בנימה אישית
למארי עזרי התוודעתי באמצעות אחותו הרבנית יונה קורח מרמת עמידר, שדרבנה אותי ללכת לאחיה וללמוד ממנו תורה וחכמה. ולה שמורה זכות כל תורתי שספגתי ממנו.
מארי עזרי היה לי מארי ובאותה מידה גם חבר קרוב. מאז שהתוודעתי אליו לא זזה ידי מתוך ידו במשך כשלוש שנים. שוחחנו רבות על נושאים שונים ומגוונים. ממנו למדתי מסורות רבות ונעימות מיוחדות, ממנו שמעתי מעשים רבים המשלבים הנהגות מיוחדות של חכמי תימן בדורו ובדורות שלפניו, וממנו קיבלתי תיאור מדויק וחי של אורחות חיי היהודים בתימן. מלבד מה שסיפר לי, זכיתי לראות בעיניי הנהגות של צניעות, ענווה, מידות נעלות וחכמת חיים מופלאה.
יחד למדנו בביתו בצורה מקיפה ויסודית מילה במילה את כל ספר מנורת המאור, את כל מדרש תנחומא, את כל פירוש רש"י על התורה, חצי מעין יעקב, וחלק נכבד ממדרש רבה. כל זה בלשון חכמים. אך גם הקלטתי מפיו את כל ספר תהילים מתחילתו עד סופו, את רוב חילופי חלק הדקדוק ומסורת מדוייקת על התורה וההפטריות, יחד למדנו את ספר דניאל והחלקים הארמיים בעזרא, ועוד.
זאת מלבד ביקוריי התכופים בבית הכנסת בשכונתו, שם הקלטתי מאות רבות של שעות לימוד שבהן הוא קורא משנה, מדרש תנחומא, מדרש רבה, עין יעקב, רמב"ם, שתילי זיתים, מנורת המאור, שניים מקרא ואחד תרגום, נ"ך ואף רש"י על המגילות.
זכיתי וכל(!) פגישותיי אתו מוקלטות מברכת ה"שלום עליכם" המסורתית בכניסתי ועד ברכות הדרך ביציאתי. כך שמתועדות אצלי מאות רבות של שעות לימוד מהנה ושיחות חולין של תלמיד חכם שגם הן צריכות תלמוד. וזאת מלבד מה שהקלטתי אותו בקטעי תפילות: שחרית, מנחה, ערבית, קינות לתשעה באב, מוסף לחול המועד, הושענות, ברכת הלבנה, אשמורות, ברכת המזון, על המחיה ועוד. גם קטעי מקרא שנקראים בבית הכנסת לפי התור, ובהם היה מעיר לקוראים על טעויותיהם, כגון כל ספר דברים (בהושענא רבה), כל ספר איוב (בתשעה באב), ועוד.
במאמר זה אכתוב מעט זכרונות על האיש ומעשהו רק ממה שסיפר לי הוא בעצמו או ממה שראיתי בעיניי. לא ערכתי ריאיונות עם בני המשפחה, עם חבריו הקרובים ועם מתפללי בית הכנסת. כך שאין אני בא להקיף את דמותו הענקית, אלא רק להעלות ניצוצות וקווי אור שיהיו נגד עיניי לזיכרון.[1]
הולדתו
מארי עזרי צאלח נולד בעי"ת צנעא בירת תימן לאביו מארי חיים בן שלמה צאלח ולאמו רומיה לבית ימני. תמיד כשהייתי שואל אותו בן כמה הוא, היה מתחמק. אולם באחד הספרים מצאתי רשימה של תאריכי הלידה של כל בני המשפחה שנכתבה על ידי אביו, ושם נכתב "נולד הפרח הטוב עזרי יש"ל ביום ג' י"ג תמוז תרע"ט" [נראה שחלה טעות בהעתקה, שכן בשנת תרע"ט י"ג בתמוז חל ביום שישי].
.jpg)
כשאמרתי לו שכעת אני יודע בן כמה הוא, ענה לי בפתגם: "לא תדכל ביתך, מן יכרג כברך". שפירושו, אל תכניס לביתך מי שיגלה את סודך. [2] לאחר מכן ביקשתי ממנו להעתיק לי את כל הפתגמים ששמעתי ממנו, והוא מילא את בקשתי. לא פעם הוסיף ואמר לי, אני לא מכיר פתגמים, היית צריך להכיר את אמי ע"ה, לה היה פתגם כמעט על כל דבר…
.jpg)
לדמותו
מארי עזרי היה תלמיד חכם, עם היקף ידיעות רחב בתחומי ידע שונים ומגוונים. הוא היה מתמיד גדול, בעל גרסא ישרה ששמר על מסורתו באדיקות. אך מעל כולם הייתה בו יראת שמים טהורה צניעות וענווה מופלגת.
הייתה לו שנינות משובבת, וחוש הומור בריא. הוא היה מתבל את דבריו בפתגמים, בפסוקים ובשברי פסוקים. כדרכם של זקני תימן, לשונו הייתה בלולה בעברית ובערבית. אגב אעיר, שלשפה ערבית זו של יהודי תימן היה אומר שהיו קוראים "ממזר" שכן היא מעורבת מכמה ניבים.
אשת חיל עטרת בעלה
ביום חמישי ר"ח שבט שנת ברנ"ז לשטרות [=ה'תש"ו, 3.1.1946] נשא לאישה את יונה בת יחיא קאפח.
מארי עזרי היה בעל משפחה למופת. כיבד את אשתו יותר מגופו, ואף היה עוזר לה בעבודות המטבח. אף פעם לא הסכים שנשב בבית הכנסת ללמוד לאחר התפילה, תמיד היה מקצר, והיה אומר שהוא ממהר לעזור בבית. לא פעם היה תמיה, ואף שאל את אשתי, כיצד היא מרשה לי ללמוד אתו כל כך הרבה, ולהשתמט מעבודות הבית…
"הרגל של אשתי כואבת לנו" – פעם באתי אליו והוא עומד במרפסת משקיף לעבר הכביש, ותוך כדי כך מביט בשעון. כששאלתיו למי אתה מחכה, ענה לי שאשתו יצאה לתחנה באיחור קל, והוא חושש שהיא הפסידה את האוטובוס. אמרתי לו, אז מה לך לדאוג, אם ח"ו היא תפסיד את האוטובוס, היא תחזור הביתה, ופעם הבאה תצא בזמן. הוא הביט עליי כלא מאמין והשיב לי בשיא התמימות, ואם היא תמהר, וחלילה תפול, אתה יודע איך תכאב לי הרגל?
