מיד לאחר צאת הכוכבים במוצאי שבת קודש, ניתרה השלישיה ממקומה וירדה אל העמק. שלשתם אחים שנולדו זה אחר זה, והגדול עדיין לא הגיע לראשית בגרות. דילגו על הדרך הראשית ועברו יחד בשביל שבצידו הימני של הכפר. אותו שביל הוביל אל הבריכה הגדולה הנמצאת במרחק מה מן הכפר. הבריכה נודעה בשם "מקיק", לפי שהיא שקועה בין נקיקי ההרים. בריכה רחבת ידיים, הרובצת לה כאגם גדול בין שני הרים גדולים ובולעת לתוכה את מי הגשמים היורדים מן ההרים. אנשי הסביבה מספרים בשם אבותיהם ואבות אבותיהם, שמעולם לא ראו קרקעיתה ולא יבשו מימיה. אם כי דפנותיה כוסו ירוקת עבה מרוב ימים, הרי היא מרווה במימיה את כל תושבי הסביבה הרחוקים והקרובים.
הלכו שלשתם בדרך לא דרך. לא דיברו ביניהם דיבור יתר, כיוון שהאסון הכבד נחת עליהם בפתע והבריחה היתה פתאומית. היו שקועים בהרהורים נוגים ודמומים. לפתע חמק לפניהם תן שנראה הוחרד מרבצו, עמד במרחק מה מהם ויילל, ספק מתריס לעומתם ספק משתתף בצערם ויגונם. עדרי התנים ענו במקהלה ממרחבי ההרים וחרדת הנערים גברה לאין שיעור. סלימאן, האח הגדול, הפנה ראשו כלפי שמים ביגון ובחרדה ואמר : מאריה דעלמא, עינן לך תליין, הסך עלינו בכנפיך אלוהינו, והצילנו מידי אויבנו בזכותו של ספר "העדני", אנא.
בתחילת האשמורת השלישית הגיעו לכפר אלקארה, מחוז חפצם. שלווה היתה נסוכה על הכפר. משב רוח דקיק עם ריח שדה נעים קיבל את פניהם. הרוח העכורה שהביאה עמה מורך ופחד חלפה ואיננה. במקומה באה רוח אחרת, רוח של עוז וביטחון. האמונה שנתרופפה מתחשלת מחדש, בזכותו של ספר "העדני" המקודש. רוח עליזה פיעמה בלב האחים היתומים. ,
לאט לאט הבהירו השמים אופקם, והשחר פינה מקומו לשמש העולה. תמהים עמדו האחים ושפתותיהם כאילו נדמו. דומה לא האמינו למראה עיניהם שכבר יצאו מכלל סכנת תפישה על ידי הערבים. אף אחד מהם לא העז לפצות פיו. אולם, הדממה ששררה ביניהם לא נמשכה זמן רב, לפי שהבחינו בדמותו של גוף מקפץ ומנתר באופק ראייתם. ובעוד הם נדחקים ונדחסים בחביונו של צל הגדר שעמדו בצידו, הגוף הולך וקרב. בנשימה עצורה סקרו תנועותיו. אך הלה נעצר לרגע על ידם ומיד פנה ימינה, ניגש לאחד השערים, פתח את הדלת ונכנס. חיש מהר הדליק נר, סגר את הדלת, ופתח באמירת מזמורי תהלים. לאזניהם הדהדו המלים "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב". עתה נתחזק ליבם. ניגשו לשער, הקישו קלילות בדלת ובלי להמתין למענה נכנסו פנימה. האלמוני, שהרגיש בכניסתם על פי צלליהם, הפנה ראשו, פקח עיניו ושאל : מי זה בא ? – אני סלימאן בן מרי סעיד קנדיל מעיר חבור, ואלה אחי, נשמעה תשובה כמעט בלחש. התקרב האלמוני אליהם ולאחר שהרווה מבטו בהם, בוחן אותם מכף רגל ועד קדקוד, שאל אותם ברחמים : מה הביאכם לכאן ? סיפרו לו שכמעט ונתפשו בשבת על ידי הרשות כדי לשמד אותם בעל כרחם, מאחר שהם כבר יתומים מאביהם ואמם. עכשיו נראה האלמוני כזקן מופלג שעומס חיי גלות מרים רובץ עליו. נאנח ועיניו דמעות, ספק של צער, ספק של גיל שכבר ניצלו שלושת האפרוחים הללו מידי רודפיהם. אמר להם לנערים : אל תיראו בני, אתם נמצאים כבר בבית-הכנסת של "העדני" וזכותו תגן עליכם. הרגשת התרגעות באה עליהם, ישבו על המצע, התחממו ונרדמו קמעה.
