כאשר כבש אחמד בן האימאם יחיא את צנעא, בירת-תימן, מידי עבדאללה אלוזיר, שמרד באביו ורצחו נפש, היו חיילי אחמד שיכורי נצחון. הם התנפלו על תושבי-הבירה ושדדו מכל הבא ליד, גם תושבי "קאע אליהוד", רובע היהודים, היו בין קרבנות השוד. הדבר אירע בחצות ליל-שבת באדר תש"ח. אותו לילה הורשו החיילים, חלף עזרתם לאחמד, לשלול שלל ולבוז בז והם שדדו בתי-כנסת, פרצו חנויות, התפרצו לבתים עם רובים מכודנים ולא היה מי שיכול לעמוד בפניהם. מבית־הכנסת הגדול, למשל, הנקרא "כניסת בית-אלאוסטא" בזזו הפורעים ספרי-תורה, פרוכיות-משי, עששיות, סידורי-תפלה, ספרי-תלמוד, משניות ואפילו את דלתות ההיכל לקחו. ברחובות רובע-היהודים, ששלוות-שבת קודש ריחפה עליו תמיד, נשמעו אותה שעה אנקת-עוללים, הלמות קתות-רובים ויללות שדודים. היהודים שהיו בבתיהם התחבאו וגם סלימאן שמן ואשתו רומייה ישבו בביתם נבוכים ומבוהלים ואינם יודעים מה לעשות. ו"עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", אמר סלימאן לאשתו שנתייראה בשמעה את שאגות החיילים סמוך לביתם, והמשיך. "מו"ר עמרם קורח אמר לנו בבית-הכנסת, כי עם ישראל כולו נמצא בצרה גדולה. גם בארץ-הקודש נלחמים חיילי ישראל בבני-ישמעאל. בא קץ הימין, אלו הם חבלי משיח. אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, תשועת ה' כהרף עין" עיני רומיה אדמו. היא התקרבה ליד החלון הסגור, הציצה דרך-הסדקים וראתה חיילים יוצאים מבתי השכנים ובידיהם בגדים ותכשיטים. מחלון אחד ראה סלימאן את הפורעים מפשיטים יהודי שיצא מפתח ביתו ומאיימים להרגו אם לא יראם מטמוני זהב וכסף, "אנא ה' הושיעה", נשמע בכי תחנונים ברחוב. רומיה ספקה כפיה ומיררה בבכי : "אוי לנו, מה נעשה ? הנה הם מתקרבים לדלת ביתנו !" אותה שעה נזכר סלימאן בדברי שלמה המלך: אם רעב שונאך האכילהו לחם וה' ישלם לך" והפטיר כלפי רומיה: "אל תדאגי, אשתי, נזמינם לסעודה וה' ירחם…" ובעודו מנחם את אשתו נשמע קול הלמות קתות רובים על דלת-הבית, "פתחו את הדלת !" קוראים הפורעים. סולימאן פנה אל עבר-הדלת וקרא, "אל תשברו את הדלת אנו פותחים !" והוא פתח את הדלת שנסדקה כבר מהמהלומות. עשרים יום חיכינו לכם, עשרים יום סבלנו תחת שלטונו של עבדאללה אלוזיר שהחרים את כל סחורותינו, בגדינו ותכשיטינו והציגנו ככלי ריק", אמר סולימאן לפורעים. "עתה באנו לקבל את גמולנו", אמרו הם. "את הכל ניתן לחייליו האמיצים של אחמד", השיב סולימאן. "אתם נראים עייפים, היכנסי נא לנוח והשתתפו אתנו בסעודת שבת. יש לנו הריס, כובאנה וקהות־קישר מאין כמוהם", החיילים שנכנסו לבית כדי לשדוד ולרצוח, נתפתו ונתרככו, תרו בעיניהם אחרי דברי-חפץ ובשלא ראו דבר שאלו. "מה זה ? איה רכושכם ?" "אנשי עבדאללה אלוזיר לקחו הכל ולא הותירו מאומה," " ענה סולימאן, אז ישבו הפורעים. שתו את כל יין הקידוש, ובעודם מספרים רשמים ממלחמתם נגד חיילי אלוזיר ואוכלים ברעבתנות את מאכלי השבת, נשמע ברחובות קולו של כרוז: בפקודת הנסיך עבאס בן-האימאם אין לגעת ברכוש היהודים, עיזבו מיד את "קאע אליהוד!" החיילים שהיו בבית-סולימאן האזינו, קשה היה להם להפרד מהסעודה שערבה לחיכם ומה"כובאנה" הדשנה, אולם מפקדם קרא: "יא עסכר, עלינו ללכת מיד לביר אל־עזב. כל מי שימרה את פי בן-האימאם, אחת דתו למות". הניחו החיילים את האוכל, לקחו את רוביהם ועזבו את הבית, לא נשאר חייל אחד ברובע היהודים, וכך ניצל בית-שמן מהרס ומשוד בזכות סעודת-שבת.
23
ינואר
כתיבת תגובה