כאן המקום להודות לרעייתו שהכניסה אותי לביתה בסבר פנים יפות, ואירחה אותי בשמחה, אף שגזלתי ממנה את בעלה לשעות כה רבות.
לימודו בתימן
את תחילת לימודו התחיל מארי עזרי אצל מארי יוסף דהבאני שהיה מלמד את הקטנים את אותיות האל"ף-בי"ת ותחילת הקריאה. ואחר כך עבר ללמוד אצל אביו, מארי חיים צאלח, ואת כל לימודו קיבל מאביו. בהקשר זה סיפר לי בשם אביו, שמארי דהבאני היה תמיד מתרעם על כך שנותנים לו ללמד רק את הקטנים, וכשהם גדלים, מעבירים אותם למאריין אחרים, ולא נותנים לו לקצור את פירות עמלו.
בתימן הוא למד הלכות שחיטה, אך לא הספיק להיבחן עליהן כי עלה לארץ, ואחר כך כבר לא התעסק בזה.
בית הכנסת
בילדותו התפלל עם אביו בכניס בית צאלח, ומשם קיבל את זיקתו המיוחדת למהרי"ץ. לאחר מכן התפללו בבית האב (מארי חיים צאלח). כשמארי יוסף שמן עבר לכניס בית אריעאני באו אתו ציבור לא מעט, ובית הכנסת שהיה ריק התמלא עד אפס מקום. גם מארי חיים צאלח ובנו מארי עזרי עברו להתפלל שם מאחר שבית הכנסת היה יותר קרוב לביתם. (גם מארי אברהם עמראני ובנו מארי יעקב עברו לבית כנסת זה אחרי המחלוקת מכניס בית אטיירי).
בבחרותו, בצנעא, הייתה לו חנות בשוק. ביום שישי היה הולך להתפלל תפילת מנחה[3] בבית אלאוסטא, שם התפללו לחש וחזרה. בתקופה מאוחרת יותר התחיל להתפלל מנחה ביום שישי בכניס בית שייך שהייתה יותר קרובה. שם התפללו תפילה אחת, באופן שהש"ץ היה אומר בקול רם רק שלוש ברכות ראשונות, ומשלים תפילתו בלחש עם הציבור.[4]
בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת נווה עמל בהרצלייה
ברחוב גיל 41 בשכונת נווה עמל בהרצלייה, בחצר ביתם של משפחת נגאר, ממוקם בית הכנסת "מגן אברהם". בבית כנסת פרטי זה קבעו מארי חיים צאלח ובנו מארי עזרי את מקום תפילתם. בתחילה הנהגת בית הכנסת הייתה בידי מארי יצחק בן יוסף עומיסי יחד עם מארי חיים צאלח. לאחר פטירתם, שימש מארי עזרי צאלח כמארי של בית הכנסת, כשר' עמרם נגאר בעל בית הכנסת נותן לו גיבוי מוחלט בכל התחומים.
אהבה עזה אהב מארי עזרי את בית הכנסת שבו התפלל. לא פעם אמר לי, "בשום מקום לא תמצא כזה בית כנסת". מבחינתו, ייחודו של בית הכנסת היה בסדרים הקבועים, בעמידה בזמנים, בשמירת המנהגים, בסדרי הלימוד ועוד. להלן אציין כמה נקודות המתארות את ייחודו של בית הכנסת.
- בבית הכנסת יש מדף עם טליתות, וכל מתפלל הנכנס לבית הכנסת לפני תפילת מנחה לוקח לו טלית ומתעטף בה, כך שכל ציבור המתפללים עטופים בטליתות כפי שנהגו אבותינו בתימן.[5]
- עזרת הנשים גבוהה יותר מעזרת הגברים,[6] וכולה מרופדת בשטיחים ומצעות צבעוניים בדומה לבתי הכנסת בתימן.[7] לדברי מארי עזרי, במשך שנים רבות הנשים נהגו לשבת על הרצפה כדרך שנהגו בתימן, ורק בתקופה מאוחרת יותר הוסיפו כסאות.
.jpg)
- בית הכנסת הוא בעיקרו בנוסח בלדי כפי שנהגו בעי"ת צנעא. אולם כפי שסיפר לי מארי עזרי, נעשו גם תקנות על ידי מארי יצחק בן יוסף עומיסי, כגון שאומרים ר' חנניא בן עקשיא וכו' בערב שבת לאחר במה מדליקין,[8] שאין מתרגמים את התוכחות, שמפטירים וערבה בשבת הגדול, ועוד תקנות שהתקבלו בבית הכנסת, אף שלא נהגו בעי"ת צנעא.
- סדרי הלימוד בבית כנסת זה היו[9] לסמל ולדוגמה. פרט ליום תשעה באב[10] ולימי האשמורות, בכל יום מימות השנה, בארבע לפנות בוקר כבר היו לומדים משנה עם פירוש רבינו עובדיה. אחר הצהריים היה משתנה הסדר בימים השונים: מדרש רבה – בימים א' ב' ג', מדרש תנחומא – ביום ד', וביום ה' היו שונים את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. כמובן שהסדר השתנה מעט לפי גודל הפרשות ולפי קטנן, בזמנים הפנויים לומדים נ"ך כסדרו.
