23
ינואר
מובא כאן לראשונה פרק ראשון בסדרת המאמרים הממחישים לנו את קשיי הגלות וההתמודדות של אבות אבותינו לדורותם.
לא קמו לה ליהדות-תימן היסטוריונים וכותבי רשומות, שיעלו על ספר את דברי ימיה לדורות. כל תולדותיה של גולה זו מצטמצמות ברשימות מקוטעות, ברמזי שירה ופיוט ובציוני-אגב בקולופונים שנכתבו באקראי אך לא לתכלית היסטורית. גם בקונטרסים הבודדים בתולדות יהודי-תימן ששרדו לנו הם מעיקרם תוכחות-מוסר לבני הדור – שעוונותיהם גרמו לתלאותיהם – ואין הפרקים ההיסטוריים אלא יסוד טפל בהם. כל הסוקר היסטוריה זו יווכח שכולה עשויה מקשה אחת של: גזירות ורדיפות, שוד ופרעות, גרושים והגליות. גלגל חוזר של אירועים דומים, דור אחר דור, שמגמתם אחת: דיכוי פיזי ורוחני של עם משועבד בידי שליטיו. כיון שהשנאה הדתית היתה המניע העיקרי לכל שרשרת הגזירות, טבעי הדבר שהן יהיו מלוות תכופות בתופעות של קידוש השם.
ההתנצחות בין היהדות לאסלאם וקידוש השם על אדמת חצי האי הערבי החלו עם צמיחת האסלאם. בשבטי היהודים בחג'אז ראה מוחמד בתחילה בני ברית נאמנים, מאחר שהם הכשירו לפניו את הקרקע לאמונה באל אחד. אך משנתעצם כוחו, ביקש להשליט את מרותו על היהודים, ואז נפל מאבק מר בין שני הצדדים. השבטים היהודים שרמתם הדתית והתרבותית עלתה לאין שיעור על זו של בני הדת החדשה, סירבו לוותר על קוממיותם הרוחנית ולהיספח על מאמיניו של מוחמד. במלחמת האיתנים בין היהדות לאסלאם לא היה מקום לפשרות, ולא היה מנוס מהכרעת החרב. מוחמד נחלץ למלחמה בשבטים היהודיים, שסירבו להכיר בו, והכריעם בזה אחר זה. שרידי השבטים שניצלו מן החרב, לא נפתו להציל את עורם על ידי התאסלמות ועזבו את אדמת חצי האי הערבי. בני שבט קוריט'ה, כ- 750 במספר, שנכנעו לאחר מלחמה נואשת והפקידו גורלם בידי מוחמד, נגזרה עליהם מיתה וכולם מתו מות גיבורים, לבד משנים-שלושה בוגדים, שהמירו דתם כדי להציל את חייהם. לפי סיפורו של ההיסטוריון הערבי ואקדי, בילו הגיבורים-הקדושים את הלילה שלפני ביצוע פסק הדין בלימוד התורה (ח"ז הירשברג, "ישראל בערב", עמ' 146). לאחד מבני קוריט'ה, שהציל מוסלמי במלחמת בועאת', העניק מוחמד חנינה לו ולבני משפחתו, לפי בקשת המוסלמי הניצול. ברם, כששמע היהודי שכל נשיאי קוריט'ה נהרגו, הכריז שהוא מעדיף למות מאשר לחיות בלי אחיו. הוא מת עמהם, ועליו שר שאול טשרניחובסקי את שירו "האחרון לבני קוריט'ה".
בני משפחת משתאר' שלם בן יוסף, מחבר מדרש "חמדת ימים", מספר כי בשנת השע"ט גזרה מלכות תורכיה שמד על ישראל. יש שיצאו מדת קודש לדת חול, ויש שנהרגו על קידוש השם. ר' יוסף משתא, אביו של המחבר ואנשים עמו נתפשו ע"י פצ'לי המלך, "והילקום וציערום עד שנגאלו בגדיהם בדם, וישבו י"ב חדש בבית-האסורים קשורים בשלשלאות של ברזל וסובלים טיט ואבנים ולבנים. והנוגשים אצים לאמר: כלו מעשיכם דבר יום ביומו. ובנו עליהם בירה גדולה באלצעיד וכו' וזה שלא רצו לצאת מדת הקדש לדת החזיר המנוול. ואחר כך יצאו בכופר הרבה והיו משוטטין בעיירות ובמדינות מזלעפות רעב". (חמדת ימים, ירושלים, תרמה, חב, קג, עב).
