שו"ע סימן ל"א: בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין מפני שהן עצמן אות. שת"ז, מצד מצוות התלויות בהם לא מצד איסור מלאכה ( ב"י תוס' ). שו"ע: בחול המועד גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו שימי חול המועד גם הם אות. שת"ז, בפסח איסור חמץ, וסוכות חיוב סוכה ( שם ) ע"כ. והשמיט רבינו דברי רמ"א שכתב, וי"א שחול המועד חייב בתפילין [ ב"י בשם הרא"ש ] וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכין עליהם בקול רם בבית הכנסת כמו שאר ימות השנה, ע"כ. ובפשטות נראה באור דברי רבינו דשייך שם אות מצד איסור מלאכה דוקא אי הוי איסור מלאכה מדאורייתא, אבל אם איסור מלאכה מדרבנן לא שייך שייקרא אות, ומדחזינן שאסור להניח תפילין בחול המועד והרי מלאכה בחול המועד מותרת מן התורבה, וכל האיסור הוא מדרבנן, בהכרח שהאות הוא מצד מצוות התלויות בהם בפסח איסור חמץ ובסוכות חיוב סוכה [ יעויין בתוס' מנחות ל"ו: ]. ובדעת רמ"א כתב ה "משנה ברורה" דכיון דמלאכות חול המועד מותרים מן התורה ס"ל דלא חשיב אות.
ויש להאיר ממה שכתב רבינו בסימן תק"ל דכתב השו"ע, חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן. הגה"ה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר. ובשת"ז כתב וז"ל, ימי חוה"מ י"א שהם מותרים מן התורה בכל מלאכה אלא שחכמים אסרום בקצת מלאכות, הואיל והם ימי חג ושמחה עדיפי הם מראשי חדשים, וי"א שהם אסורים במלאכה מן התורה, וילפי להו רבנן מקראי טובא, ודרשות מעליותא הם, אלא הואיל ולא כתבה התורה בפירוש כמו גבי יו"ט אלא בייתורים בעלמא, כגון, את חג המצות תשמור, שהוא מיותר, ואמרו חז"ל לרבות חוה"מ, וכן שאר ייתורים. לפיכך אמרו שלא אסרה [ התורה ] כל מלאכות כמו ביו"ט עצמו, אלא כוונתה על מקצת מלאכות, ואותן המקצת מסרה התורה לחכמים לומר איזו אסורה ואיזו מותרת, כמו שעשתה התורה גבי קידוש החודש והמועדים שמסרה לידם ואמרה "אתם", אפילו שוגגים וכו'. וכן גבי עינוי יום כפור, מסרה לידם לומר איזה נקרא עינוי, כך גבי חוה"מ מסרה בידם לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת לפי סברתם ודעתם שיכולים הציבור לעמוד בהם וכו' ( לבוש ). וכן מסקנת רבינו בב"י כהי"א בתרא, וכן נראה סברת הלבוש במה שהביאה בתרא ככפי הכלל המסור בידינו, ואעפ"י שמבואר בב"י בסוף סימן תקל"א בשני דיבורים, ובסימן תקל"ז ס"ו וסעיף ט"ו וסימן תקל"ח ס"א וסימן תקל"ט ס"א ובסופו, דהוי דרבנן, יש לומר שכיון שנמסר לחכמים וכמו שנתבאר, קרי ליה דרבנן ( נ"ל ), ע"כ.
מה שכתב רבינו שכיון שנמסר לחכמים קרי ליה דרבנן, כיו"ב אשכחן לרבינו הרמב"ם דכל שאינו מפורש בתורה בהדיא, קרי ליה דברי סופרים, כגון מה שכתב בפ"א מהלכות אישות הלכה ב', ובכסף מדברי סופרים. והקשה עליו מרן ב"כסף משנה", היאך כתב שהכסף מדברי סופרים, שהרי למדו קידוש כסף קיחה קיחה משדי עפרון, וכל דבר הנלמד משלוש עשרה מידות הוי דבר תורה וכו'. וכבר תירצו המפרשים שם דכיון דקידושי כסף אינם מפורשים בתורה בהדיא, קרי להו דברי סופרים, וה"נ הכא אף דהאיסור מלאכה הוי דאורייתא מ"מ קרי ליה דרבנן, ואם כן לכאורה אכתי אפשר דהאות הוא משום איסור מלאכה כיון דהוא מהתורה גם בחול המועד.
