פרשת בא
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" (י, א)
אפשר לדרוש – משה זהו יצר הטוב. פרעה זהו האדם כשנהיה בן שלש-עשרה, על שם שעתיד הקב"ה ליפרע ממנו אם לא הולך בדרכיו. ואם הלך בדרכי ה' עתיד הקב"ה לפרוע לו שכרו בעולם הבא. כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו – ביצר הרע, מאז צאתו מרחם אמו שנאמר (בראשית ד): "לפתח חטאת רובץ". אם שמע לעצת היצר הטוב ושב בתשובה בימים אלו (וצריך תענית בסדר שובבים ת"ת שהם מסוגלים לתושבה וגם בחודש אלול שהוא ראשי תיבות את לבו ואת לב [כדברי החידא ב"נחל קדומים" הוב"ד שם]), הקב"ה ידו פשוטה לקבל שבים. ואם לא, שהלך בשרירות לבו – כי אני הכבדתי ראשי תיבות: אכה. דהיינו שהקב"ה מכהו בכל מיני מכות בין בעוה"ז ובין בעוה"ב. ואת לב עבדיו, היינו האיברים שהם סרסורי העבירות והם עבדים ליצר הרע.
(עולת שלמה – לרבי שלמה אלבדיחי זצ"ל)
"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף וגו' ואתם לא תצאו וגו'. ועבר ה' לנגוף את מצרים וגו'" (י, ו )
לכאורה נראה שאין לפסוק זה קישור עם הפסוק שלאחריו, והיה לו לומר "אל המשקוף וגו' אשר בסף ועבר וגו' ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף ואתם לא תצאו"? אבל יש לומר עפ"י מה שאמרו רז"ל שהמצרים הטמינו בכוריהם בבתי ישראל בשביל שינצלו. ולכן אמר: "והגעתם אל המשקוף וגו' אשר בסף ואתם לא תצאו וגו'". כלומר, שהמצרים לא היו יכולים להיסתר בבתיהם והיו יוצאים החוצה ולכן מסר להם הקב"ה סימן שלא יטעה המשחית, שהם יסתרו ולא יצאו לחוץ אבל המצרים יצאו לחוץ ואז ימותו. וזהו פי' מ"ש: "ועבר ה' לנגוף את מצרים" שהוא דרך העברה, שיעבור להרוג את המצרים שבחוץ שלא יכלו לישב בפנים ולכן "ולא יתן המשחית וגו'" כלומר שלא יניחנו ליכנס לפנים לנגוף את המצרים לפי שאינו יכול להבחין בין צדיק – ישראל, לרשע – מצרים. אבל יעבור הוא בכבודו ובעצמו לפי שמסר להם הסימן הנ"ל ויוכל להבחין בין זה לזה, שמי שיצא לחוץ הוא מצרי ויהרג ומי שלא יראה חוץ אלא נסתר ויושב בפנים הוא ישראלי.
(מקום מקדש- לרבי חיים סנוואני זצ"ל)
"ראו כי רעה נגד פניכם" (י, י)
בנוסח שלנו בתרגום, "ארי בישא דאתון סבירין למעבד לית קביל אפיכון לאסתחרא". הוסיף מילת 'לית' משום דקשיא ליה דהו"ל למימר אל פניכם. והשתא דקאמר נגד, שמעינן דהרעה לא תקרב אליהם אך תהיה מרוחקת ומסולקת מנגד ולא יגע בהם רע, וכן היה: שאמר השי"ת "היום גלותי את חרפת מצרים" וכו'. וניבא ולא ידע מה ניבא. כי פשט לשונו מורה דבר אחד ודקדוק לשונו מורה הפכו. א"נ המתרגם לשון נקייה וכבוד נקט כלפי ישראל. ועוד י"ל דתיבת 'לית קביל' וכו'. נמשכת למעלה. כלומר אתם סבורים "דלית קביל אפיכון", פי' שלא תושב הרעה אל פניכם. לא כן, אלא תושב אל פניכם. ועוד י"ל דהאי 'לית קביל' מפרש לדיבור שקדם לו ואמר כי הרעה שהם סבורים לעשות היא שלא יסבו פניהם עוד לחזור למצרים כי כוונתם לברוח ושלא לשוב עוד, וזהו "לית קביל אפיכון לאסתחרא" מלשון וסחרו ארץ לשון סיבוב.
(חלק הדקדוק – לרבנו יחיא צאלח זצ"ל)
"ויאמר ה' אל משה וגו' למען רבות מופתי בארץ מצרים" (יא, ט)
כאן נרמזה ישיבת הרמב"ם ז"ל בארץ מצרים דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. וכן תמצא שראשי תיבות של רבות מופתי בארץ מצרים – רמב"ם. לרמוז שישיבת רמב"ם עתידה שתהיה שם בארץ מצרים. וכן רבות מופתי נוטריקון: רב במצוות ובעל תורה מורה ודיין פועלת תפילתו ישב בארץ מצרים, כי היה רב ואיש מופת. וסופי תיבות רבות מופתי בארץ מצרים – ממיץ (בהחליף התי"ו במ"ם באותיות: אי"ק בכ"ר).לרמוז לדעת ר' אליעזר ממיץ הובא בסמ"ג (לאווין רכ"ז) בענין האיסור לשוב לארץ מצרים, שלא אסרה תורה אלא כמאי דכתיב "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה", כלומר מא"י למצרים, אבל משאר ארצות מותר וכן נהג הרמב"ם כשקבע ישיבתו שם. (וכן לדעת הריטב"א אין איסור זה אלא כשישראל בא"י ולא כשהם בגלות כמו עכשיו).