יש לציין שאת סדר קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, היו עושים כמנהג המקוריבעי"ת צנעא שכל הציבור קוראים את הפסוק יחד שני פעמים, והרב מתרגם את כל הפרשה לבדו. ולא כאלה שנוהגים שכל אחד קורא פסוק לפי תור וכולם חוזרים אחריו.[11]
תפילת ערבית היו מתפללים מיד לאחר השקיעה, ולאחר תפילת ערבית היו נשארים ללמוד עין יעקב ורמב"ם.[12] בימים שלא היה מניין והיו מתפללים יחידים, היו מקדימים את הלימוד לפני ערבית. ואמר לי מארי עזרי בשם אביו, שהטעם הוא מפני שרק לציבור התירו להתפלל תפילת ערבית מוקדם ולא ליחידים. - למותר לציין שהלימוד נעשה במתכונת הלימוד התימנית, בנעימות המקוריות, ובמבטאם הצח של בני תימן. סדרי לימוד אלה נשמרו במשך עשרות שנים, הודות לחברים (למעלה ממניין) שהקפידו להשתתף בשיעורים באופן קבוע. בתקופתי היו ארבעה לומדים קבועים מלבד מארי עזרי: ר' יחיא כבל, ר' שלום דמתי, ר' יחיא עומיסי ובעל בית הכנסת ר' עמרם נגאר. מכל אחד מאלה למדתי דברים רבים, בלי ידיעתם, ועל כך תודתי נתונה להם. ואין אני יכול שלא להזכיר את ידיד נפשו ואיש סודו של מארי עזרי ה"ה אריה גראפי, שמארי עזרי היה אוהבו עד מאוד, ולא פעם היה אומר לי, אם יש לנו מניין בבוקר, זה רק בזכותו.[13]
שקדנותו וגדלותו בתורה
מארי עזרי לא התעטף באיצטלת הרבנות. הוא לא הוסמך לרב, ואף לא הוכר כאחד מחכמי תימן בדור האחרון. מארי עזרי היה יהודי פשוט שכל חייו עשה את תורתו עיקר ומלאכתו עראי, וזכה שתלמודו התקיים בידו. אולם כפי שראיתי את הנהגותיו, צניעותו ושקדנותו, הרי הוא היה כאחד הגדולים שבדור.
- כשהגעתי לביתו בשעות הבוקר תמיד היה באמצע הלימוד, וכל שכן בבית הכנסת. אף פעם לא באתי והוא יושב בטל. כשהייתי אומר לו "חייך לפניך" היה משיב "כי הוא חייך ואורך ימיך", והיה מוסיף ומדגיש שכך צריך לומר, כי כן הוא לשון הפסוק (דברים ל, כ), ולא כפי שרגילים לענות "כי היא חייך ואורך ימיך".
- כשסיימנו ללמוד יחד את כל מנורת המאור, הצעתי לו בהלצה שנעשה מסיבה. כששאל אותי למה ומדוע, עניתי לו, שהגיע הזמן לחגוג לאחר שמקץ חודשים רבים סיימנו את כל הספר. אמר לי, את התורה אף פעם לא מסיימים! ומיד התחלנו ללמוד מדרש תנחומא…
- למארי עזרי הייתה ספרייה קטנה, הספרים הבולטים שם היו: תנ"ך, פרשה עם תפסיר; שישה סדרי משנה ותלמוד בבלי; מדרש רבה, מדרש תנחומא, עין יעקב ומנורת המאור; רמב"ם, שולחן ערוך עם שתילי זיתים; תכלאל עץ חיים. כשהציעו לו ספרים אחרים, היה מסרב לקבל, בטענה שלא יהיה לו זמן ללמוד בהם. בספרים אלה הגה מארי עזרי במשך עשרות שנים.
- כשלמדנו מימרא במנורת המאור, היה מעיר שבעין יעקב הנוסח שונה. גם כשלמדנו במדרש על מעשה ברב פלוני היה מעיר שבמקום אחר מופיע אותו המעשה עם רב אחר, וכן על זו הדרך. כשהייתי מגיע לביתי הייתי בודק בתקליטור התורני, ותמיד הייתי מוצא כדבריו.
- את ספרי היסוד שהזכרתי לעיל, היה מקיף שוב ושוב במשך ימי חייו, וקנה לו בהם בקיאות גמורה. כל שנה היה לומד עם חבריו את כל מדרש רבה ומדרש תנחומא, וכמובן את רש"י על התורה ועל המגילות. ברשימותיו היה כותב מתי התחיל כל ספר ומתי סיימו. מרשימותיו עולה שגם את הנ"ך וגם את שישה סדרי משנה היה מסיים בערך כל שנה.
לדוגמה ועל כל הנ"ך כתב: "ב"ה התחלתי ספר יהושוע בר"ח כסליו תשנ"ז, סיימתי כ"ז טבת תשנ"ח, והתחלתי בו ביום". על שישה סדרי משנה כתב: "התחלנו ללמוד משנה ברכות י"ז אדר סדר ויקהל תשמ"ה, סיימנו שיתא סדרי משנה בכ"ז בניסן תשמ"ו והתחלנו שוב פעם ברכות".
.jpg)
.jpg)
- פעם העזתי והתווכחתי אתו בעל פה על נושא מסוים במדרש תנחומא. אמר לי: "כמה פעמים בחייך למדת את כל מדרש תנחומא?" אמרתי לו: "על הסדר מתחילה ועד סוף? מילה במילה?" ענה לי: "כן". אמרתי לו: "האמת, זו פעם ראשונה". אמר לי: "ואני בן למעלה מתשעים, ומיום שעמדתי על דעתי כל שנה אני מסיים את כולו, אז כיצד אתה מתווכח אתי?!" ואכן, פתחנו את המדרש ומצאנו כדבריו.
סדר וניקיון
מארי עזרי היה לסמל ולמופת בהקפדתו ובשמירתו על הסדר.
- ספריו של מארי עזרי היו ישנים מאוד, אך למרות כל זאת היו נקיים ושמורים. מארי עזרי גם הקפיד לעטוף את ספריו. כשראה את הספר שלי שהיה בלוי וקרוע מרוב השימוש, היה אומר: "הוא יותר גדול מן ג'דתי" [=מסבתא שלי].
