r המשך סיפור חייו של רבנו אברהם - נוסח תימן

המשך סיפור חייו של רבנו אברהם

23 ינואר

אברהם אוהבי


מוהר"ר אברהם צדוק (צאלח) זצ"ל


 



לאחר כמה שנים, כשכבר השתכנו בבתים זעירים בקרית בנימין, הוצרך רבנו אברהם למקום בו יוכל ללמד את ילדי ישראל תורה. בתיווכו ובסיועו של הרה"ג יצחק יחיאל טורץ זצ"ל, רבה של שכונת בת גלים בחיפה (חתנו של בעל 'ברכת שמואל', הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ' ראש ישיבת קמניץ), תרם הנדיב מר יצחק שלום ז"ל (בנו של הגביר הנודע מר יוסף אברהם שלום ז"ל, שייסד מהונו את ישיבת 'פורת יוסף' בעצת ראש הגולה רבנו יוסף חיים זצ"ל) צריף עץ גדול שהיה אמור להגיע מארצות הברית. אלא שידם של מרשיעי ברית מבני העדה ומחוצה לה היתה במעל, והאישורים המתבקשים לייבוא הצריף ולהעברתו בנמל חיפה לא ניתנו. רבנו אברהם שמע שהנדיב מר יצחק שלום נופש בכרמל, ומיהר להגיע אליו. הלה, שכבר התנדב את דמי הצריף וההובלה שעלו אז לסכום גבוה וירדו לטמיון, נתן בידי רבנו אברהם סכום כסף קטן. אולם רבנו אברהם ענה ואמר כשדמעות נקוות בעיניו 'לא את זה רציתי, תלמוד תורה לילדי ישראל רציתי'…


עם הצריף או בלעדיו, המשיך רבנו אברהם מדי יום ביומו בשעות אחר הצהריים בלימוד פרשת השבוע וההפטרה עם תרגומיהן, על פי מסורת תימן, לעשרות רבות של ילדים, וכל זאת ללא כל תמורה כספית. רבנו אברהם ידע לשלב בלימוד גם סיפורים מושכי לב, ואף הרבה לשיר עם הילדים, כך שרכש את אהבתם ואמונם. שמעה של פעילות מבורכת זו הגיע עד לירושלים, ויושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, הגיע באחד הימים להתרשם ולעודד. באחד מביקוריו של הרב טורץ מחיפה, ירד הרב מהאוטובוס הנוסע לקרית אתא בכביש הראשי בסמוך לשיכון 'רסקו', ועשה את דרכו רגלית בשדות לכיוון 'שכונת התימנים' בקרית בנימין. והנה במרחק של כשני קילומטר, כבר שמע את רינת הילדים בלימודם, דבר שגרם לו להתרגשות ולהתפעלות. מאז אותו ביקור, היה רבנו אברהם מעודד את הילדים להרים קולם ביתר שאת, בתביעה מהם שלימודם יישמע 'עד רסקו'…


במהלך השנים, בעקביות ומתוך מסירות נפש שאין כדוגמתה, השכיל רבנו אברהם להביא לסגירתו של בית הספר של זרם העובדים שהוקם במקום, ולפתוח תמורתו בית ספר דתי, על שם רבנו הרמב"ם. בשכונה הוקם מקווה טהרה ובית כנסת גדול, 'עץ חיים' על שם רבנו המהרי"ץ, אשר שימש כבית מדרש בו הרביץ רבנו אברהם תורה לבני כל הגילאים, בימי חול, בשבתות ובימים טובים, ברוב עם ובסדרים קבועים, במשך שעות רבות, שנים על גבי שנים.