(מקום מקדש – לרבי חיים סנוואני זצ"ל)
פרשת בשלח
"ויהי בשלח פרעה את העם" (יג,יז)
יש להבין אומרו את העם. ולא אמר את ישראל? אלא ידוע מאמר רז"ל שמחשבת פרעה היתה להחזירם למצרים. ובא ללוותם כדי ליתן בהם זוהמא מצד הקליפה, והדריך בהם הזוהמא במחשבתו הרעה. לפיכך קראם משה רבנו ע"ה עם קשה עורף, לפי שהקושי בא להם מצד פרעה. מיד ראה הקב"ה מחשבתו הרעה, הפר עצתו והסיבם דרך המדבר כדי שלא ישובו עוד למצרים. וכיון שראה פרעה שלא נעשית מחשבתו אמר וי וכן משה רבנו כשראה שהדריך בהם הזוהמא אמר וי שמא לא יוכל לתקנם, לפיכך כתיב את העם. להודיעך שלא נדרכה הזוהמא אלא בערב רב, אבל ישראל עצמם לא נדרכה בהם הזוהמא. והראיה מענני כבוד, דלא הוו אזלין ומחפיין במדברא אלא לבני ישראל בלחודייהו. וערב רב וכל אינון בעירֵי ועָנֵי ותורי הוו אזלין לבר ממשריתא ומשום הכי עבדו ית עגלא. וראשיהם יונו"ס ויומברו"ס בני בלעם הרשע.
(עץ החיים – לרבי סעדיא ב"ר חיים אלנדאף זצ"ל)
"ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (יד,כב)
עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים (מכילתא) — הראשון, שנבקע לפי פישטי הכתובים לי"ב חלקים. השני, שנעשה כיפין והיתה הדרך קמורה מלמעלה בכיפין והיו המים כעין חומה מימין ומשמאל והיו שם נקבים משביל לשביל כמ"ש: "נקבת במטיו ראש פרזיו וכו'. השלישי, שנקרשה להם רצפתו ונתקשתה כמ"ש: "הלכו ביבשה" שלא תהיה דרכם בוץ וטיט. הרביעי, שדרכם של-מצרים הייתה חומר דביק והוא אומרו "חומר מים רבים". החמישי, שנבקע לשבילים רבים כמנין השבטים שנאמר: "לגוזר ים סוף לגזרים". השישי, שנקרשו המים ונתקשו עד כדי שישתברו עליהם הראשים והוא אומרו: "שיברת ראשי תנינים על המים". השביעי, שלא נקרש כקרח, כלומר חתיכה אחת, אלא היה חלקים מפורדים כאבנים המונחות זו על זו שנאמר: "אתה פוררת בעזך ים". השמיני, שהיה שקוף כזכוכית, כדי שיראו זה את זה בשעת מסעם, שנאמר: "חשרת מים עבי שחקים" והיה זה שקוף כעצם השמים. התשיעי, שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים לשתייתם. העשירי, שהיו נקרשים תיכף לנזילתם אחרי שהיו לוקחים מהם מים לשתות כדי שלא יזלו לקרקע כאומרו: "נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים".
(אור האפלה — לרבנו נתנאל בן ישעיה זצ"ל)
"עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" (טו, ב)
פסוק זה יש בו סגולה גדולה להנצל מכף כל אויב ואורב בדרך, וגם יש בו שמירה גדולה להנצל משדין ולילין ושטנים ומקטרגים. וצריך שיאמרנו בכוונה ויכווין בשמות היוצאים ממנו, ואלו הם: עזי וזמרת יה, ראשי תיבות גי' אלהים דגבורה. עזי גימ' אני יהו"ה דהיינו פ"ז יותר אחד על מנין אלהים, ועי"ז יצאו ישראל ממצרים. עזי וזמרת יה ויהי סופי תיבות גי' תכ"ה, והוא השם ההורג האויבים. לישועה זה אלי ואנוהו סופי תיבות הוי"ה דזעיר אנפין, ור"ת עם אלהי אבי וארוממנהו גי' ב"ן דנוקבא. וסופי תיבות אלהי אבי וארוממנהו גי' הוי"ה דזעיר אנפין. יאמר פסוק זה ויכוין באלו השמות, ואז לא יארע לו שום פחד. יעורר שם הוי"ה שהוא חסדים להמשיך החסדים עליו, וע"י שם אלהים שהוא גבורות ימשיך הדינים והגבורות על האויבים ובזה טוב לו. ופסוק שאחריו יעיד על זה, דכתיב: יי"י איש מלחמה יי"י שמו. ה' איש מלחמה – להלחם עם אויביו, ה' שמו – דהיינו, לשמרו מכל רע, אמן נצח סלה ועד.
כתיבת תגובה