והיה אפשר לומר, דרבינו ה"שתילי זיתים" הביא הטעם מצד מצוות התלויות בהן, דאתי שפיר גם למ"ד מלאכות בחול המועד מותרות מן התורה, חשיב אות בגלל המצוות התלויות בהן. ועיין לרבינו בחידושיו שבסוף שו"ת "רביד הזהב" שכתב, הגה"ה זו כתב רמ"א למאן דמתיר להניח תפילין בחול המועד, ואין לה ענין לשיטת רבינו [ מרן השו"ע ] שהיא שיטת הרמב"ם ודעימיה, דאוסרים להניח תפילין בחול המועד. ושיטת הרמב"ם מבוארת בפרק שביעי מהלכות שביתת יום טוב הלכה א' וז"ל, חולו של מועד אעפ"י שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קודש, והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאסורין מדברי סופרים, גם אפשר עוד דרבינו לא רצה לסמוך על דבריו בהכרעת דברי הב"י.
אבל לכאורה נראה דאף להכרעת רבינו דלא חשיב אות, דאין איסור מלאכה בחול המועד כאיסור דאורייתא ממש, שהרי באותן המקומות שציין רבינו ה"שתילי זיתים" שכתב הב"י שזה דרבנן, שם כתב הב"י שמחמת זה אזלינן לקולא. ואציג לפניך שנים מהדברים שציין רבינו, ראשונה לסוף סימן תקל"א בשני דיבורים וז"ל, הב"י אמר אביטול ספרא משמיה דרב שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת, א"ר אמי ובשפה המעכבת כך היא גירסת הרא"ש, וכתב ז"ל פירש הראב"ד דמזוית לזוית זהו כל שלמעלה מפתיחת הפה, הנחה וכו', מפני שצריך להניחו שלא יגלח אותו במועד אלא מה שמעכב עליו, אבל בשפה יכול לגלח בין שהוא מעכב בין שאינו מעכב, ר' אמי אמר ובשפה נמי כל שמעכב, ופליג אדרב וכו' הלכך דרב אמי פליג אדרב והוא בתראה הלכתא כוותיה וכו'. ומדלא כתב הרי"ף והרמב"ם הנחה כל שמעכבת וכו', משמע שהם סוברים שאף מה שמן הצדדין מותר לגלח אע"פ שאינו מעכב, וכ"כ ר"י שנראה מדבריהם וכיון דאיסור דרבנן הוא נקיטינן לקולא.
עוד שם כתב המרדכי, שרבינו מאיר מצא בשם ר"ת דשמא לא התירו שפה אלא בתער ולא במספריים וכו', וסמ"ג כתב מותר ליטול צפרניו ושפה בחול המועד אפילו בלא שינוי, וי"מ בשינוי דוקא וכיון דאיסורא דרבנן הוא נקיטינן לקולא, ע"כ. ואי חשיב דאורייתא הא קיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא.
אולם דאכתי צריך באור אמאי באמת אמרינן בזה ספיקא לקולא, דהא לא באמת הוי דרבנן ממש, אלא דקרי ליה דרבנן כיון דאינו מפורש. והנה בהאי דינא דספיקא דרבנן לקולא יש לדון בגדרו, דהנה הרמב"ם בספר המצוות שורש א' כתב וז"ל, כי כל מה שציוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר ציוה משה רבינו ע"ה בסיני שהוא ציוונו לעשותו, והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך וכו', והזהירונו מעבור דבר מכל מה שתיקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור וכו'.