- כדרכם של זקני תימן, בכל ספר היה דף ששימש כסימנייה. את הסימנייה הניחו בין דפי הספר כשהדף מבצבץ מלמטה. בפעם הראשונה שלמדנו יחד בבית הכנסת הנחתי לתומי את דף הסימנייה בין דפי הספר כשהוא מבצבץ מלמעלה, מיד העיר לי שלא זו הדרך. ואף הסביר לי עמו של דבר – פעם הבאה כשתקבל את הספר לידך, תצטרך להעמידו כדי לראות מהיכן מציץ הדף, ואילו הייתי עושה כמונו היית מקבל את הספר לידך, מניחו על השולחן מולך, והדף היה מבצבץ לפניך…[14]
- מלבד דף ששימש כסימנייה להורות את הדף שאליו הגיע, הכין לו גם סימניות בצורת משולש, שיורו לו גם את השורה שאליה הגיע.[15]
.jpg)
- כשראה שרצועות תפילין של יד שלי לא היו כרוכות במרחקים שווים העיר לי במילים אלה: "צריך סדר! צריך סבלנות במצוות שיהיה יפה. תראה איך אצלי הרצועות מסודרות במרחק שווה…"
ענוותנותו
· כמו כל זקני תימן, מעולם לא הסכים שאקרא לו "מארי".[16] הדבר היה קשה לי, אך הוא היה מתעקש. וכששוב הייתי קורא לו "מארי" היה אומר "עוד הפעם, אתה לא מקשיב…". לא זכור לי שהייתה פעם שקראתי לו "מארי" והדבר עבר בשתיקה.
· פעם סיפר לי בן אחותו, יוסי קורח, שבילדותו שינן את פרשת ויקרא יחד עם בן דודו, יוסי (בנו של מארי עזרי), לפני מארי עזרי בעודו עסוק בסידור ה"חַלְחַל" [=שקדים ירוקים בקליפתם] בחנותו. ראו הילדים שהפסוקים דומים, וסמך, ושחט, והקריב וכו', והחליטו לדלג כמה פסוקים בתקווה שמארי עזרי לא יבחין בדבר. אך למגינת לבם, מיד הבחין מאריעזרי בדילוג וגער בהם, והדבר היה לפלא בעיניהם.
באחד מביקוריי אצלו סיפרתי לו את הדברים. והוא אמר לי ברוב ענוותנותו: אומר לך את האמת, אם היו מדלגים בכל פרשה אחרת, לא הייתי מבחין. אך בקרבנות שבפרשת ויקרא ובפרשת צו לא יכלו עליי. וכל כך למה, מפני שבצעירותי ראיתי שכשהייתה מגפה ל"ע בעי"ת צנעא, היו הולכים לבתים שבארבע פינות קאע אל יהוד, מדליקים קטורת, ואומרים את פיטום הקטורת יחד עם הקרבנות שבפרשת ויקרא ובפרשת צו. מאחר שראיתי שיש חשיבות כה גדולה באמירת קרבנות אלו, ואף יש בכוחם לעצור מגפה, קיבלתי על עצמי מאז לאמרם יום יום במשך שנים… וכיצד יוכלו עליי בזה…
כבוד תלמידי חכמים
מארי עזרי היה נזהר מאוד בכבודם של תלמידי חכמים. אזכיר דוגמה אחת לשם המחשה. לעולם(!) כשהיה מזכיר את הרב יוסף צובירי, היה מוסיף תוך כדי דיבור "זכותו תעמוד לנו". פעם סיפר לי שבאחת מסעודות שבע ברכות שעשתה אחותו בשכונת התקווה, מלבד מה שהזמינה את אביה (מארי חיים) ואת אחיה (מארי עזרי), הזמינה גם את הרב יוסף צובירי. הרב יוסף צובירי כובד לנהל את המסיבה ולפתוח בשירה, כשמארי חיים צאלח "רק" עונה לו. לשאלתי, כיצד ייתכן שמארי חיים שהיה יכול להיות אביו של הרב יוסף לא פתח הוא את סדר השירה בבית של בִּתּוֹ. ענה לי, שאביו היה מאוד מכבד את הרב יוסף צובירי מאחר שהוא תלמיד חכם, וכבר מקנות בלט בכשרונותיו, ואע"פ שיכל להיות בנו… כשהעזתי ושאלתי, "וזאת אפילו שהיה שאמי והנציח סידור לא כמהרי"ץ?" כעס עליי ואמר שאלו הם דברי שטויות, כי החכמים לא החזיקו במחלוקת השאמי והבלדי מאחר ששניהם דברי אלהים חיים.
כאן המקום להעיר שאף שמארי עזרי היה קנאי למהרי"ץ ולתורתו יותר משאר זקני תימן שאתם ישבתי ולפניהם למדתי, עם כל זה מימיו לא שמעתי ממנו ביקורת על מנהג השאמי בכלל ועל בית כנסת בית אלאוסטא בפרט. להיפך, תמיד דיבר בהערצה על המאריין בבית אלאוסטא, ועל הקדושה שאפפה את בית הכנסת. כמו כן, מעולם לא התבטא כנגד הרב יוסף צובירי, שיטתו ודרכו בהנצחת מסורת השאמי וביסוסה למרות שחלק על מהרי"ץ. אולם לעומת זאת, לא חשך לשונו מלהתבטא כנגד אחד הרבנים שהוציא לאור תכלאל בלדי התואם "כביכול" את נוסח מהרי"ץ, וכפי שאכתוב לקמן.
מטבעות לשון
על שיחם והגיונם של זקני תימן שבהם משולבים מטבעות לשון הכוללים פסוקים, אמרות חז"ל, פתגמים וראשי תיבות, כבר כתב לאחרונה ידידי ד"ר משה גברא, ואף אסף מאות רבות של ערכים מעין אלו ופרסמם בספר "כי במקלי" ("המכון לחקר חכמי תימן", שנת ה'תשע"ג), והרוצה לעמוד על הדברים יקחם משם. אך להלן אציין מעט מטבעות לשון ששמעתי ממארי עזרי (אך כמובן שלא יימנע שמטבעות לשון כולם או חלקם היו שגורים גם בפי זקנים אחרים).
· בשעה שהייתי לומד לפניו והייתי נחפז ללכת, הייתי מזדרז לקרוא במהירות, מארי עזרי היה גוער בי בהלצה ואומר: "אל תמהר! הקב"ה מונה עתים לא מונה דפים!", ואף היה מסמיך לזה פתגם בל"ע: "אֱלִי יִגְּ'רִי יֻכְּדַּף", שפירושו, מי שרץ ייכשל.[17]
· כשהטריד אותו זבוב, היה אומר לי בהלצה: "אתה רואה, אומרים עלינו שאנחנו בית צאלח אנשים קשים, תראה, אפילו הזבוב נדבק בנו…"
· לדבריו, כשמישהו היה קורא ומדלג מילה, היו אומרים לו: "לא תגנוב".