עם העלייה הגדולה מתימן, בשנות ה'תש"ט – ה'תש"י, נוספו עולים חדשים רבים לתושבים הוותיקים יותר. מדי שבת בשבתו היה רבנו אברהם צורר במטפחת יפה מיני מגדנות (גַּ'עלֵה), ובכל פעם היה מגיע למשפחה אחרת למסיבת 'עונג שבת', מתוודע אליהם, ומתוך לגימה המקרבת את הלבבות, שירי שבת ודברי תורה, משכנעם לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי (דבר שהעמיד בסכנה את מקור פרנסתם ושלל מהם הטבות רבות שניתנו רק לבעלי 'פנקס אדום'), ומקרבם למפעליו החשובים. כך זכה להוציא יקר מזולל ולקרב רבים אל תחת כנפי השכינה. ביום פטירתו של רבנו אברהם כתב אחד מאנשי הציבור הערניים של העדה בחום ליבו, 'לולי דמסתפינא, הייתי אומר בנקיטת חפצא, כי אם היו לנו בשעתו עוד עשרה כיוצא במורנו ורבנו, הרי פני העדה כולה היו נראים אחרת, אך לא זכינו לכך אז'.


באותן שנות 'העלייה הגדולה' עם קום מדינת ישראל, הופנו ילדות בנות עשר עד שתים עשרה שנה ללימוד משותף עם ילדי כיתה א', שכן בתימן לא היו מסגרות חינוך לבנות, ומשום כך הן לא ידעו קרוא וכתוב. הבנות התביישו ללמוד בחברת ילדים הקטנים מהם במספר שנים, ובכללם אחיהן הצעירים. רבנו אברהם שהיה ער למצוקתן, הזמינן לביתו ולימדן בעצמו קרוא וכתוב יום יום במשך תקופה ממושכת, עד שיכלו להשתלב בכיתה ג', וכך התקדמו בלימודיהן עד לסיום כיתה ח', ומשם ללימוד 'אחיות מעשיות', מקצוע שלדברי אחת מהן 'זיכה אותי להקים בית בישראל ולשאת בעול הפרנסה וחינוך הילדים עם בעלי. וכיום, כשאני נמצאת בפנסיה ומקדישה את עיתותי לאמירת תהלים וללימוד, אני מחזיקה טובה רבה לרב צדוק שלימד אותי קרוא וכתוב ובזכותו השתלבתי במעגל הלמידה והעבודה'.


את גולת הכותרת שבמפעליו החינוכיים ראה רבנו אברהם בהכוונת בוגרי בתי הספר היסודיים לישיבות ובתי אולפנא. באותם ימים, ציפו הורים רבים לרגע בו בניהם יסיימו את בית הספר היסודי ויצטרפו למעגל המפרנסים, שכן המצב הכלכלי ברוב ככל הבתים היה בכי רע. רבנו אברהם היה צריך להשקיע מאמצי על בכדי לשכנע את ההורים לאפשר לבניהם להתמסר ללימוד תורה לאורך ימים ושנים. לא תמיד הבינו העולים את ההבדל המהותי שבאווירת הרחוב בין תימן לבין ארץ ישראל, וסברו לתומם שיוכלו לחנך את ילדיהם לחיי תורה ומצוות תוך יציאה למעגל העבודה בגיל צעיר במקביל לקביעת עתים לתורה, כפי שהיה מקובל בתימן. רבנו אברהם עבד בשיתוף עם 'חבר הפעילים' (יד לאחים), ובחודשי הקיץ הפך ביתו הקטן ל'חדר פיקוד קדמי' לרישום למוסדות חינוך תורניים.


מעשה באב משומעי לקחו של רבנו אברהם שבהגיע בנו לפרקו סירב לתמוך בו, על אף היותו בעל אמצעים, ובכך הביע את מורת רוחו על כך שהבן העדיף לימוד בישיבה על פני השתלבות בעסק המשפחתי. שמע רבנו אברהם על עמדתו המקוממת של אבי החתן, ניגש אליו ואמר לו 'חסכתי חמשת אלפים לירות לחתונת בני בכורי, וזיווגו עדיין מתעכב. סכום כסף זה נתון לבנך, שכבן ישיבה גם הוא בני שלי'. שמע האב והחלו עיניו זולגות דמעות. מיהר לביתו, וחזר לאלתר עם אותו סכום כסף במזומן, תוך הבטחה לעמוד בכל ההתחייבויות הכספיות הנוגעות לחתונת בנו…


