשים, ומתוך בקיאותו הגדולה והיקף ידיעותיו בתלמוד ועומק סברותיו, עלה בידו לכתוב חיבור שלם על כל הרמב"ם, שהחל בו עוד בהיותו בתימן, וכל ימיו המשיך לעמול ולהוסיף עוד ביאורים, וזכה שספרו נדפס בכמה מהדורות שבכל אחת נוספו הוספות רבות. ואכן דבריו מבהירים באופן ברור את דברי הרמב"ם, ואף התייחס לשאלות הלכתיות ודעת הרמב"ם בהן, במשנה ברורה וסדורה, וחיבורו מתאפיין בבהירות רבה, ללא ספיקות ודברים הצריכים עיון, כיון שהכל היה נהיר וברור למו"ר רבי חיים, שלא כיתר המפרשים שהשאירו דברים בצ"ע.
מתוך לימוד ועיון בשיטתיות בדבריו נמצאתי למד כי בדבריו זכה לכוין לדברי המפרשים שנו"נ בדעת הרמב"ם, וישובים רבים כלולים בדבריו אף שלא היו למראה עיניו דברי האחרונים, אלא זכה לכוין להם וליישב קושיותיהם מדעתו הרחבה. ואף בסוגיות של ספר טהרה שהם עניינים שלא רבים יחכמו בהם הרי תוך כדי עיסוקי בספר זה מצאתי בחיבורו עניינים רבים מפליאים, שזכה לדון ולשאת בהם כדרך המפרשים ולכוין לדברי ראשונים ואחרונים, וציינתים אצלי על הגליון. כך למדתי להכיר את היקף גדלותו של מו"ר ובקיאותו ושליטתו אף בעניינים עמוקים וקשים.
מו"ר רבי חיים חי חיי צער ויסורים. פרנסתו היתה דחוקה, אם בתימן שרוב הציבור חי בצער ודוחק הפרנסה, הרי מו"ר חי בדוחק רב, נוסף ליסורים שאפפוהו בצער גידול בנים, כאשר בת אחת היתה ידועת חולי, ובת נוספת נסתלקה לו בילדותה, ואף ארץ ישראל נקנתה לו ביסורים, מלבד טלטולי הדרכים שהיו מנת חלקם של העולים, ורבים לא זכו להגיע לארץ חמדת אבות. כשהגיע מו"ר לאה"ק ביקש לשכון בירושלים עיר הקודש, והתגורר תחלה במעברת תלפיות יחד עם אביו זצ"ל ואחיו, ואח"כ עברו להתגורר בשכונת משכנות ליד בית הכנסת "הגורל" שיסדוה עולי תימן בני העליה הראשונה. דירתו היתה תחת ביהכנ"ס, דירה זו היתה בת חדר אחד במרתף ללא חלונות וללא תנאי מגורים נאותים, ובקיטון באותה חצר התגוררו הוריו ואָחִיו, וזכה להיות רבו של בית הכנסת "הגורל". וכך בתנאי דוחק אלו עלה ונתעלה ושקד על תלמודו, עד שלימים דאגו מכיריו לסדר לו תפקיד ליד בית הדין הרבני בירושלים ומשם קיבל משכורת זעומה שממנה חי בדוחק הוא ובית אביו. כעבור שנים זכה מו"ר לעבור לדירה מרווחת יותר בשכונת כנסת, הודות להשתדלות משפחה אחת שנושעה בזכות תפלותיו, ולאות הכרת הטוב דאגה למצוא עבורו דירה נאותה. הקירבה ליד הוריו הראתה את מדת גודל כיבוד אב ואם שנהג מו"ר רבי חיים ביחס להוריו, ואף בזקנותו כשהיו מזמינים אותו לסעודת מצוה היה שולח את המזמין לקבל רשות מאמו שבסוף ימיה התגוררה עמו.
כאשר עלו ק"ק יהודי תימן לאה"ק התנצלו את עדים שהיה בידם, הלבוש הצנוע, כלומר שמלותם שעטו על גופם שהוא הלבוש היהודי מאז ומעולם, והחליפו אותו בלבוש אירופאי שהוא חולצה ומכנסים, ואף את חזות פניהם המעוטרת בסימני יהדות זקן ופיאות, שיפצו וקיצצו והתאימו למנהג המקום. וכן זנחו את שפת הדיבור של ק"ק יהודי תימן בלשון המדוברת שפה ערבית המיוחדת ליהודי תימן משולבת במלים מלשון הקודש, ולא השתמשו בלשון הקדש בחיי יום יום אלא בשפה המדוברת. ורבים מבאי הארץ ואף יודעי תורה לא השכילו לשמור על המסורת המקודשת בלבוש ובלשון מלבד מעטים. מו"ר רבי חיים שמר על המסורת ולא שינה את לבושו בין בביתו בין מחוץ לביתו, ובכל מקום היה מצויין במלבושיו כמנהג אבות שהקפיד עליו עד זקנה ושיבה ועד אחרית ימיו. אף שפת דיבורו היתה בלשון המדוברת בפי יהודי תימן, ולא דיבר בעברית, ובשעת הצורך דיבר בלשון הקודש וכהגיית יהודי תימן. וכל שכן דרשותיו שנאמרו בלה"ק ובתיבול דבריו בשפה שדברו בה יהודי תימן.
