בימי קדם היה בצנעא עיר בירת תימן, מלך עשיר גדול, ושמע עשרו הרב נפוץ בכל גבולות תימן. למלך בן יחיד, עיניו גדולות ושחורות, שפתיו חכליליות כיין, קומתו נאה וסבר פניו עדין ומאיר, כולו אומר נועם. ואביו המלך אהב אותו אהבה גדולה מאד, אך לא רק המלך כי אם כל רואיו וכל מכיריו אהבוהו על כן קראו לו הכל "נעים". כל דבר אשר שאלה נפשו לא נמנע ממנו. יום יום היה בן–המלך הנער יוצא לשוח בגני המלך אביו בין העצים והפרחים, בשעות הערב ובטרם תשקע השמש והוא לבוש בגדי-חמודות, חגורתו מצופה אבנים יקרות וחרב קטנה ויפה מעולפת פנינים על ירכו כמנהג אצילי-תימן. הנער הלך וגדל ויהי לעלם חמודות, יש אשר יעבור רכוב על סוס אציל ואביר ברחובות העיר ויפליא לב כל רואיו ושני בני לוויה לו מימינו ומשמאלו לשמרהו מכל רע: ולמלך היה יועץ איש יהודי, חכם גדול והמלך אהב את יועצו היהודי על חכמתו וינשאהו מעל כל שריו. השרים, קנאו ביהודי יועץ-המלך ובקשו יום וליל תואנות למען השפיל אותו בעיני המלך. ישבו השרים וחשבו, עד אשר נרקמה מזימה בלבם. ידברו עם בני הלוויה אשר לבן-המלך למען יהרגו אותו ואת מעשה הרצח יטילו על היהודים ובמיוחד על משנה-המלך היהודי, כביכול, שעמד בראשם וכך יקצוף המלך על היהודים ועל המשנה היהודי. בדברי חלקות, דברו השרים עם שומרי הראש לעשות התועבה הזאת. "הנה גידל מלכנו את משנהו היהודי מעל ראשנו והוא יהודי כופר, ואילו אנחנו הלא משרתיו המאמינים אנחנו וכך לא יעשה" ועוד אמרו: "אין זאת כי כשף היהודי הכופר את אבינו המלך ויקח את לבו בדברי זדון" ועוד אמרו: "היהודים צוררי נפשנו המה וכל חפצם רק להתנשא עלינו". כך מעט מעט דברו השרים על לבם עד שאמרו הן. באחד הימים, בעת הגיע חג הפורים הוא "חג הסוכר", כאשר יצא בן-המלך עם שני מלויו כהרגלו מדי ערב פנו אליו ובסבר-פנים שוחקות אמרו לו: "אדוננו הנסיך נלך ונראה בשמחתם ובמנהגיהם" של היהודים. שמע בן-המלך לדבריהם והלך. כשבאו עד שער בית-הכנסת, קפצו המלוים מעל סוסיהם במהירות כאומרים לעור לו לרדת מעל סוסו ובאותה שעה, שלפו את חרבו מתערה ויפילוהו עליה. החרב נתקעה בלבו ודמו נתז בחוזקה סביב סביב ובא עד שער בית הכנסת ובן-המלך נפל מת. פרצו שומרי הראש בצעקות: "הרגו את הנסיך, הרגו את הנסיך", ובאו אל ארמון המלך להודיע דבר האסון למלך. ובבואם שמה הוסיפו לומר כי יד היהודים היתה בבן המלך להורגו ולרוצחו נפש ביום חגם הוא יום "חג הסוכר" שהוא גם יום נצחון היהודים על אויביהם הפרסים. המלך צוה לשים את רחוב היהודים במצור, לא לתת לאיש לצאת או לבא עד יום המשפט בו יגלה את הרוצחים. היהודים מהרו אל אחיהם משנה-המלך וספרו לו את אשר יאמרו אך עלילת שוא מעלילים עליהם ועוד אמרו כי לא היה איש עם הנסיך לפני מותו רק שני שומרי הראש. המשנה למלך ידע כי אמת בפי אחיו היהודים וכי עלילת זדון ורשע הוא מצד שונאי היהודים להבאיש את ריחם לפני המלך. מהר המשנה אל המלך ודבר על לבו כי לא כן הדבר וכי מצוות תורתם של היהודים היא "לא תרצח". המלך הזועם לא רצה לשמוע והוא באחת "אחיך היהודים הרגו את בני יחידי ובני מוות הם ואתה. אם לא ימסרו בידי תוך שלשה ימים את רוצחי–בני, אצית אש בכל רחוב היהודים ושרפתי את כלם חיים".