על מפעליו הברוכים של רבנו אברהם באותן שנים מכריעות, כותב אחד מבחירי תלמידיו – בניו: כל חייו של מורנו ורבנו הרב אברהם צדוק זצ"ל היוו פרק אחד רצוף של שליחות קודש למען כלל ישראל. ובצוק הימים ההם, כשהחושך יכסה ארץ וההסתדרות היתה בשיא כוחה כשהיא מנסה לעמעם את חוּמָּהּ הרוחני של עדת יהודי תימן, או אז רבנו אזר חלציו, עמד בפרץ ללא חת, השיב מלחמה שערה והאיר כלפיד אש את חשכת האנושות השוגה בגילוליה, ואכן מאות חניכים ילידי רוחו נהרו אליו. עמק זבולון הסמוך לעיר חיפה היה עזוב ושומם מבלי יושב, הכל עצוב וקודר. לשם הגיע רבנו כהדס בלב מדבר, ואישיותו הכבירה הקרינה אור וסחפה רבים מבני עדת תימן למקום. חבלי התפתחותו ותלאות ייסודו של המקום היו קשים מנשוא, ורבנו הרועה הנאמן הפיח רוח חיים בגחלים כבויות. בראשונה הקים בית כנסת מפוארת ובית מדרש משם תצא תורה. את אשר הקים, יגע בעשר אצבעותיו. שם ניזונו ילידי רוחו מהשקפה טהורה היוצקת בחיים תוכן ומשמעות. כל שעות אחר הצהרים ישב רבנו במגדלור זה והרביץ תורה לעדרים. עשרות רבות מילדי המקום שתו בצמא את דבריו, ומחיל אל חיל בשעות הערב ובשעות הקטנות של הלילה מסר שיעורים תמידין כסדרן לציבור הרחב יותר. וכך גם כשבאה שבת לא שקט ולא נח, ומאחר חצות ליל ועד עלות השחר, כמו גם משעות הצהריים המוקדמות ועד נטות צללי ערב, עסק בלימוד תורה לרבים. עקב הרבצת תורה של רבנו הפציע השחר, ואכן רבים וטובים נשלחו על ידו לישיבות הקדושות במסירות עד אין קץ, אשר הם הנחילוה לבניהם אחריהם, וכל בנייך לימודי ה', אבות ובנים הולכים בדרך התורה והיראה, הַמּוּנָּעִים על ידי מורנו ורבנו זכותו עומדת לעד.


ומוסיף אותו תלמיד ותיק ומספר על קירוב נערים לעולמה של תורה אף שלא מדעת: בשעת מנחה של שבת, שישה נערים ניצבים בפתח בית מדרשו של רבנו אברהם המלא וגדוש בלומדים, זה עתה הגיעו רגלית מכפר חסידים הסמוכה. רבנו מבחין בחושיו החדים כי פנים חדשות באו לכאן, ומשנודע לו כי בכוונתם לשוב למקומם בעיצומה של השבת, הורה בנחרצות שמכיוון שהילוך זה מעבר לתחום שבת הוא, עליהם לקיים סעודה שלישית עמו במחיצתו. רק כשהתנוצצו כוכבי אור ברקיע השמים, או אז התיר להם לשוב לבתיהם, וזאת כאשר רבנו דואג לשולחם לבתיהם במונית על חשבונו הוא. אותם נערים לא פסקו מלספר את אשר חוו בצילו של רבנו. את אווירת הרוממות, את התכנים שספגו, זו פעם ראשונה בה זכו לחוש את מתיקותה של תורה המעניקה משמעות אדירה לכל הווי החיים. וראה זה פלא! מספר ימים לאחר מכן, אותם צעירים חברו לשיעור המתקיים בכפר חסידים תמידין כסדרן והפכו במשך הזמן לבני עלייה של ממש, הקימו בתים לתפארת, בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, כשהם לא פוסקים מלציין כי המפנה החד שחל בחייהם הוא תוצאה של אותה סעודת שלישית מרוממת ואותם תכנים מלטפים שחרשו חריש עמוק בנשמותיהם הצעירות.


