r מארי סעדיא אלנדאף זצ"ל - נוסח תימן

מארי סעדיא אלנדאף זצ"ל

23 ינואר


הגאון הצדיק רבי סעדיא בכמוה"ר הגאון רבי אברהם אלנדאף זצלל"ה





ניצוצי אש מאורחות חייו




יום של חול, בשבילי שוק הכרמל.


בבנין המשחטה, רבי סעדיה ניצב על עמדו.


בחרדת קודש, בכוונת הלב וביראת ה', בודק הסכינים, שוחט העופות, ממשש הגידים.


– חצי שעה במלאכה וחצי שעה 'מנוחה'.


מנוחת הידיים, אך מרוצת הרגלים… לבית המדרש אץ רץ, שם לומד הוא חברותא, עם תלמיד חכם מידידיו.


'ספרא וסייפא לעולם ירדו'… כרוכים ומשולבים זה בזה – חצי שעה בשחיטה וחצי שעה עיון בגמרא ופוסקים.


 


שעת צהריים.


נסתיימה המשמרת במשחטה. חוזר לבית, למנוחה קלה… הן לפניו עוד שבע שעות, שעות המוקדשות ללימוד ותפילה, עם בני החבורה.


"ראה, כי פקודיך אהבתי. ה', כחסדך חייני" !


*


 


יראתו הקודמת לחכמתו, מוליכה את שמו לפניו. לומדי מלאכת השחיטה, חפצים לקבל את כתב סמיכתו.


הנה נכנס מתמחה, מלמדיו שלחוהו לבחינה. רבי סעדיא מתבונן בפעולותיו, ופוטרו בברכה ושלום…


בערב, בביתו של הרב המלמד, מצלצל מכשיר הטלפון ותוכחתו של רבי סעדיא נשמעת:


רבי פלוני. . .  הככה תעמידו שוחטים?!


– "שהבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת" !


 


זה הלך, וזה בא, עיניו של רבי סעדיא בו מביטות, וליבו חושב מחשבות . . .


את זה אין להיכן להחזיר, שולחיו אינם טובים יותר ממנו. . .


אתה, אינך אשם, שח בנחת לצורב הצעיר.


– "בא לביתי ונלמד יחד", מציע לו רבי סעדיא באהבת אב.


הצדקנית, מרת יונה ממלאת את מקום האם, ורבי סעדיא מדריך ברחמי אב.


– אש האמת שבערה בקרבו, הפיצה חום של אהבה חסד. ותורתו של רבי סעדיא, תורת חיים היתה.


– "כי ממאור פניך נתת לנו, תורת חיים ואהבת חסד".


 


והתלמידים, במושגים חדשים – ניגשים בחרדת קדש ללימודים. מעמיקים ידיעותיהם, מרוממים השגותיהם, ולימים נבחרים הם – לנהל בעצמם מערכות כשרות.


*


 


לילה.


באשמורת השניה, פוסע רבי סעדיא אל בית הכנסת. שם, ירכון הוא על הספרים הקדושים.


באישון הלילה, ילמד חברותא עם חמיו, ראש רבני העדה – רבי שלום יצחק הלוי, מגדולי הדיינים בדורו.


יחד, מקיפים הם שלש פעמים, ששה סדרי משנה, עם כל מפרשיהם, בעיון רב.


– "זכרתי בלילה שמך ה', ואשמרה תורתיך".


*


 


שבת קדש, שבת מנוחה.


– מנוחה מטרדות הפרנסה. מנוחת הגוף ויגיעת הנפש, יגיעה רבה, בעמלה של תורה.


בצהרי שבת, ישב בבית הכנסת "שבת אחים". ימסור השיעור לבני החבורה, אותם הוא מלמד בעיון רב .


את היד החזקה להרמב"ם ונושאי כליו, יספיקו במשך שנים לסיים שלש פעמים.


– "תורת ה' תמימה, משיבת נפש".


*


 


ברחוב רלב"ח בירושלים – פינה שקטה בלב 'גאולה', מתרומם בית חדש.


חסידי גור באים, מבקשים ומתחננים, לרכוש את הבית עבור הרבי. אך הקבלן מסרב: "בית זה, לא אמכרנו! ל'ראשון לציון' בניתיו!".


ובשכונת 'הכרמל' בתל אביב, בבית הישן ברחוב 'ישכון'. מבקש רבי סעדיה מבניו:


"עז חפצי, לשוב בזקנותי, לירושלים עיר הקדש, ערש הולדתי".


"הסיכויים קלושים", מתלחשים הבנים. למצוא קונה לבית זה במרכז השוק הישן ותמורתו, לרכוש בית בירושלים.


– "תאבתי לישועתך ה', כי- תורתך שעשועי".


ויושב בשמים, מושך בחוטים… נמכר הישן, בסכום הגון ונרכש הבית החדש ברחוב רלב"ח.


"רֶעבּ סעדיה, נס ! ! ! " – זועק חסיד גור תל אביבי.


*


 


ורבי סעדיה מביתו יוצא, מאור עיניו כבר איננו איתו… פוסע הוא בתמיכת מלווהו – לישיבת 'בית אלשיך' פעמיו.


הימים חולפים, הכוחות עוזבים, כבר אין ביכלתו לשוב שנית מביתו אל הישיבה, לאחר מנוחת הצהרים.