וברמב"ן כתב להשיג על דברי הרמב"ם וז"ל, וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאוד בדברי סופרים שכולן תורה אין ביניהם שום הפרש וכו' ורבותינו בכל התלמוד אומרים היפך מזה, שהרי הם דנים כל דברי סופרים להקל בהם באיסורין כמו שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.
ובספר "זוהר הרקיע" להרשב"ץ, ובספר "מגילת אסתר" כתבו ליישב, שכך הורשו מאת מתקני התקנות וגוזרי הגזירות ההמה ללכת בהם לקולא, כדי להפריש ביניהם לדברי תורה, והיינו דחכמים כשתיקנו התקנות לא תיקנו כל היכא שיתעורר ספק, דכל התקנה הייתה רק על הודאי.
וב"שב שמעתתא" א' פרק ג' כתב, דבתירוץ זה לא יתורץ מה שהקשה הרמב"ן מהא דאמרי, בפלוגתא דדבר תורה הלך אחר המחמיר, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל ובזה אינו עולה התירוץ, דבשלמא בספק בגוף המעשה אפשר לומר דכך הורשו ממתקני התקנות, אבל במחלוקת השנויה בדברי סופרים, דלדברי המחמיר והאוסר לא הורשו להקל לזה שיסתפק בדינם, כיון דהם יודעים שאסור בודאי , ואם כן מאן שרי ומאן מחיל איסור דלא תסור.
ותירץ ה"שב שמעתתא" קושיית הרמב"ן, דהרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, ורק מדרבנן לחומרא, וא"כ אתי שפיר דדוקא בספיקות דאורייתא גזור דיהא לחומרא ולא בספיקות שבתקנות חכמים דבזה השאירו אדינא דספק לקולא.
וכן הוא דעת רבינו דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא, שכן כתב השו"ע בסימן קפ"ד הל' ד', אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו צריך לברך מספק מפני שהוא מן התורה. ובשת"ז סק"ח כתב, ודוקא כששבע ( מ"א ג"א ) וצ"ל לומר גם ברכה רביעית דלא לזלזולי בה ( מ" ), ומ"מ לא מצי להוציא אחרים דודאי לא בירכו, דמאי דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדבריהם, ולא אתי מדבריהם ומפיק דאורייתא ( פר"ח ).
ואם כן ה"נ י"ל הכא דהוי דאורייתא מ"מ מכיון דלא מפורש בהדיא בתורה ומסור לחכמים הוי כדרבנן, ואף לעניין זה הקילו בו דספיקו להקל כיון דמדאורייתא בכל גווני ספיקו להקל וכדברי הש"ש.
ומעתה לנידון דידן, אין לומר דלהכי לא חשבינן לאיסור מלאכה אות כיון דהוי מדרבנן דהא להכרעת רבינו הוי דאורייתא, אלא דקיל לעניין ספיקא כדרבנן, וצ"ל כדכתבנו בתחילה דרבינו כתב כן אף לדעה דס"ל דהוי איסור מלאכה מדרבנן או דלא רצה לסמוך על הכרעתו.
ולקושטא דמילתא, מצינו בראשונים דסבירא להו דאיסור מלאכה בחוה"מ מדאורייתא, ואעפ"כ ס"ל דחוה"מ זמן תפילין. וז"ל ה"שדי חמד" מערכת חוה"מ אות י"ד, ויש לפקפק בזה דהנה בקונטרס הכללים במערכת המ"ם אות קל"ו הזכרתי דעת הסוברים דמלאכה בחול המועד אסורה מדאורייתא וכתב' שמדברי רש"י בריש פרק שני דמועד קטן דף י"א: , ובחגיגה דף י"א. מתבאר יפה דמשמע ליה דמה שאמרו בגמרא חול המועד אסור מדאורייתא הוא מדאורייתא ממש וכו', והרי בתוספות רבינו עקיבא איגר בריש פרק מי שמתו כתב שדעת רש"י דחול המועד זמן תפילין וכו', גם יש סתירה להמצאה זו מסברת הריטב"א שסובר דמותר להניח תפילין בחול המועד ואיהו סבירא ליה דמלאכה בחול המועד אסורה מן התורה כמפורש בדבריו שבחידושיו בריש מסכת מועד קטן וכו'. ואם כן מוכח מסברת הריטב"א נמי דלא הא בהא תלי וכו' עיי"ש, והביא רבינו הטעם מצד מצוות התלויות בהן.