מו"ר רבי חיים קיים בעצמו שויתי ה' לנגדי תמיד, וכל ארחות חייו שיחו ושיגו היו מסביב ליראת שמים, ואף בצורת אמירת הדברים היה ניכר שהוא כעבדא קמי מאריה, ומתוך גרונו נשמע קול התורה והיראה, ולכן כל דרשותיו סבבו אודות חובת האדם בעולמו שהיא עבודת ה' באמת, ואף רגש היה נשמע בקולו, וכשהיה מדבר על חיי העולם הזה היה מדבר על אפסות הנאות העולם הזה. ובעת שהיה מוכיח בני אדם כדרכו בדרשותיו, היה ממחיש בדבריו את בני אדם הנפתים ונמשכים אחר התאוות והבלי העולם הזה, והיה נשמע בקולו לעג וצחוק מר על מאבדי זמנם להבל וריק, ובדברים קצרים היה מדבר דברים נוקבים היורדים חדרי בטן. ובדרך כלל היה פותח דבריו במדרש או במאמר חז"ל ומבאר בקצרה, ואז היה משמיע לציבור מה באו חז"ל ללמדנו בדבריהם, ומסיים בדברי מוסר הנלמדים ממאמר חז"ל זה, והרוצה לעמוד על שיטתו יוכל ללמוד מספר דרשותיו "קיץ המזבח", אך אינה דומה ראיה לשמיעה. מו"ר סלד מדברי חניפות ומרמה, ולכן היה אומר את דברו ללא חת. גם בפני רבנים חשובים אמר את דעתו, ולא בוש לומר את הנראה לו.
תפלותיו של מו"ר הצטיינו ברגש רב, וכבן המתחטא לפני אביו היה משתפך בתפלתו, אף שלא היה מאריך בתפלתו, רגש רב נשמע בקולו, ובמיוחד בימים הנוראים שרבים היו נוהרים לבית הכנסת "הגורל" שבו קבע את משכנו, ובחרדת קודש היה מתפלל את תפלותיו, ובטרם יפתח את פיו כשהיה ניגש אל התיבה דמעות היו ניגרות מעיניו, ובתפלתו סחף את הציבור להתרומם ולהתעלות כראוי לימים קדושים אלו. ובדברים קצרים אמר דברי התעוררות, ולשמע אוזן נמס כל לב והתעורר מתרדמת הזמן. תפלות אלו נודעו לתהלה וליוו את הציבור במשך זמן רב.
במסיבות מצוה היה ראש המדברים אף שהיו נוכחים שם רבנים, כולם ביטלו את דעתם ומו"ר רבי חיים היה ראש המסיבה והמשורר, ובטוב טעם ודעת ובקולו המרגש השמיע את השירה. ומן המפורסמות הן שהשירה של ק"ק יהודי תימן כולה שירת קודש ותפלה ותהלה לבורא עולם, ולכן כשהיה מו"ר משורר היה נשמע כאילו הוא שליח ציבור בבית הכנסת בשירתו מתוך ערגה ותחנה, וכולם הטו אוזן קשבת והקשיבו ברוב קשב לתוכן השירה כיאות למעמד קדוש ונכבד זה. ואוי לו למי שיהין לצייץ או להשמיע דברים שלא מן הענין, שאז היה מו"ר רבי חיים מרים את קולו ואומר, שמעו נא רבותי, ומפרש קטע מדברי השיר ואומר מוסר השכל שיש ללמוד מכאן, ולכן יש להקשיב ולהשתתף בדומיה, כי המשורר הוא בבחינת שליח ציבור. ואם היה רוצה להוסיף בדברי מוסרו היה אומר שלא יועיל לאדם ביום הדין לא הבלי עולם ולא הנאות העולם הזה, ולכן מִסְכֵּן מי שאינו שם על לבו בפני מי הוא צפוי לעמוד לדין ובפני מה.