הנר הקטן התחיל לדעוך ואור השחר עלה והבקיע. אט, אט, התעורר הכפר מתרדמתו ואנשיו באים לקבל פני היום הראשון של השבוע בפנים לא שמחות (הילדים נזכרו, שאביהם המנוח אמר להם פעם אחת, כי ביום הזה עשה אהרן את העגל במדבר ועל כן כל יום א' הוא עצוב, וכי רק משתימחה חטאת העגל עתיד היום הזה ליהפך ליום של שמחה). כל איש בא ויושב במקומו הקבוע והתפילה נאמרת בחיפזון, שכן הכל ממהרים לעבודתם, מי קרוב ומי רחוק. בינתיים מופנות העיניים לאורחים הצעירים, המוזרים בתנועותיהם הפחדניות ובמבטיהם הסקרניים בכל מי שנכנס ויוצא. הלחישות בקהל גברו והלכו : אורחים מוזרים, איך יתכן כדבר הזה, שאורחים יופיעו דווקא ביום א' בבוקר ? והיכן שבתו את שבתם ? המקרה תמוה ביותר. אך מרי יחיא סיפר להם כל המאורע על גזירת השמד של ילדי ישראל. הוא ביקש מאנשי עדתו שיביאו את תרומתם ומיד, כדי שהיתומים יוכלו להגיע למחוז חפצם, למקום מבטחים בארץ הנכספת.
כפר אלקארה שוכן בצלע ההר. הכפר מונה כמה שורות של בתים הפזורים פה ושם. באמצע הכפר עומדת בית-הכנסת ועל ידה "חדר" למלמדי דרדקי וגם מקווה לטבילה. הבתים נבנו על דעת עצמו של כל אחד ואחד : בית אחד נשען על תל קטן, השני כמעט גולש למטה, כולם בנויים אבן גסה, ולפי השג יד בעליו. לפני עלות השחר נשמע קול הטוחנות מבתי הכפר. הנשים קמות לעבודתן. הדורה או הדוחן מוכנים ומיובשים לטחינה. אבני הריחיים קבועות בצד המטבח. לאחר הטחינה מנפה בעלת הבית את הקמח ולשה את הבצק, מכניסה לתנור כמה קיסמים וזרדים, מדליקה את האש בגחלים שטמנה בערב בתוך האפר, מכניסה את כיכרות הזבל שנעשו מצפיעי הבקר שהתייבשו, עורכת את כדי הקהווה על דפנות התנור ואופה את הבצק. וכשחוזר הגבר מבית-הכנסת מגישה לו אשתו מן הפת הטריה והקהווה החמה שהכינה.
מכל קהילות תימן באים לכאן להתפלל בפני ספר "העדני". כאן אפשר לשמוע על נסים שנעשו על ידי הספר הקדוש. חולים באים ומתפללים ובן לילה מחלימים, נשים עקרות באות לשפוך מרי שיחן ועקרותן נעלמת. כל זה הודות לאמונה המפעמת בליבם בכוחו של הספר הקדוש.
כל שמחה שהיתה בכפר, תהא אשר תהא, לא לקחו בה חלק שלושת האחים. השמחה סרה מליבם וענן עצבות עטה עליהם, גם התקווה שקיננה בליבותיהם לא התגשמה, אם כי הובטח להם חלק ונחלה בכפר. הם ראו את הכפר רק כאכסניה ארעית וכבת חלוף, אם כי היה ברור להם שחייהם פה אצל ספר "העדני" בטוחים מכול, וכי שום ערבי לא יעז לנגוע בהם כל זמן שהם חוסים בצילו של הספר הקדוש. אך החזון הגדול שלא בנקל ניתן להגשמה מכרסם בלב : ארץ ישראל. ואם כך יימשך הדבר, הרי אין להם לא משמחת הלב ולא מחדוות הנפש.
באחד הימים החליט האח סלימאן לבקר קרובים הנמצאים בכפר "בני עבד". הכפר שוכן על הר המזדקר למעלה בצורתו המופלאת. בתיו בנויים על סלעים חלקים ומבריקים המוקפים בעמקי תהום מוזרים. כאן חי לו שבט יהודי עתיק יומין, השומר על אמונתו ומסורתו העתיקה. שבט שחכמתו ותורתו מאירה על פניו, אך הגלות המרה והארוכה הפכה אותו לעבד נרצע לשכניו הערבים. והיה אם יפגוש ערבי ביהודי בדרך ולא יסור ממנה ויעמוד בצידה, הרי הוא צפוי למנה ראויה של מכות הגונות. והיהודי – לא יעז להתלונן על גורלו המר. רק התקווה המרננת בלבו, שהמשיח יבוא ויגאלם, היא היא המעודדת אותו בחייו הקשים.