אחרי כתבי כל זאת, ראיתי מה שנשאל מו"ר יחיא יצחק הלוי זצוק"ל, הובא בספר החשוב איש ימיני ח"א עמ' כ"ו וז"ל:
של' רב ל"ת ול"מ. לאד"ן וא"ב. סוד הלו"ל.¹
להדרת מעלת הח' הש' מו"ר ועט"ר כה"ר סי' מ"ו יחיא מוסי' יצחק יצ"ו. אחדש"ו וכו' רשט"ו. אודיע לאדון על מעשה היה שנשברה קורת בהכ"נ מרוב הגשמים בערב פסח סמוך למנחה. ונתפללו הקהל ביו"ט א' בצד א'. והצד הב' היה רקק. ובח"ה צוו לשכירים גוים לתקן המקולקל בשכירות יום עד הערב. והשלימו תקון זה עד בין הצהרים. ואח"כ נמלכו הקהל להרחיב מקום ס"ת בהיכל ע"י שכירים אלו, כדי להשלים שכר היום. ואם לא ימצאו עוד הגוים איזה עסק היו הולכים ונוטלים שכר מושלם. ואם יקראו אותן ביום אחר, היו נמנעים מלעשות עוד, זולתי אם יפסוקו להם שכר מחדש, והשכר הא' ילך לאיבוד ביד הא"י. אמנם עתה אנחנו מחלים את פני המאור הגדול להורות לנו עפ"י תוה"ק, מה יהיה משפט זה המעשה. האם יש להם על מה לסמוך, ושכר מצוה בידם, או לאו. ואנחנו נשענים על המב"ה ועל הוראתך, כי אתה מורנו ורבינו, ואליך תלויות עינינו. ובשכר זאת המב"ה יאיר עיניך במאור תורתו, ויהיו צאצאי מעיך כמותך. ואחתום בשי"ש, דש"ו.
הצ' עואץ ן' מתנא סעיד יצ"ו ס"ט
תשובה: קורה שנשברה, מותר לתקן התקרה לכ"ע אפילו ע"י ישראל. אך הרחבת ההיכל יש להסתפק בו אי מקרי בנין מחדש, או מקרי תקון בעלמא ובצורכי רבים מותר. והואיל וענין זה מדבריהם ז"ל, והו[א] צרכי רבים, המיקל לא הפסיד. עיין ש"ע א"ח סי' תקמ"ד² . ואתם שלום. י"ז אב יה"ל ב'רל"ח.
הצ' יחיא ן' מוסי' יצחאק ס"ט יצ"ו
1 .שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, תהלים קי"ט קס"ה. לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלו- ה בעדו, איוב ג' כ"ג. סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, תהלים כ"ה י"ד.
ושםבהערה 2 כתבו וז"ל,רבינו יחיא עצמו ציין לשו"ע סי' תקמ"ד, ברם שם סעיף א' הביא רמ"א בהגהה את דברי הרשב"א ( בתשובה ח"ד סי' שכ"ו, והביאו מרן בב"י ), שכתב שצרכי רבים שהותרו בחול המועד היינו צרכי הגוף, כגון לתקן הדרכים והמקוואות וכיוצא באלו שהוזכרו במועד קטן במשנה ב' ע"א ובבריתא דף ה' ע"א. אבל לבנות בכנ"ס בחול המועד כתב בפרוש שאסור. והרב "שתילי זיתים" העלה הגהת רמ"א. ולפי זה קצת קשה כיצד התיר רבינו יחיא בנין בית הכנסת בחוה"מ וכו'.