המשנה למלך יצא ופניו חפויים ואבלים בפחי נפש, שב אל רחוב היהודים בלב מלא יגון. כל עדת ישראל, תושבי צנעא, הזדעזעו למשמע דברי המשנה, קראו לצום, לבכי, למספד ותפילה בבתי הכנסת אנשים נשים וטף ויתנו אפר על ראשם ויבכו יומם וליל. ביום השלישי, לעת הצהרים, נגש אחד הילדים אל אמו וקרא: "אמא, אמא שמע ה' את תפילתנו. האכיליני נא והשקיני כי עוד מעט ואני מת!" האם מאנה לשמוע בקול בנה ואמרה: "בני, כולנו נמות או כולנו נחיה ירחם ה' עלינו". אמר לה בנה: "הושיעי אמא למען נושע כלנו". לקחה האם את בנה אל בית הכנסת אל בעלה שישמע את דברי הילד. פנה הילד אל אביו ואמר: "האכילוני נא והשקוני כי חיה נחיה ואני אצילכם בשם ה', אני אגלה את סוד הרצח למלך" ובדברו נשא עיניו למרום ויקרא את הפסוק: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". האב, לא יכל להתאפק בשומעו את דברי בנו הקטן, נשאהו בזרועותיו ומהר להביאו אל המשנה למלך אשר ישב עם זקני העדה. כאשר שמעו את דברי הילד, בקשו את האב שימלא רצון הילד, מי יודע אולי דבר אלהים בפיו. לעת ערב שלח המלך את עבדו אל המשנה כי הגיע המועד להסגיר את רוצחי הנסיך או כי יצוה המלך על עבדיו להרוג ביהודים. היהודים רחצו את הילד, הלבישוהו בגדי לבן ויתנוהו ביד המשנה להביאו אל ארמון המלך, רבים מהם הלכו אחרי הילד עטופי שקים ואפר על ראשם, לעמוד בשער הארמון לראות איך יקום דבר. באו המשנה והילד לפני המלך והמלך יושב על כסאו ופניו קודרים ומלאי זעם. משני צדדיו כל יועציו ושריו וביניהם שני שומרי הראש אשר היו לבן המלך. השתחוו לפני המלך, והמשנה בקש מהמלך לשמוע מה יגיד הילד ואחר יחרוץ את משפטו על היהודים לשבט או לחסד. הסכים המלך אף כי לא האמין למשמע אזניו, ויפנה אל הילד בכעס ויאמר: "הגד ילד את אשר בפיך ואל תאחר". הילד השתחוה בענוות-חן לפני המלך ויאמר: "צוה אדוני המלך ויביאו את גופת בנך האהוב הנה לפניך ואחר אדבר". צוה המלך ויביאו לפניהם את הגופה אשר טרם באה אל הקבר כי מצות המלך היתה לא לקבור עד אשר יקברו באותו יום גם רוצחיו. נגש הילד באומץ לב אל גופת הנסיך, גלה את מצחו וידבק על מצח הנסיך שלש אותיות אשר היו מוכנות בידיו והן: א מ ת, ויקרא אליו בקול גדול ומצוה: "דבר"! באותו רגע קפץ הנסיך המת מתוך ארונו ויחל לרוץ אנה ואנה סביב האולם. הוא הביט בהתבוננות עמוקה בפני כל הנוכחים כמחפש מישהו, וכעבור כמה רגעים הושיט את אצבעו אל שני שומרי ראשו וקרא: "אלה הם רוצחי, אלה הם רוצחי", חמת המלך בערה בו ויקרא בקול על שני המלוים "רוצחים, בוגדים, שתי רעות עשיתם, גם רצחתם וגם העללתם עלילת רשע על צדיקים וישרים" ולא יכלו המלוים להרים ראשם לפני מלכם, כי פחד בן המלך אשר קם לתחיה נפל עליהם.
בקול חלוש ספרו למלך כיצד דברו על לבם יועצי המלך אשר רצו להשפיל את היהודים ואת המשנה למלך היהודי מקנאתם בו. באותו רגע צוה המלך על עבדיו להוציא את שני שומרי הראש למוות ועמם את אלו אשר דברו על לבם לעשות המזימה. הנסיך שב אל ארונו, ארון-המת ובטרם ישכב בו נפלה האות הראשונה אשר דבוקה היתה על מצחו מעצמה ונשארו על מצחו שתי האותיות מ ת ובן המלך עצם את עיניו. שלושים יום התאבלו כל תושבי צנעא הבירה היהודים והישמעאלים על מות בן המלך האהוב ותפילות נשאו לזכרו כי גדול היה האבל עד מאד. אף יסדו היהודים בית כנסת על שם הנסיך ויקראו לו "בית כנסת הנסיך" ובמלאת יום השנה לתשועת היהודים חגגו היהודים את יום פורים השני כחג תשועתם. והילד הקטן אשר הושיעם היה לגדול בתורה ובשנתו העשרים וחמש מינוהו יהודי צנעא לרב עליהם וינהל את עדתו בחכמה ובתבונה ושמו יצא לתהלה בכל ארץ תימן.
כתיבת תגובה