ערביי הכפר מחולקים לשני שבטים : שבט ד'ו אחמד ושבט ד'ו חוסיין. והיהודים עבדים לשניהם. באמצע הכפר סלע גדול, ענק ופראי, משכנו של אשמדאי מלך השדים, שבחר לו בסלע הענק למקום מקלטו האחרון בברחו מפני שלמה המלך. פה יחיה בשלום עם התושבים, אם כי הוא מושל על כל השדים והרוחות שבעולם. כשמתחוללת מלחמה בין אנשי הכפר לבין שבטים אחרים, הולכים אנשי הכפר לגבעת אשמדאי, מקריבים קרבן ומבקשים את עזרתו במלחמתם נגד אויביהם, ואשמדאי יוצא עם חייליו ועוזר לאנשי חסותו. אירע לא פעם, שהאוייב נס ובורח מן המערכה בראותו את חיילי אשמדאי כעפר הארץ צועקים ורועשים ומבהילים את האוייב. ברור, שרק האוייב מרגיש ורואה בעיני רוחו את חיילי אשמדאי.
בהגיע סלימאן לכפר, פגש בערבי שהתאנה לו בכל מיני תואנות : מה שמך יהודי ? מדוע אתה מקלל את הנביא מוחמד ? אלען אלשבזי (קַלֵּל את שבזי), את מי אלוהים אוהב יותר, את מוסא או את מוחמד ? וכל תשובה שקיבל הסבירה הערבי בהיפך. לא הזניח את קרבנו, הפלא בו מכותיו והובילו אל שייך הכפר. עתה ברור לסלימאן מה צפוי לו. הוא נזכר באחיו הממתינים לו. מי יודע אם ירגישו בעינויו ואם יעזרו לו בתפילה אצל "העדני" ? העולם חשך בעדו והשמש שזרחה באותו יום הלכה וקדרה, כאילו נכלמה ממנו בהסתתרה בין חומות העננים של ירח תמוז. כל תבל התחלחלה תחתיו, כולו מלא פחד והיסוס. בדמיונו שמע את בכי אחיו. ובכן, מי יציל ? האם כל הגשרים נותקו לעולמי עד ? הערבי הכיר בהלך רוחו של קרבנו ושמח בתועלת שתצמח לו מכך. זו מצוה שיש בה שכר בעולם הזה וקרן לעולם הבא : לתפוש יהודי יתום ולאסלם אותו זו מצוה גדולה. הוביל הערבי את סלימאן בכוח ובצעקות אל הרשות – השייך. בראות השייך שהיהודי אינו מתרכך מן המכות שקיבל. אחז באמצעי החניפות והפיתוי. שבוע ימים החניפו לו בדברים ארוכים על התועלת שתצמח לו מן האיסלאם. אך סלימאן אינו שועה לדבריהם ולפיתוייהם. משנואשו ממנו, עזבוהו בודד במרתף, בלי לחם ומים, מיוסר בעקרבים ובשוטים עד זוב דם.
בצהרי יום שישי הובילוהו בראש חוצות ובצווחות פרא אל המסגד. זה הזמן המתאים לטקס הכנסת יהודי לדת האיסלאם, בשעה שמאות ערבים באים להתפלל. הספר עם סכינו מזומן לגלח פיאותיו של סלימאן בבוא הפקודה. באגרופים קמוצים ובצעקות מחרידות ומחרישות אוזניים התגונן סלימאן. כשכלו כוחותיו, התעלף וצנח ארצה. כשור עקוד הובל אל דוכן הגילוח. והספר, שמעיניו ניתזו זיקי אש אל היהודי המתגונן, שפך זעמו וזעפו על פיאותיו של סלימאן, עקרם עם העור כמסיר קליפה מן הפרי. בלא רוח חיים החזירו את סלימאן אל המרתף. ליל שבת מלכתא בא ובמקום שמחה וחדווה הביאה עמה השבת מנה הגונה של עינויים נוראים. החום הצית את גופו וכמעט נסתתמה נשימתו. כל גופו טולטל כנדנדה ושיניו נקשו. לעתים האש כבה ולעתים גוברת והולכת עד שהופכתו לעפר ואפר, גם אין במה לכבות את השריפה שבגופו. עיניו ניצתות כתבערה גדולה שאין לכבותה, עד שניטל ממנו כל דיבור ומחשבה, ובדמיונו הרי הוא מרחף בעולמות עליונים, רואה את יצחק עקוד על המזבח ואת האיל הנעקד במקומו. הוא שומע את יצחק אומר לאביו : אבא, אנא חדד סכינך ואת מאסרי חזק. ואברהם שואל את יצחק : מה ראית בני לומר כך ? אמר לו יצחק : ראיתי את כל הגליות שעתידין בניי לסבול, ראיתי את הגלות האחרונה שאין לה סוף וקץ, על כן מוטב לי שאשחט ולא יתענו בניי בייסורים נוראים כפי שראיתי. ראה גם את יעקב הנאבק עם המלאך ויכול לו.
