פרק י"ג

ח' –  וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד. וכן בהמשך הפרשה בִּן־נֽוּן (פסוק ח ובהמשך הפרשה) אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ (פסוק לב) סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם (יד ט) אִ֣ם מֵעֵינֵ֣י (טו כד).

י"ב – לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן – תיבת לְמַטֵּה הטעם בטי"ת ונקראת מלרע, ומפני קירוב הטעמים היה ראוי להיות כאן דין נסוג אחור והטעם באות טי"ת, אך בדרך כלל לא ייסוג הטעם מאות דגושה. וכן בהמשך הפרק לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד (פסוק טו).

י"ח – מַה־הִ֑וא – הכלל הוא כי כאשר תבוא תיבת מַה לפני אחת מאותיות אה"ר תנוקד המי"ם בקמץ וכן מובא בפסוק הבא וּמָה הָאָרֶץ, וּמָה הֶעָרִים. אך נמסר במוסרה כי פסוק זה יוצא מן הכלל והמי"ם בפת"ח.

כ"ז – וְזֶה־פִּרְיָֽהּ – הפ"א בתיבת פִּרְיָהּ בדגש חזק מחמת המקף ומדין דחיק וכן בהמשך הפרשה יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה (טו יג) מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה (שם לד).

ל"ב – תָּר֣וּ – קריאתה מלרע.

פרק י"ד

ל"ג – רֹעִ֤ים – יבטא החולם כמשפטו, שלא יישמע רָעִים. 

ל"ח – חָיוּ֙ – קריאתה מלרע.

מ"א – לָ֥מָּה זֶּ֛ה – תיבת לָמָּה מלעיל והזא"ן בתיבת זֶּה בדגש חזק מדין אתי מרחיק.

פרק ט"ו

ט"ז – וּמִשְׁפָּ֥ט אֶחָ֖ד – הפ"א בקמץ.

כ"א – לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם – תיבת לְדֹרֹ֖תֵיכֶֽם בטעם מאילא והוא טעם מוליך, ויטעים מלרע באות כא"ף.וכן בהמשך הפרק (פסוק כג).

ל"א – עֲוֺנָ֥ה – לא מפיק ה"א שלא כמשפטה. וכן לעיל (פסוק כח) בְּחֶטְאָה.