· כמו כן, כשמישהו היה מדבר בסעודה, היו אומרים לו: "יעקב אבינו לא מת".[18]
· מארי עזרי סיפר לי שהיה ידוע שבבית אלאוסטא היו מאריכים בתפילת הלחש יותר משאר בתי הכנסת. כשאחד מבית אלאוסטא היה מזדמן לבית כנסת אחר והיה מאריך כמנהגו, והש"ץ היה מתחיל החזרה מבלי להמתין לו, היה אומר שתפילה חפוזה זו היא "כלחוך השור".
· על משפחת ימני (שהיא משפחת אמו) היה אומר את הפסוק שנאמר לשבח בחזון תחיית המתים, ר"ת יחיו מתיך נבלתי יקומון (ישעיה כו, יט).
הנהגות טובות
- כמו כל זקני תימן שאתם ישבתי, גם הוא הקפיד לסיים את הלימוד בדבר טוב. לא רק כשלמד עם חבריו בבית הכנסת, אלא אף כשלמדנו לבדנו בבית. גם בימים שאחד מאתנו הצהיר בתחילת הלימוד שהיום נצטרך לסיים בשעה פלונית, לא הניח לי לסיים עד שמצא מקום מתאים לסיים את הלימוד.[19]
- בהקשר זה, לקראת סוף ימיו הבחנתי שפעם אחת הפסיק את הלימוד בסיום לא כל כך נאה. הערתי לו שעוד כמה שורות יש סיום יפה יותר. והוא ענה לי, ראה, הקריאה כבר קשה עליי, אני קורא רק עם זכוכית המגדלת, ובקושי אני רואה את השורה שעליי לקרוא…
- קרה כמה פעמים ספורות שבחור אחד ביקש ממארי עזרי לבוא לביתו ולשאול אותו כמה שאלות. מאחר שהיה לו קשה שיבואו אליו שניים באותו יום, היה תמיד נמלך בי קודם, והיה אומר לי, תראה, אתה לומד אתי בקביעות, ותדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. לכן רק אם תסכים לוותר, אתפנה לבחור ההוא, אם לא, אומר לו שיש לי מחויבות קודמת אליך…
- מארי עזרי לא החניף לאיש ולא כבש את תוכחתו. ביקורת קשה הייתה לו על עורך אחד התכאליל המודפסים. לטענתו, בסידורו הוא רק גרם נזק לעדה ולסדר בבית הכנסת.[20] מסיבה זו השתדל לא להתפלל בסידורו, אלא בסידורים אחרים. מארי עזרי סיפר לי שכשבא אליו בנו של אותו עורך, הוא לא חסך ממנו את שבט לשונו, אלא שפך בפניו את צערו בצורה תקיפה. זו הייתה דרכו, מאחר שפיו ולבו היו שווים.
- בין רשימותיו מצאתי תוכחת שכתב לעצמו (כנראה במטרה לאמרה בפני חבריו) בעניין מצוות הצדקה, ואשר נמצאה בין דפי ספריו. בתוכחת זו (שצילום חלקה מובא בסמוך) הוא כותב בין השאר "וב"ה כל מה שלומדים אני חושב שאנחנו נזהרים בע"ה…
.jpg)
אביו מארי חיים צאלח
אביו, מארי חיים בן סלימאן צאלח, היה אחד המאריין המפורסמים בדור האחרון. בין תלמידיו נמנה מארי יחיא אלשיך, ועוד זקנים שבמחיצתם ישבתי, כגון מארי חיים צאלח מגדרה, מארי סלימאן בן סלימאן אלקארה מירושלים, מארי חיים לוי מבני ברק, ר' דוד חכם מקריית אונו, ר' חיים בן דוד קאפח מרמת גן, ר' חיים ושדי מרעננה, ועוד.
אביו היה אחת הדמויות הנערצות על מארי עזרי. הרבה שמועות ופירושים על מימראות חז"ל קשות אמר לי משמו. לא פעם היה אומר לי, חבל שלא הכרת את אבי, ממנו יכלת ללמוד הרבה יותר טוב ממה שאתה לומד ממני. בין השאר סיפר לי גם על סדרי הלימוד אצל אביו.
· אביו, כמו שאר המאריין המיוחדים שבצנעא, הכיר היטב את המסורות השונות של בתי הכנסת, והיה מלמד כל ילד לפי מנהג בית הכנסת שבו התפלל. ואף מארי סעיד עזיירי היה מפנה אליו את ילדי בית אלאוסטא.
· סמוך למקומו של אביו הייתה מונחת תיבה ובה השוט בעל שלוש הרצועות.[21] בתחילת הלימוד היה אביו מוציא את השוט ומניחו על כתפו במשך שעות הלימוד. בימי בין המצרים אביו היה מורידו מכתפו, מגלגלו, ומניחו בתיבה. אך כשהילדים השתובבו, היה אומר "הכול רשום".
· כל יום רביעי אחר הצהריים לימד אביו נביאים וכתובים על הסדר. אך בחלקים הארמיים בדניאל ובעזרא היה נותן לכל אחד לקרוא עד שיטעה כדי שיתחדדו. לכן פסוקים אלה שגורים בפי תלמידיו יותר משאר חלקי הנביאים והכתובים.
· כשאביו היה הולך למקום שהתפללו בנוסח שאמי והיו מזמינים אותו להתפלל, היה מסרב. גם אם הרשו לו להתפלל בלדי, היה אומר, אני לא אבלבל את הציבור. ותמיד היה אומר כמה הוא מקנא בר' יוסף עמר מבית אלאוסטא ששני הנוסחים היו שגורים על פיו והיה יכול להתפלל הן שאמי והן בלדי.
· כשהיה מישהו מדבר בזמן הלימוד, היה אביו שואל אותו, "האם המילה שאמרת כתובה בספר?".