מדה היתה בידו של מו"ר, שלא החניף ולא נשא פני אדם בשעת הצורך, וכשהיה לו מה להעיר היה אומר, אף לבני אדם נכבדים. אירע פעם שהיה כינוס של רבנים ותלמידי חכמים, ובהרצאתו של רב נכבד שהתייחס למסורת עתיקת יומין הנהוגה ביהדות תימן בבקורתיות, קם מהר"ח כסאר על רגליו והעיר ומחה על הדברים. וכן בשבתו במסגרת תפקידו בבית הדין שמע שהדיינים נוטים לפסוק כך וכך, ואז הביע את מורת רוחו, והדיינים התייחסו בביטול כלפיו, ואעפ"כ אב בית הדין התייחס אליו, ושאל מדוע הוא מגיב כך, אמר להם שדבריהם הם נגד דברים מפורשים בדברי הפוסקים, ואכן לאחר שעיינו באותו ספר נוכחו לדעת שהצדק עמו. גם כשהיה לו להעיר למאן דהו לא החריש, ואם היה צורך היה גוער בו, כי האמת היתה נר לרגליו. ולפעמים די היה במבט נוקב של מו"ר רבי חיים כדי לנזוף בשעת הצורך. וכך בכל חריגה מההלכה והמנהג היה אומר את דברו. ולכן רבים הפטירו ונדו בראשם אחר הסתלקותו כאמרם "אזל גוברא דמסתפינא מיניה".
מו"ר רבי חיים זכה בסוף ימיו ופרנסתו היתה מצויה, ובפרט ממכירת ספריו, ואעפ"כ לא אסתכל בצורתא דזוזא, כלומר אין הכסף חשוב בעיניו לכלום ולא שת לבו אליו, ולכן היו פעמים שמאן דהו שאינו הגון ניצל את הנהגתו של מו"ר, ולקח לעצמו מממונו של מו"ר, כיון שידע שאינו שם על לב, עד שבני ביתו העירו לו על כך.
כן לא היה מו"ר נגרר לדברים בטילים ולשיחה בטילה וכל זמנו היה מנוצל לעבודת שמים, ואם מאן דהו היה מספר לו דברים של מה בכך, היה מגיב מה תועלת יש בזה. ופעם אחת נוכחתי בעת שבא אליו אדם הנראה כבעל תשובה, ובקש ממו"ר לצאת במחאה על פרצה מסויימת, ומו"ר פטרו במלה באמרו "אלמקצוט", וכשהשומע לא הבין חזר ושאל מה התשובה, ענהו מו"ר רבי חיים ה' יצילנו ופטרו. וכששאלתי את מו"ר לזה דחיתו בקנה לנו מה אתה משיב, אמר מחפשים למחות על פרצה, וכבוד השבת הנרמסת ברשות הרבים והפריצות בראש כל חוצות אינם בראש מעיינם.
הרוצה לעמוד על שיטתו של מו"ר, יראה שכלל היה נקוט בידו, לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה, ואהבת הקיצור היתה נר לרגליו. והיה מביא ראיה ממנהג הגאונים והראשונים שאחזו בדרך קצרה ובאו דבריהם בקיצור, וכך היתה שטת חכמי תימן הקדמונים שלא האריכו בדברי פלפול ועיון בדבריהם, כדי להקל על השומעים לרדת לסוף דעת המחבר, ולכן בביאורו "שם טוב" על הרמב"ם הפליג בקיצור הביאורים, ואף בתשובותיו שכינס בספר "החיים והשלום" לא נהג להאריך. כאשר תכלית הספר הוא להשיב לשואליו דבר ה' זו הלכה, ולבאר כיצד הוא המנהג שיש לילך בו אחרי שזה אומר בכה וזה אומר בכה. ואכן תשובות מו"ר שנכתבו בבהירות ובקצרה תוך הזכרת שיטות הפוסקים בשעת הצורך, האירו לציבור הלומדים את ההלכה והמעשה אשר יעשון. אם כי לא נהג לצטט מדברי הפוסקים כלשונם כיון שנהירה היתה לו דעת ההלכה. מו"ר הרחיב בדבריו בביסוס מנהגים, כי דרכו בזה שיש לילך בדרכי אבות וכאמרו "לא טוב אנכי מאבותי". כן לא מצא לנכון לעסוק בנוסחאות תפלה ודקדוקי טעמים, וטעמו עמו.
גם בספרו על התורה "קיץ המזבח" באה לידי ביטוי תורתו והשקפתו על תכלית עבודת ה', כאשר הציר המרכזי בה היא עסק תורה ויראת שמים. ודרך חיים זו היתה נר לרגליו ולה הטיף והדריך כל ימיו, ובספר זה הנקרא "דרך החיים" שבו כונסו ונערכו דבריו בענין עמלה של תורה, משתקפת בבהירות שיטתו והטפתו של מו"ר רבי חיים.
כתיבת תגובה