לא עברו רגעים מעטים, התעורר מחלומו מעודד במקצת, אף שהוא חלש מכדי לקום ולהתהלך במרתף. אך מיד נזכר בדברי אבא : הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו, מתי נודעת אלהותו עלינו ? כשאנו נשחטים ומובלים כצאן לטבח בשביל לקדש שמו . . . ולמה נמשלו ישראל ליונה ? מה יונה אינה מפרכסת בשחיטתה כך ישראל אינם מפרכסים בשחיטתם על קידוש השם . . . ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים . . . אמר רבי חייא בר אבא, אם יאמר לך אדם, תן נפשך על קידוש השם, אמור לו אני נותן. וכשם שהירח והשמש אינן נפרדים ולא ייפרדו מן השמים, כך גם אני לא אפרד מעמי ומדתי. כל מה ששמע ולמד מאביו וממוריו, כל דברי החכמים והתנאים, עוברים בסך בדמיונו. פקח עיניו, הביט סביבו ונזכר שהערב הוא ליל שבת. דומה בעיניו כאילו שלחה לו השבת חלק מאורה המיוחד הניתן רק לצדיקים גמורים, כדי להחיות את נפשו המעונה.
והנה בין משקוף הדלת והקיר נוצר לפתע סדק המתרחב והולך וכמו שתי ידיים מושטות לו. סלימאן תוהה ומשתומם : האם זה בחלום או בהקיץ ? הוא חובט עצמו ודוקר בשרו, בשרו שנתאבן זה כבר מרוב המכות שספג. מי יתן והקיר ייפתח ואיחלץ. הידיים המושטות ממתינות לו. בפחד ורעדה הוא זוחל לקראתן, אך הן כאילו נמתחות ומרחיבות את הסדק למען יצא. מתוך זחיחות הדעת ושפיות הלב נזכר בפסוק מן ההפטרה : כה אמר ה' אלהים, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם על אדמת ישראל. כולו מלא אמונה שהנס יתרחש, וכשהוא מתקרב הידיים נעלמות אט, אט, כאילו גמרו תפקידן. הוא מכניס ידו לסדק וזה הולך ומתרחב. הערבי השומר נפלה עליו תרדמה כבדה. סלימאן מנסה להכניס רגלו ומשקוף הדלת זז אט אט כאומר לו : בבקשה, עבור, זכות אבותיך עמדה לך. נדחק סלימאן ומשחיל עצמו וכל גופו. הקיר נפרץ והנה הוא עומד בחוץ.
פקח הערבי עיניו וראה דמות איומה נושפת על פניו ומפריחה את נשמתו. וסלימאן עומד מרותק למקומו מעצם הנס שקרה לו, מאמין ואינו מאמין. אותה דמות, והספר בידה, הולכת לפניו לאיטה. ומיד נעלמה ואיננה ובמקומה מופיע הירח במלוא צבעו והדרו, כאילו מחייך ומעתיר עליו עתרת גיפופים וחיבוקים. גם הכוכבים הגדילו אורם לכבודו, כדי – שיוכל ללכת בביטחון ולהגיע אל מחוז חפצו, אל אחיו. בבוקרו של אותה השבת, כשהמזרח מאדים והשמש עולה ומציצה בפני היקום, מגיע סלימאן אל הכפר, אל אחיו ואל ספר "העדני". כל אנשי הכפר הכפילו שמחתם, שמחת השבת ושמחת הנס התערבבו זה בזה. ילדים לבשו לבוש החג, תינוקות בני יומם קמו זכים ומאירים את לב הוריהם, הצפורים צוהלות ושמחות, גם עץ הערבה הנטועה על יד המקווה נזדקפה פתאום וענפיה היבשים התחילו לנבוט, גם השמים שמעל לכפר פתאום הורידו טלם. כולם, כולם נעשו שותפים לשמחה שבאה לכפר בעטיו של הנס שנעשה לבנו של מרי יוסף קנדיל, מציל כבוד התורה וכבוד האומה.
כתיבת תגובה