אבטיח הפקועה ע"פ המקובל הוא פקועות השדה, אשר האכיל שליחו של הנביא אלישע את בני הנביאים, כנאמר: "ויהי כאכלם מן הנזיד והמה צעקו ויאמרו מות בסיר, איש האלהים, ולא יכלו לאכל" (מלכים ב', ד' ל"ט), עד אשר תיקן את המאכל אלישע הנביא על ידי נתינת קמח והשלכתו אל הסיר. הראיה העיקרית לזיהוי זה עצם שמו "גפן השדה". אכן, מי שמכיר את הצמח הזה יודע, שבבסיסי העלים יוצאים קנוקנות, אשר נאחזות בצמחים אחרים כדרך הגפן מודלה. ככל הנראה, לצמח זה התכוון הרד"ק בפרושו: "פקועות שהן כעין אבטיחים קטנים, ועושים מזרע שלהם שמן". אכן הזרעים מרובים בשמן, והוא "שמן פקועות", הנזכר בפרק "במה מדליקין" במסכת שבת לעניין הכשרו להדלקה.
יהודי תימן כינוהו בשם חַנְצַ'ל, והערבים כינוהו בשם דעדע.
שימושיו הרפואיים:
יהודי תימן השתמשו בצמח זה ובעוד צמח אחר, המכונה בשם "עַצְ'פַר", לריפוי הצהבת. עיקר השימוש היה בצמח השני.
– כיצד השתמשו בו?
היו חוצים את הפקועה, מרוקנים את תוכנה, שמים בתוכה חלב למשך הלילה, מכסים אותה מפני מזיקים, ובבקר היו שותים את החלב.
דרך טיפול זו הייתה נהוגה גם בהודו ובמצרים. כידוע, הרבה שימושים רפואיים נטלו יהודי תימן מיהודי מצרים ויהודי הודו, אשר היו ביניהם קשרי מסחר. במקרים של עצירות קשה היו נוטלים מעט מבשר הפרי ואוכלים. תכונותיו משלשלות הודות לגלוקוזיד קוֹלוֹצִינְטִין שבו.
יהודי עדן היו כותשים את הזרעים, עד שהיו מוציאים את שמנם, והיו משתמשים בהם לטיפול בטחורים, או על ידי שליקת זרעים, מיתוקם ואכילתם לקינוח סעודה.
יהודי תימן השתמשו במי החַנְצַ'ל להרחקת תולעים, ובשימוש חיצוני בפרי עצמו כתחבושת לכאבי רגלים או כאבי גב.
כיצד היו עושים זאת?
היו נוטלים אבטיח, מרסקים אותו דק דק, בוללים אותו בקמח ומדביקים אותו על הגב או הרגל. על טיפול זה היו חוזרים חלילה עד להטבה.
כתיבת תגובה