· אביו היה בעל תפילה מיוחד. כשהיו מתפללים בבית אביו, אביו היה תוקע בראש השנה בעלות השחר, לאחר מכן היה אומר שופט כל הארץ, המהולל וברוך שאמר, היה מזמין מישהו לשחרית, ומיד אח"כ היה פותח את הספר, מתחיל עת שערי רחמים, תוקע ומתפלל מוסף. והציבור לא רק שלא הקפידו, אלא אף שמחו.
· אביו היה רגיל לומר בהלצה, כי מה שנאמר "כי הוא אדונייך והשתחוי לו" זה היה בתימן, אבל כאן, "כי הוא אדונייך והשתעבדי בו".
· כשהיה אביו שומע מישהו קורא "רבי יהודה בר סימון" או "רבי יוסי בר חנינא" ודומיהם, היה מעיר שצ"ל ברבי, "מה, וכי הוא היה חבר שלך?"
· על שמות לא שגורים של החכמים היה אומר "קַצְדַּךּ מִןַ אלְכוּטַאם. מה שתקרא, תקרא". ר"ל זה בסך הכול רסן, אל תדקדק בו. התייחס לעיקר (למימרא עצמה) ולא לטפל (לשם).
· כדי להמחיש את העניות שהייתה מנת חלקם בתימן, היה רגיל אביו לומר: "את ה'טהור' [=הזהב] אנו מכירים רק מתוך הכתב [=הספר]".
· כשאביו היה רואה באחד הספרים "הלכה" או "מנהג" מחודש, היה אומר "הוא פסקי הראש, אבל פי אלכתב – מביש" [פירוש, אבל בספר אינו].[22]
· מארי עזרי אמר לי שקיבל בצוואה מאביו מארי חיים שקיבל בצוואה מאביו מארי סלימאן לא להיות ש"ץ בכתר מלכות לעולם, והוא אינו יודע מדוע. אך עם כל זה, גם כשהתפללו בביתם, לא ויתרו על כתר מלכות. שליח הציבור הקבוע בכתר מלכות היה יחיא צאלח, ואחרי שנפטר, שליח הציבור הקבוע היה חיים עזיירי מוקצום שהיה בא להתפלל אתם בביתם, אפילו שהיה גר סמוך לבית צאלח.
· על טענת הדרדעים שלא אומרים "בהדריה" בקדיש דעתיד מאחר שהיא כפילות לתיבת "בזיויה",[23] היה אביו אומר, ומה תענו על "הוד והדר לפניו" (תהילים צו, ו).
· ועל מה שטענו שיש לומר בסוף הנשיד רק אנא אחת, ולא ג' פעמים כי אין ג' אלוהות, היה אביו אומר, ומה תענו על הפסוק "אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ" (תהילים נ, א).[24]
· אביו סיפר לו בשם זקנים שפעם הייתה בצנעא מעין חנות של מקיז דם, והיה תור ארוך עד לבחוץ, אך בזמנם כבר לא הכירו מהי הקזת דם.
· אביו היה אומר את "לכן אנשי לבב וכו'" בתשעה באב בדמעות שליש "ארבע בארבע".[25] היה בוכה, וכולם בוכים אתו, אך היום אומרים אותו כסיפור בעלמא.
· אביו היה מספר שראה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה (הוזכר בסנהדרין צא ע"א).[26]
· אביו היה נוהג להסביר למה כל כך חששו חכמים לטורח ציבור גם אם זה רק דקה אחת. לדבריו, הציבור מורכב מהרבה אנשים, וכמו שבמפעל עם מאות פועלים, יעצרו הפועלים דקה אחת ממלאכתם, ייגרם נזק גדול, כך גם בבית הכנסת, הטורח הוא כל הדקות שמצטרפות.
· במודים דרבנן כורעים תחילה וסוף. מקובל שהכריעה של הסוף היא במילים "ברוך אל ההודאות". אך מארי עזרי היה נוהג לכרוע במילה "מודים" שבמשפט "על שאנו מודים לך", כפי שקיבל מאביו.[27] והיה אומר שזה מדויק במילים "לכרוע במודים תחילה וסוף", דהיינו במילה מודים שבתחילה, ובמילה מודים שבסוף. כמו כן, גם היה מקפיד וגוער במי ש"ירזם" [=מעמיד, דהיינו מאריך או מפסיק] בתיבת מודים, לדבריו צריך לומר ביחד "מודים אנחנו לך".[28]
· מארי עזרי היה מספר שהוא רגיל לטחון ולאכול את ה"קֶצַח" [=קוחטא] בקצה הכפית, והוא אינו עוזב אותו.
· מארי עזרי היה כוחל את עיניו כל ערב שבת, לרפואה, לדבריו, הסיבה היא בגלל שהרמב"ם כתב שהכחול הוא מזון לעיניים.
זכרונות קצרים מדמויות של זקני תימן וחכמיה
- חיים משרקי היה מקצר בקישור. היה אומר רק "כלמתיין" [=דהיינו שתי מילים] מבעל הטורים.[29]
- מארי עזרי זוכר שמארי אברהם בדיחי היה דורש את כל המסעות שבפרשת ואלה מסעי על חיי האדם.[30]
- לדבריו, הדרדעים לא עשו חינוך בית.[31] אך כשיחיא בדיחי בנה בית גדול ויפה, חיכו כולם לראות אם יעשה חינוך בית או לא, אך לבסוף הוא מצא פתרון בכך שבהזמנה כתב "מסיבת הודיה" ולא כתב "חינוך בית".
- בצעירותו, כשהייתה לו חנות בשוק בצנעא, מדי פעם היו תוקפים אותו כאבי ראש עזים, והוא היה נאלץ לסגור את החנות (או שהלך הביתה לישון או שישן בתוך החנות). פעם עבר מארי סאלם קורח ושאל אותו למה החנות סגורה. ענה לו, בגלל שכואב לי הראש. אמר לו מארי סאלם קורח, אם תשמע לי, כל בוקר תטעם מעט מלח, ותראה שאתה "תְּצַדֻּקְנִי" [=תצדיק אותי]. וכך היה. לשאלתי, אם מארי סאלם קורח עסק ברפואה, ענה לי: "תלמידי חכמים אחסן [=טובים יותר] מן הרופאים…"[32]
- מארי ג'הראן היה יהודי תמיר, והוא היה ה"מארי" של הזקנים שהיו הולכים ללמוד בבתי אבלים. ואם היו כמה בתי אבלים, היה מחלק את הזקנים, אלה ילכו לבית זה ואלה ילכו לבית אחר.[33]
- כשמארי יוסף שמן היה מגיע לברכת "שים שלום" בתפילת הלחש, היה מסמן ב"שַׁמְלֵהּ" [=בטלית] לש"ץ שיתחיל החזרה ושלא ימתינו לו. כמו כן, כשהיה רוצה להזכיר לציבור לומר "אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא וכו'" היה אומר בקול רם את תיבת "אלוהינו" בתפילת על הצדיקים או בשמע קולנו כדי להזכיר לציבור לפני שיגיעו לברכת רצה,[34] וסיפר לי מארי עזרי שכן נהג גם מארי חיים צאלח אביו.