עם השנים הרחיב רבנו אברהם את ביתו הזעיר, ובנה חדר גדול (במושגי אותם ימים) שישמש לשמחות משפחתיות. כשראה שזוגות מתעכבים מלהתחתן בשל קשיים כלכליים, יצא בהכרזה לרבים כי ביתו עומד לרשות כל המעוניין לקיים בו את שמחת נישואיו, כשהוא משמש מסדר חופה וקידושין, והכל חינם אין כסף, לשם מצווה.


כך גם עסק במצוות מילה לשם שמים במשך עשרות שנים, כשהוא מכתת רגליו ללא רכב בחורף ובקיץ, ואף החזר הוצאות אינו נוטל. בשעת הצורך, כשהיה מדובר במשפחות נזקקות, אף הוסיף מכיסו מתת הגונה להורים המאושרים. מעשה באחת מבנותיו של רבנו אברהם שפגשה באקראי בחור בעל מקצוע חופשי מכניס, שחזותו העידה עליו כי מצבו הרוחני אינו מזהיר, ואף לא זכה להקים בית בישראל. כשנודע לו כי מדובר בבתו של רבנו אברהם, אמר לה בהתרגשות 'דעי לך כי אני נחשב ל'כבשה השחורה' במשפחתי. כל אחיי נשואים ומנהלים בתים תורניים לתפארת. הוריי תולים את מצבי בעובדה שאני היחיד במשפחה שלא נימול על ידי אביך. באותה שבת בה חלה מילתי בקרית ים, היתה ברית מילה גם בקרית בנימין, כך שהרב חרג ממנהגו ולא יכול היה לשבות אצלנו לצורך מצוות מילה, והוריי נאלצו להזמין מוהל אחר. כך חושבים הוריי, וגם אני מיצר מאד על כך שלא זכיתי שהצדיק הרב צדוק ימול אותי'…


ומעניין לעניין, כותבת אחת הבנות בזיכרונותיה: הרגישות לזולת, לחסרונו ולכאבו היו כל כך בולטים אצל אבא זצ"ל. זכורני שבבית הספר היסודי בכיתה ו' ישבה בכיתתנו תלמידה שבהפסקת האוכל בשעה עשר יצאה מהכיתה באופן קבוע ולא אכלה עם שאר הבנות. כשסיפרתי לאבי, שאל אותי לשמה ולשם משפחתה, בדק העניין שלא בידיעתי, ואמר לי בבוקר 'מהיום, כשאת לוקחת כריך ופירות לבית הספר, את מכינה גם לפלונית, ואל תספרי לאף אחת מהתלמידות כדי שלא לביישה. אמרי לה שבשל מספר הילדים הגדול במשפחתנו, מכינים אצלנו כל כך הרבה כריכים שנשארים על השולחן, ותתחברי אליה כדי שתרגיש נוח לקבל'. ואכן כך נהגתי לעשות עד סיום הלימודים בסוף כיתה ח', כשמידי פעם אבא היה שואל בחשאי 'האם לקחת אוכל לחברה?'.


ומוסיפה וכותבת הבת: מאחר ואבא היה הרב המקומי, כל הנזקקים פנו אליו בכל מצוקותיהם, גם בשל אופיו המיוחד ויחסו הנעים לכל אחד. פעם הגיע אישה וסיפרה כי היא עובדת קשה בחוץ כדי לעזור לבעלה בפרנסת המשפחה, אך כשהוא מגיע הביתה מהעבודה הוא מבקש שהיא תשרת אותו וגם תשב לצידו ותארח לו לחברה, בעוד כל עבודות הבית ממתינות רק לה, כי הוא לא מגיש לה כל עזרה בתחומים אלו. מייד שלח אבא להזמין את בעלה של אותה אישה אליו לאותו היום בשעה שבע וחצי בערב. בשעה היעודה, כבר הגיע אבא מלימודו ותפילתו בבית הכנסת, והחל כהרגלו להכין לכולנו ארוחת ערב, פרס לחם, הוציא גבינה מהמקרר, טיגן חביתות והכין סלט גדול. והנה הופיע האדון, ואבא הושיבו עד שיתפנה, ובינתיים רואה הוא את מעשיו של אבא זצ"ל. מובן שלאחר מכן אבא לא נצרך לשוחח עמו הרבה על עזרה בבית, די היה לצפות במעשיו של הרב, בעזרתו לרעייתו בהאכלת ילדיו הקטנים, כך ששיחה קצרה בחדרו של אבא שינתה את כל התנהגותו לטובת בני ביתו.


