הפטרת עקב – כי נחם ה' ציון

השבת היא השבת השניה משבעת שבתות הנחמה. הפטרת השבוע, כמו כל הפטרות הנחמה, היא מנחמותיו של הנביא ישעיה. ההפטרה פותחת בציון וחותמת בציון. פותחת בציון: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". וחותמת בציון: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה". ההפטרה פותחת בתיאור הרגשת ירושלים שבניה נמצאים בגלות. היא חשה עזובה ושכוחה. זוהי תלונתם של אבלי ציון: אורך הגלות ועל קשיי השעבוד. בתשעה באב שאל עם ישראל את ה': "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים"? (כפי שקראנו במגילת איכה). ומשיב הקב"ה בשאלה: הייתכן שאשה תשכח את תינוקה, את הבן שילדה? גם נשים היולדות בנים, עלולות לעתים לשכוח, אבל אני ה' לא יתכן שאשכחך. ציון היא ארץ ישראל, ציון היא ירושלים, ציון היא כנסת ישראל, האומרת: "ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה". בנבואת הנחמה שבפי ישעיה באה ההבטחה שציון תשוב ותמלא בבניה: "כי עתה תצרי מיושב, ורחקו מבלעיך". הגויים ומלכיהם הם שיטפלו בילדיה של ציון ויביאו את גולי ישראל חזרה לציון: "והיו מלכים אומניך, ושרותיהם מניקותיך". הנביא פונה לבניה של ציון, שנתייאשו מן הגאולה ואמרו שה' נטש את עמו, ושואלם: "כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה?" הברית בין הקב"ה לעמו משולה לברית נישואין. כדי להתיר את הנישואין יש צורך בגט, בספר כריתות. ספר כריתות כזה לא קיים. מעולם לא שילחתי את אמכם בספר כריתות. ומכאן שהברית ממשיכה. הגלות היא עונש על חטאי הבנים: "הן בעוונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שולחה אמכם". הגלות היא רק פרידה זמנית מן הארץ, מחלה שתרפא. הקשר שבין החטא והגלות, קושר את ההפטרה אל פרשת השבוע: עקב. הפרשה מדברת בשבחיה של ארץ ישראל ובקשר של עם ישראל אליה. על הכתוב: "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה", אומר הספרי: "וכי אותה בלבד הוא דורש והלוא כל הארצות הוא דורש שנא' להמטיר על ארץ לא איש, להשביע שואה ומשואה (איוב ל"ח כו) ומה ת"ל ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה, כביכול אין דורש אלא אותה, ובשביל דרישה שדורשה, דורש כל הארצות עמה. כיוצא בו אתה אומר: הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכי ישראל בלבד הוא שומר והלוא הוא שומר את הכל שנא' : "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש", ומה ת"ל שומר ישראל, כביכול אינו שומר אלא ישראל ובשביל שמירה ששומרם שומר את הכל עימהם" על המילים: 'דורש אותה' אומר הספרי: מגיד שניתנה בשכר דרישה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואומר ויתן להם ארצות גויים וגו' בעבור ישמרו חוקיו וגו'. בתנחומא לפרשת ראה נדרש: "…התנה הקב"ה עימהן שאינו מכרית את הגויים אלא על מנת שישמרו את התורה. חביבה א"י שבחר בה הקב"ה … ובחר לחלקו ישראל שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. אמר הקב"ה יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי…" הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל אינו מקרי. אך הוא תלוי בקשר אל הקב"ה ומותנה בקיום מצוות תורתו.

הפרשה פותחת: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך". בפרשת: והיה אם שמע, הנמצאת אף היא בפרשת השבוע ואשר אנו אומרים אותה פעמים לפחות בכל יום, נמצאת האזהרה: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם וגו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם". ההפטרה מזכירה מצב שבא עקב אי השמיעה, אך עיקרה של הנבואה הוא ההבטחה שהקב"ה לא ישכח את ציון. הנביא מזכיר מאורעות מימי קדם: קריעת ים סוף – "הן בגערתי אחריב ים", מכות מצרים – "אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים ותמות בצמא. אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", הנביא קורא: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". לאברהם ניתנה ההבטחה שהארץ תהיה לזרעו. את ההפטרה מסיימים דברי נחמה, ציון האבלה והשוממה תתנחם, תיבנה ותהיה כגן עדן: "כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".