- סלימאן כהן מבית צאלח היה מכין כבר מערב שבת את הכסף שהיה רוצה להתנדב בבית הכנסת.
- מארי יחיא יצחק היה מכה במקלו ברצפה[35] בחתונות כשהיה רואה שהנשים היו באות לראות את החתן.
- למארי יוסף כהן היו שני עצי אתרוג, והיה מלווה (עם משכון) אתרוגים לאישה שהיה קשה לה ללדת.
- מארי עזרי היה מספר בשם סאלם שריאן שמארי עמרם קורח היה קורא כל שבת שתי עמודות ממנורת המאור.[36]
- מארי חיים רפאל אלקארה היה אומר שהשמים נעצרים בגלל שהילדים משחקים בכדור (היו מגלגלים סמרטוטים ומשחקים בהם כמו בכדור).[37]
[1] את מארי עזרי הכרתי לאחר שכבר ערכתי את "התכלאל המבואר" בנוסח בלדי (הוצאת מכון שתילי זתים, שנת ה'תשס"ו) ואת מגילת אסתר "שלום ואמת" בנוסח בלדי (הוצאת מכון מראה, שנת ה'תשס"ו). ב"ה את כל הגרסאות והנוסחאות שקיבלתי ממנו בשני תחומים אלה כבר הזכרתי שנים כמה קודם לכן (ממה שקיבלתי מזקנים אחרים) בגוף הספרים, או בהערות חילופי הנוסח, או ב"קונטריס ההערות" שנדפס בסוף "התכלאל המבואר", וברוך שכיוונתי. להלן בהערות אציין בקצרה מעט מקורות לדברים ממה שכתבתי וממה שכתבו אחרים.
[2] פתגם זה בשינוי קל הובא על ידי מרדכי יצהרי (אוצר המשלים והפתגמים התימניים, חלק ב, עמ' 79, מס' 551) "לא תדכל דארך מן יכרג אכבאראך" – אל תכניס לביתך מי שיוציא סודותיך, ובסגנון שונה ציין פתגם זה פרופ' יהודה רצהבי ("פתגמי עם בפי יהודי תימן" בתוך במעגלות תימן, עמ' 229 אות יט) "מגלה סודך אל תביאהו לביתך".
[3] מנחה גדולה כמנהג, וכמש"כ בתכלאל המבואר עמ' קסד.
[4] וכמש"כ בתכלאל המבואר עמ' קסא.
[5] וכמש"כ בקונטריס ההערות לתכלאל המבואר, הערה מג.
[6] לדברי הרב יוסף קאפח (הליכות תימן, עמ' 64) כך היה המנהג בתימן, כעין מה שכתוב בגמרא בסוכה דף נא ע"ב.
[7] לדברי הרב יוסף קאפח (הליכות תימן, עמ' 65) המצעות היו מצמר עזים שחור.
[8] עיין מש"כ בקונטריס ההערות לתכלאל המבואר, הערה קמז. אגב, יש להעיר שאף בבית הכנסת של מארי אברהם צדוק (צאלח) בקרית בנימין נהגו לומר ר' חנניא.
[9] אני כותב בלשון עבר, כי אני מתאר את מה שראיתי בתקופת מארי עזרי. מן הסתם שרוב הדברים אם לא כולם נשארו באותה מתכונת עד היום.
[10] השווה מש"כ הרב יוסף צובירי על המנהג בבית אלאוסטא בויצבור יוסף בר חלק ד, פרק כג, ס"ק טו, שאף שבד"כ היו קמים כשלוש שעות קודם עלות השחר ללמוד, בליל תשעה באב נהגו לקום רק כשעה לפני עלות השחר ללמוד בפרק ואלו מגלחין במסכת מועד קטן.
[11] וכמש"כ בסידור כנסת הגדולה השלם (חלק א, עמ' קטז) ובתכלאל המבואר (עמ' קד).
[12] כמש"כ בקונטריס ההערות לתכלאל המבואר, הערה קג.
[13] כאן המקום להכיר לו הכרת הטוב על שהיה דואג לי בבית הכנסת, ובעיקר על שאירח אותי ואת משפחתי בביתו בשבת ובשני ימי כיפור.
[14] לאחר מכן ראיתי שזהו המנהג הרגיל, וכן נהגו שאר זקני תימן שאתם למדתי.
[15] ושמעתי שכך נהגו עוד מזקני תימן, כדוגמת מארי סאלם קלזאן ועוד.
[16] שכן השם "מארי" התייחד רק לרבנים המובהקים שנודע שמם בשערים. אגב יש להעיר שהיו גם מאריין ידועים שנקראו רק בשמם הפרטי, כגון מארי עמרם קורח שנקרא רק "עמרם", ומארי רצ'א צארום שנקרא רק "רצ'א", שניהם ללא התואר "מארי".
[17] פתגם זה בשינוי קל הובא על ידי פרופ' שלמה מורג (העברית שבפי יהודי תימן, עמ' 253, פתגם מס' 2).
[18] עיין מש"כ על זה בהערה בתוך פירוש חק יעקב לרבי סעדיה קטיעי על הקדמת מנורת המאור, עמ' 10.
[19] וכמש"כ במבוא למנורת המאור עם הפירושים נפש יהודה וחק יעקב, הוצאת שתילי זתים, עמ' 115, הערה לח.
[20] דבר זה ראיתי במו עיניי פעמים רבות, ודיי לי אם אזכיר את סדר הסליחות ביום כיפור שגרמו לבלבול בציבור.