גלות כמראןהמאה הי"ז, שעמדה בסימן ציפיה לגאולה במחנה ישראל ובמזל תנועתו המשיחית של שבתי צבי, גררה על גולת תימן גזירות קשות וכבדות. התסיסה המשיחית שהציפה את משכנות יהודי-תימן העלתה את חמתו של אלמהדי אסמעיל (1676-1644). הוא שילח את חילותיו לכל ישובי ישראל ברחבי ממלכתו וציוה להביא לפניו את ראשי העם כבולים בשלשלאות. בתוכחת נמלצת יסר אותם על שהם נושאים ראש והאשימם במרידה במלכות. כדי לכפר על "בגידתם", הציע להם לבוא בברית האסלאם. משסירבו ציוה "להוקיע אותם ערומים נגד השמש שלושה ימים, אולי יפחדו ויתפתו. ויוקיעום שלושה ימים בחום השמש בלי לבוש שלשה ימים בבית המטבחיים בעינוים קשים ומשונים זה מזה, והיו מבהלים אותם בחרבות להסיר את ראשם מעליהם, ולא רצו להתפתות להמיר דתם. ויאסרום בכבלי ברזל ויכלאום תחת הארץ במקום אפל חשך וצלמות מקום סרוח מקום צחנה ובאשה, והיו שם שלשה חדשים". ("קורות ישראל בתימן" לר' חיים חבשוש. ספונות. ב, עמ' רנד). בזאת לא אמר אלמהדי די. בשנת 1669 הגלה את ראשי העם לכמראן (אי בים סוף) ואת יתר העם כלא במבצרים. רק כעבור שנה הוחזרו הגולים מגלותם והאסורים שולחו מכלאם.
הנגיד שלמה גמלשמעו של שבתי צבי הגיע לתימן וירד כטל תחיה על לבותיהם של יהודי תימן הנדכאים. בלב תמים האמינו שהגאולה קרובה והכינו עצמם לקראתה. הם שבתו ממלאכתם, פיזרו כספם ורכושם וחיכו בקוצר רוח ל"משיח", שיחלצם מידי משעבדיהם ויסיעם לא"י. בשכרונם המשיחי הסיחו דעתם מאש השנאה הלוהטת סביבם. והנה יצא הקול ברחבי-תימן שהיהודים המליכו עליהם מלך (הכוונה לשבתי צבי) והם מבקשים להשתחרר מעול הערבים וליטול לידם את השלטון. התסיסה המשיחית העלתה את חמתו של אלמהדי אסמעיל והוא ציוה לאסור את נגיד היהודים ר' שלמה גמל. באחד מימות ששי, שהוא יום הקהל ותפילה למוסלמים, הזעיקו משרתי האמאם את ההמון אל רחבת העיר צנעא לבוא ולראות בהוצאתו להורג של נגיד היהודים. ר' שלמה גמל הובא מבית כלאו כבול בשלשלאות של ברזל והמלך הציע לו להציל נפשו ולקבל עליו את דת המדינה. בשאט נפש דחה הנגיד את הצעתו של האמאם והכריז קבל עם כי לא יטוש דת אבותיו. משנה המלך והשרים שנלוו לאמאם דיברו על לבו לחוס על נפשו ועל צאן מרעיתו, והוא בשלו: "דת ישראל לא אמיר!". "ויגש שר אחד מזרע המלוכה ויכהו מכת אגרוף על ערפו עד אשר לארץ הפילו, ושלף את שלחו מעל חגורתו ויכרות בה את ראשו… וימהרו ויחלצו ממנו המשרתים את לבושו מעליו ולא הניחו אף חתיכת בגד על בשרו, כי חק הוא למשרתים לקחת את כל בגדי מחוייבי מלכות. את הראש אחר ששחקו בו ככדור, תלו אותו על שער המדינה הדרומי הנקרא באב אלימן, ואת גוית הנהרג למען אמונתו בחבל ארוך מתחת זרועותיו קשרוהו והעבירוהו סחוב והשלך ערום בלי מכסה אף על שתותיו בכל שוקי העיר, ואחר תלו אותה ברחוב עד לערב למען הכאיב והדאיב נפש יעקב. ואז צוה המשנה לאשר הם בתוך צרה זרה להם לקבור את הגויה לבד, ואת הראש נשאר תלוי שלשה ימים, עד אשר הוכרחו היהודים לשקול כסף רב לשומר אחד משומרי העיר בהחבא לתת להם לקברו". ("קורות ישראל בתימן" לר' חיים חבשוש, ספונות, ב, רסא-רס,ב).
בני משפחת משתא
גלות כמראן
הנגיד שלמה גמל
כתיבת תגובה