ככל שדאג רבנו אברהם (גם) למצבו הגשמי של הזולת, כן ידע להסתפק במועט ולהדגיש בביתו ובחומותיו את ערכי הרוח. וכך כותב אחד מתלמידיו: הבה נשים פעמינו אל ביתו של הרב אברהם צדוק זצ"ל. רצפת הבית, אחת למעלה ושבע למטה, וסדקים ממעל לו. וכאן המקום לספר. יהודי אמיד נכנס לביתו של רבנו, בעמדו בפתחו של הבית הביט אנה ואנה, עמד כמסומר בעודו תוהה הכיצד בית זה ראוי למגורים. רבנו בעינו הפקוחה כמו קרא את מחשבותיו, ואמר לו בהאי לישנא 'אנחנו כאן רק זמניים!'. האורח שלא הבין כלל את כוונת רבנו, שאל בתמימות 'האם אתם עוברים דירה?', ואז השיבו רבנו בהטעמה כשבת שׂחוק מאירה את פניו 'אנחנו כאן – בעולם הזה – זמניים!'.


שרטטנו בפניכם, קוראים יקרים, קווים נוספים מתוך דמותו רבת הפנים של רבנו אברהם צדוק זצ"ל. אך חשוב לדעת כי כל מפעלי החסד ומעגלי העשייה הציבורית והחינוכית של רבנו אברהם, עם שאר עיסוקיו המגוונים שנמנו ושלא נמנו (מילה, שחיטה ובדיקה, ניקור, כתיבת סת"ם, חזנות, שירה בבית חתנים והספד בבית אבלים ועוד ועוד), כל אלה נבעו מ'קודש הקודשים' של אישיותו – הלוא הוא עמל התורה בהתמדה, בחריצות ובגבורה לאורך כל ימי חייו. והיות ועומדים אנו בימי אלול, נספר כי כשנימול אחד מנכדיו בשלהי חודש מנחם – אב, ביקשו בנו שיישאר לשבות עימם בשבת ראש חודש אלול. אך רבנו אברהם, שגם במהלך השנה כולה מיעט עד מאד בנסיעות ובביקורי משפחה, וקיים בעצמו 'אשרי יושבי ביתך', השיבו כי אם ברצונו לשמוח יחדיו בשבת, יבוא הוא עם כל משפחתו אליו, שכן החל מראש חודש אלול הוא מתכנס ומתכונן לימים הנוראים, בהם שימש שליח ציבור ובעל תוקע בקהילתו, שהיוותה אבן שואבת לרבים רבים שנהרו מקרוב ומרחוק, ואף ממדינת הים, לשמוע אל הרינה ואל התפילה. ומהי ההכנה הטובה ביותר לימי הדין והתשובה מבחינתו של רבנו אברהם? בכל שנה ושנה הקפיד לסיים בתקופה זו את מסכתות ראש השנה, יומא, סוכה, ביצה, מועד קטן וחגיגה בתלמוד הבבלי. זאת בנוסף לסדרי הלימוד הציבוריים בהלכות החגים, לאמירת האשמורות מידי לילה, ולמזמורי תהלים שהגה בהם תדיר בדבקות ובהשתפכות הנפש, ובייחוד בחודש הרחמים והסליחות.


וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, ויעש להם בתים. זכה רבנו אברהם זצ"ל עם רעייתו – עזרתו הרבנית יהודית ע"ה להקים משפחה לתפארת, אחד עשר בנים ובנות, ומאות רבות של צאצאים וצאצאי צאצאים ההולכים בדרכם, דרך התורה והמצווה, לומדי תורה ומלמדיה – בבחינת זיקי אש שהתלקחו מכוחה של אותה שלהבת גדולה. עליו הכתוב אומר 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו'. אשריו ואשרי חלקו ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים את ה' א-לוהיו, אשר עבדו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו.

0