[21] וכמש"כ הרב יוסף קאפח (הליכות תימן, עמ' 52).
[22] מליצה זו שמעתי והקלטתי גם מפי מארי סלימאן בן סלימאן אלקארה שהתבטא על אחד התכאליל החדשים שהוציא לאור אחד מבני משפחתו.
[23] בסידור שיבת ציון שערך הרב יוסף קאפח מופיעה תיבת בהדריה בסוגריים, ובתכלאל קדמונים (דף יב ע"א) יש הערה בזה"ל "בהדריה. ה"ג בכל כ"י ובנוסח הרמב"ם ליתה".
[24] נראה שדבריו היו בדרך הלצה בעלמא, שכן למעשה לא ענה על דבריהם. הם טענו שכשכופל אנא נראה כפונה לכמה רשויות, ואילו הפסוק לא עוסק בבקשות. אגב אעיר,שבהקשר לזה שמעתי שנ"ע היה אומר בהלצה רק פעמיים אנא, כביכול כדי לצאת ידי חובת כולם…
[25] בביטוי זה השתמשו זקני תימן כדי לתאר את ריבוי הדמעות, וכן שמעתי מזקנים רבים, וכ"כ פרופ' יהודה רצהבי (אוצר לשון הקדש שלבני תימן, בערך "ארבע", עמ' 21).
[26] ועיין מש"כ הרב יוסף קאפח בפירושו על הרמב"ם הל' שבת (יא, ב, ציון ד), ועיין מש"כ הרב אליצור סגל ("הלכה וריאליה" בתוך ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח, עמ' 95).
[27] הרעיון נפלא, שכן בכתה"י העתיקים ואפילו בכתה"י של מהרי"ץ לא מופיעות המילים "ברוך אל ההודאות", על כרחנו שהכריעה לא הייתה שם מלכתחילה, וכנראה החלו לכרוע שם רק לאחר שנוסף משפט זה.
[28] וכן קיבלתי שהיה גוער הרב יוסף קאפח ועוד מזקני תימן, וכן מקובל בדרך כלל בפי הבקיאים.
[29] וכן מספרים שפעם אחת מארי עמרם קורח אמר קישור קצרצר, והוא: "וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש".
[30] הדרשה בשלמותה פורסמה על ידי נכדו הרב שלום בן סעדיה גמליאל (ארחות תימן, עמ' 16) ועל ידי יהודה לוי נחום (מצפונות יהודי תימן, עמ' 239). יש להעיר שגם דרשנים אחרים בנו דרשות שונות הדורשות את פרשת המסעות על חיי האדם, כגון הדרשה שכתב הרב יוסף צובירי (פורסמה בעלון שתילי זתים) והדרשה שדרש הרב יחיא אלשיך (פורסמה באתר נוסח תימן). הדרשות לא זהות, אך יש בהן נקודות משותפות.
[31] מארי עזרי הדגיש לי שכך יש לומר ולא חנוכת הבית, וכן קיבלתי מזקנים רבים, וכן כתבו הרב יוסף קאפח בהליכות תימן, עמ' 202; יהודה לוי נחום בספרו מצפונות יהודי תימן, עמ' 39; וביתר הרחבה עיין מש"כ הרב אברהם חמאמי בשו"ת מנחת אברהם, יור"ד סימן טו, מעמ' קכג). לדברי מארי עזרי הטעם לומר חינוך ולא חנוכת הוא כי מחנכים את הבית למצוות כמו שמחנכים ילד קטן.
[32] שכן מארי סאלם קורח סבל בעצמו מכאב ראש כרוני כידוע.
[33] להבדיל, כמו שמארי סעיד עזיירי היה אחראי על המשוררים, וכשהיו כמה שמחות, דאג לפזר את המשוררים לבתים השונים.
[34] עדות זו על מארי יוסף שמן כתבתי כבר (מבוא לסידור כנסת הגדולה השלם חלק א, עמ' 17, הערה ו; מבוא לתכלאל המבואר עמ' 64, הערה מ) בשמו של מארי שלום אפרים כהן ובשמו של הרב אברהם אריה ששמע מאביו.
[35] ולא כמו מי שאמר שהיה מכה במקלו את הנשים ממש.
[36] הזכרתי זאת במבוא למנורת המאור עם הפירושים נפש יהודה וחק יעקב, עמ' 115, הערה לז.
[37] וכן שמעתי גם מזקני מנאכה שכך היו אומרים רבניהם.
אני מאד אוהב לקרוא את המאמרים שלך המלאים מזן אל זן בדברי חכמים וחידותם, אבל למה רבונו של עולם בכל מאמר אתה חייב לתקוף/ללעוג/לקנטר/ את אחד מהרבנים החשובים שנותרו לעדתנו, מה הוא עשה לך? הוא הגיב לך פעם אחת על כל הביטויים הקשים שלך נגדו? אתה לא חושש לנפשך? איך כתבת במאמר על הרב יוסף קלאזן זצ"ל שלימד אותך ללכת לרבנים שלא עושים רעש, ובתוך כדי דיבור אתה כותב לשון הרע על אותו רב, יש לך דוגמא יותר טובה של רב שלא עושה רעש? אתה מכיר עוד רב אחד בסדר גודל דומה לשלו שיושב כל כך בשקט, לא רוצה פרסום, לא מגיע לכנסים, לא מוכן לשבת במזרח בשום פעם (כפי ששמעתי מבנו גם בבריתות של נכדיו הוא לא מוכן לשמש סנדק, ולאחד מהם שהפציר בו מאד אמר כי הוא לא רוצה להזיק לילד!), ואותו אתה עוד תוקף? אני ניסיתי להוציא ממנו כמה פעמים איזו אמירה הקשורה אליך, לא הצלחתי מעולם. על אף שאני נפגש איתו כמעט בכל חג ומועד. הדבר היחיד שכאב לו (כפי ששמעתי מבנו, וגם כך הבנתי ממנו ברמז) הוא הזלזול שהשתקף בדבריך על אביו זצ"ל בתקופה האחרונה לחייו, ועל כך שעוד העזת לייחס את זה לדברים שהוא כתב.