אלא שיש ליישב לפי שבשו"ע השמיט מרן את דברי הרשב"א. וטעמו ברור, שהרי השיג עליו בבדק הבית וכתב שבזמן הזה הוי בית הכנסת דבר האבד, דחיישינן שימנעו הגויים מלבנותו, ע"כ. דברי הב"י הובאו להלכה במג"א, בכנה"ג, בהגהות טור, בעולת שבת, באליה רבה, בשולחן גבוה,בברכי יוסף, בבאר היטב, ובעוד אחרונים. וראה עוד בספר נחמד למראה ח"ב בריש מסכת מועד קטן, והובא בשדי חמד מערכת חול המועד אות ב' ד"ה וגדולה. אמנם במאמר מרדכי השיגעל כך וכתב, שכל זה במקום שיש לחוש למניעת הגויים, והכל לפי המקום והזמן, ובזה וכיוצא בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, עכ"ד. וזוהי דעת הרב "שתילי זיתים" שהעלה גם הגהת רמ"א וגם דברי בד"ה, ודו"ק. אולם זה נראה לי דוחק לומר שבזמן הב"י בצפת, וכן בזמן המג"א ושאר אחרונים, היו הגויים מונעים את היהודים מלבנות בתי כנסיות, ובזמן בעל מאמר מרדכי נשתנה הדבר. ואמנם בזה היה ניתן ליישב את הוראתו של רבינו יחיא יצחק, אך לא מנימוקו. כי הוא התיר במפורש בגלל "צרכי רבים", ולא הזכיר כלל "דבר האבד" וכו' עיי"ש.
ואשר נלע"ד דדברי רבינו יחיא אתי בפשיטות דתקון קורה חשיב מעשה הדיוט ולכן מותר גם ע"י ישראל, וכל מה שיש להסתפק זה בהרחבת היכל האם חשיב בנין מחדש וא"כ מעשה אומן הוא ואסור, או דחשיב תקון בעלמא ומעשה הדיוט הוא ושרי, ואתי שפיר עם דברי רבינו ה"שתילי זיתים" שהעלה דברי רמ"א, "אבל צרכי רבים כגון בנין בית הכנסת אסור במועד, וה"ה לשאר צרכי מצוה אסור לעשות מלאכות אומן במועד", שכן כתב להדיא בס"ק ג', אבל דבר שאין בו מעשה אומן והוא צורך מצוה מותר אפילו יש לפועל מה יאכל. ומיירי אפילו אינה לצורך המועד, וכבר כתב בזה הג"ר חיים יצחק הלוי, עיי"ש.
גם מה שכתבו שם וזוהי דעת הרב שתילי זיתים שהעלה גם הגהת רמ"א וגם דברי בד"ה ודו"ק, צריך ביאור, הא מנלן דס"ל כמאמר מרדכי דרבינו ה"שתילי זיתים" סתם הדברים שבזמן הזה בנין בית הכנסת הוי דבר האבד, ומשמע בכל מקום ובכל זמן, ודלא כ"מאמר מרדכי". ומה דהשאיר דברי רמ"א לפי שיש נ"מ להלכה וכגון בארץ ישראל דאין חשש שהגויים יעכבו מלבנותו, דאז אין לבנות בית הכנסת דלא חשיב צרכי רבים.
ומה דכתבו שזה דוחק לומר שבזמן הב"י בצפת, וכן בזמן המ"א וכו' היו הגויים מונעים את היהודים מלבנות בתי כנסיות ובזמן בעל המאמר מרדכי נשתנה הדבר, ע"כ. נראה דלאו בהכי מילתא תליא, אם הגויים מונעים או לא, אלא דבזה פליגי דהמאמר מרדכי ס"ל דצריך חשש בפועל, והב"י ודעימיה ס"ל שתמיד קיים חשש זה שימנעו הגויים מלבנות בית הכנסת, ועיין בספר "שדי חמד" מערכת חול המועד אות ב' ד"ה וגדולה שכתב וז"ל, וגדולה מזאת ראיתי בספר "נחמד למראה" ח"ב שהביא הרב להתיר אף בזמן הזה שאנו חוסים בצל מלכי חסד ורחמים ובלתי רשות בונים בתי כנסיות כדרך שכל אדם בונה ביתו התירו לבנות בחול המועד משום חשש כל דהו, והוא אחר שהביא דברי מרן שבבדק הבית וברכי יוסף הנ"ל כתב, וכן ראינו הלכה והן מורין רבני מתא איזמיר יע"א שבא רשות מהמלך לבנות הבתי כנסיות שנשרפו בשנת התקל"ב, והתירו לבנות בפורים וחול המועד וערב פסח מטעם האמור וכו' אף שבימים האלה מלכי חסד ורחמים וכו' משום דלאו שעתא מתרחיש ולא פחות עלמא מקנאה ושנאה ודברי שטנה ועביד דהדרא וחוששני פן ח"ו יהיה איזה עיכוב, עיי"ש. וכבר ציינו לשם הכותבים, וי"ל .
