פרק ל"ז
ב' – שְׁבַע־עֶשְׂרֵ֤ה – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד. וכן בהמשך הפרק אִם־מָשׁ֥וֹל (פסוק ח) וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק (פסוק כד) לֶֽאֱכׇל־לֶחֶם֒ (פסוק כה) אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים (פסוק כח).
ז' – תְסֻבֶּ֙ינָה֙ – אף על פי שבדרך כלל אחרי תנועה קטנה יבוא דגש, אין דגש בנו"ן מפני הטעם שבא בתנועה הקטנה, וכאשר יבוא בה טעם לא יבוא דגש אחריה.
י"ג – רֹעִ֣ים – יבטא הרי"ש בחולם כמשפטה (וכן לקמן פסוק טז) שלא יישמע רָעִים. מוזכר לקמן מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים (מ ז).
ט"ו – מַה־תְּבַקֵּֽשׁ – התי"ו בדגש חזק מחמת המקף ומדין דחיק וכן בהמשך הפרשה מַה־יִּהְי֖וּ (פסוק כ) מַה־בֶּ֗צַע (פסוק כו) מַה־פָּרַ֖צְתָּ (לח כט) מַה־בַּבָּ֑יִת (לט ח).
ט"ז – הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י – תיבת הַגִּידָה מלעיל והנו"ן בתיבת נָּא בדגש חזק מדין אתי מרחיק. וכן ובהמשך הפרשה הָֽבָה־נָּא֙ (לח טז) אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ (שם כה) עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ (שם כט) הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ (לט יז) וְעָשִֽׂיתָ־נָּ֥א (מ יד).
אֵיפֹ֖ה – מלרע.
כ"ה – בָּאָ֖ה – מלרע.
פרק ל"ח
ב' – שׁ֑וּעַ – למנהגינו יקרא כאילו כתוב שׁוּוַע.
ט' – לֹּ֥א ל֖וֹ – הלמ"ד בתיבת לֹּא בדגש חזק על דרך הזרות. ויתכן שהטעם לכך כדי להבחין בין תיבת לֹא באלף מלשון שלילה לבין תיבת לוֹ בוא"ו, וכן מצאנו שִׁחֵת לוֹ לֹּא בָּנָיו מוּמָם (דברים לב ה).
י"ב – וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזְזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא – תיבת ויעל בטעם אתי ומעמידים בה, ואף שבא אחריה טעם רביע אין משגיחים בו מפני הפשטא המפסקת ביניהם. וכן לעיל (כז לז) הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כׇּל־אֶחָ֗יו.
כ"ד – חֳדָשִׁ֗ים – החי"ת בשווא קמץ ויחטוף אותה כמשפט קריאת החטף. להוציא מהטועים ומעמידים בה כאילו יש בה געיא.
כ"ו – יָסַ֥ף – מלרע.
פרק ל"ט
ח' – הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י – יבטא הה"א שמשפטה שלא יישמע אֵין.
י"ט – עָ֥שָׂה לִ֖י – אין דגש בלמ"ד. דין דחיק נוהג בתיבה המסתיימת באות המנוקדת בקמץ ונקראת מלעיל רק כאשר היא מלעיל מעצם קריאתה כמו עָלֶיךָ הֵבֵאתָ.אבל כאשר היא מלעיל מסיבת נסוג אחור לא יבוא דגש במלה השנייה, ולכן כאן שתיבה עָשָׂה מלעיל רק מדין נסוג אחור הלמ"ד רפה. (ו כאשר יהיה מלעיל מדין נסוג אחור אך יבוא לפני הקמץ אות המנוקדת בשווא נע נוהג דין דחיק כמו הִשָּׁבְעָה לִּי יָלְדָה בַּת).
פרק מ'
ל"ח – לַאֲדֹנֵיהֶ֖ם – זהו אחד המקומות שנמסר עליהם כי האל"ף יוצאת במבטא. בדרך כלל אינה יוצאת במבטא כאשר יבואו אותיות וכל"ב לפני תיבת אדון או לפני שם השם כמו לַאדֹנִי לֵאלֹקִים (פסוק ח). וכלל זה נקרא מש"ה מוציא וכל"ב מכניס.
ט"ו – שָׂמ֥וּ – מלרע.