ואף שבזמן רבינו ה"שתילי זיתים" נראה שהיה חשש בפועל, שכן כתב בסימן ק"נ ס"ק ה' וז"ל, ומה שאין נזהרים עכשיו בבית הכנסת כדינו [ דהיינו לבנותו בגבהה של עיר ] הוא מפני עלילות הגויים בעוה"ר, ולהשפיל הבתים א"א דשכיח היזקא דגנבים, ועוד שצריכים להרחיב קרקע ועמא דארעא אזלא ונדלדלה ורחמנא ליבא בעי וכו', ע"כ. והגם שעיקר דברי רבינו מכוונים שא"א לבנות בית הכנסת בגובהה של עיר מפני העלילות ומשמע דבלא זה שפיר דמי, שכן כתב ולהשפיל הבתים א"א דשכיח היזקא דגנבים וכו', ובכאן לא כתב מפני העלילות, זה אפשר דבלאו הכי לא שייך העניין ומהטעמים הנ"ל. ואפשר נמי דקיל טפי אבל חששא מיהא איכא.
ועיין עוד לרבינו בשו"ת "רביד הזהב" בתשובה א' שכתב וז"ל, ודי לנו בדבר הזה לתלות בו חרבן בתי כנסיות ובתינו, כי כדאי הם לכלות עצים ואבנים וכו' ע"כ. גם בתשובה י"ג כתב וז"ל, ואחר שיתקלקל העניין תוך ל"ח שנים צעקה השכינה פעמיים מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי, ושפך חמתו על עצים ואבנים וכו', ע"כ. וא"כ אולי מהאי טעמא העלה רבינו דברי הב"ה, מ"מ נראה מסתימת דברי רבינו שתמיד כשנמצאים בין הגויים קיים חשש זה.
ולעניין מעשה, נראה שגם לרבינו ה"שתילי זיתים" דס"ל שמלאכת חוה"מ אסורה מהתורה, אלא שלא נכתב בפירוש ומסרה לחכמים לומר איזו מותרת ואיזו אסורה, נמי דינא הכי דהמיקל לא הפסיד אף דהוי מחמת ספק וכנ"ל, ואין צורך בהכפלה. ומו"ר יחיא יצחק זצוק"ל ס"ל דמלאכת חוה"מ אסור מדבריהם, וכתב לפי דרכו.
שוב ראיתי בספר "חוט השני" לגאון רבי נסים קרליץ שליט"א הלכות יו"ט וחוה"מ עמ' ק"ע שכתב וז"ל, ובדעת הרמב"ם נקטו ה"מגיד משנה" ושאר אחרונים דסבירא ליה דהוא מדרבנן, אך יש להקשות קצת, דהא ידוע שהרמב"ם קורא ל"דברי סופרים" גם לעניינים דאורייתא אם אין עניינם מפורש בתורה כמו קידושי אשה בכסף שהוא מדאורייתא קראן הרמב"ם מדברי סופרים. וא"כ אפשר דה"ה הכא קרא הרמב"ם למלאכת חוה"מ "מדברי סופרים", דהיינו דאורייתא, ומה שכתב שמכין אותו מכת מרדות, הוא מפני שאין בו לאו וכו', עיי"ש.
כתיבת תגובה