וכשרוצים, יש פתרון!


בקופסת פלסטיק, ייקח עמו 'ארוחת' צהרים… לאחריה ישכב לנוח, על הספסל, ב'אוצר הספרים'.


– "לעולם לא אשכח פקודיך, כי בם חייתני".


*


 


ימי 'בין הזמנים' קרבים ובאים, רבי סעדיא מתעצב אל ליבו:


"תורה מה תהא עליה?!" שח בצער לבני משפחתו.


ובשמוע זאת, אל ביתו החלו לעלות, אברכים ובחורים – לעסוק עמו בתורה.


– "לולי תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי".


*


 


שלג ירושלמי. המפה הצחורה, גובהת אט אט… ההליכה קשה, הרחובות ריקים.


וראש הכולל, חוכך בדעתו:


האם ביום שכזה, יוצאים לדרך הארוכה, לנסיעה בעקבות המפלסות?! או שמא, יהא עדיף, לנצל את היום בלימוד בבית.


"אולי יבא אחד האברכים" – לוחש קול בליבו.


התעטף הרב בבגדי החורף, אל התחנה שם פעמיו.


הנה הוא כבר, ברחוב המוביל אל בית המדרש. מרחוק קולטות עיניו – שתי דמויות שפופות, מכורבלות, פוסעות לאיטם, נשענות אל השער.


רבי סעדיה ואשתו, מצונפים במעיליהם, מחכים, לפתיחת הדלת…


– "חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך".


*




אחר הצהריים של שבת ירושלמית.


ברחוב "עמוס", צועד אט אט רבי סעדיא, ספק רגליו מוליכות אותו, ספק הוא נושא את רגליו, אל בית הכנסת 'בית בדיחי' פעמיו.


'צד אחד' מסוגלות לעשות הרגליים, את הדרך חזור – יעשו גלגלי המכונית.


ובכיס מעילו, עטופות בשקית, מספר 'מציות', בהם יקיים מצוות סעודה שלישית.


לימוד של שבת ותפילת מנחה. נסתיימה זו ויצאו כולם לביתם.


רבי סעדיא נשאר בקרן דרומית מזרחית, במקומו הקבוע סמוך לארון הקדש.


מוציא את המזונות ומברך בכוונה. בעוד שעה קצרה, יסיים שמואל משרקי את סעודתו בביתו, ויכניס לבית הכנסת כוס תה חם.


לפתע, אורו עיניו של רבי סעדיא. והאור הולך ומתעצם… הנה רואה הוא את שורת הכסאות ממולו ואת הספסלים משמאלו, הבימה הגבוהה בתווך והשולחנות בקיר המערב.


עיניו מתקדמות במבטם אל עבר הפתח, הנה משם בוקע האור…


דמות תמירה, הדורת מראה, ניצבת בפתח. לבושה, גלימה ארוכה מימי קדם, וחגורה באזור רחב.


"אני אליהו, שקנאתי על ברית מילה שמנעה מהם מלכות אפרים. שנאמר: [מלכים א יט, י]: "קנא קנאתי לה' אלהי ישראל, כי עזבו בריתך בני ישראל".


ואמר לי הקדוש ברוך הוא: "חייך שאין ישראל עושים ברית מילה, עד שאתה רואה בעיניך".


[- מכאן התקינו חכמים, לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית. שנקרא אליהו זכרונו לברכה 'מלאך הברית', שנאמר [מלאכי ג, א]: "ומלאך הברית אשר אתם חפצים" [פרקי דר"א כח].


ואכן, באותו השבוע שימש רבי סעדיא סנדק לנינו].


על השלחן לפניו, ניצבו שני כוסות עשויים זכוכית בוהקת, ואליהו מורה עליהם ואומר לו:


"שתה".


רבי סעדיא לוגם מהכוס. והמים, טעם נפלא להם…


סיים את הכוס האחת, ואליהו אומר לו:


"שתה גם מהכוס השניה. . ."


"תזכה לאריכות ימים" – בירכו אליהו הנביא. ונעלם.


אט אט מחשיך האור, ועמו, מסתלק שוב מאור עיניו של רבי סעדיא.


הנה הגיע שמואל משרקי – השכן המסור, ובידו כס תה מהבילה, אבל הפעם יאמר לו רבי סעדיא:


"אין באפשרותי לשתות, הן עתה לגמתי מיים חיים".


ועד בקרו של יום ראשון, לא הכניס מאכל לפיו כי הרגיש שובע ורוויה.


*


 


יום שישי.


בבתי כל ישראל, מתכוננים לקבל את המלכה. אך בביתו של הגאון רבי יחיאל זייד, עננת צער ופחד מעיבה, תוצאות הבדיקות, מאוד מאוד מדאיגות.


הטלפון מצלצל, וביתו הבכורה של רבי סעדיא מדברת:


"אינני יודעת על מה ולמה, אך חזקה עלי מצוות אבי, שהתקשר עתה לביתי, ובקשני להודיע לכם כי אל דאגה".


ואכן, בבדיקות שאחרי השבת, הגידול נעלם…


 


במעלה המדרגות, תומך רבי יחיאל שליט ברבי סעדיא, מסייע בידו להגיע לדלת ביתו. רבי סעדיא נעצר לרגע, לאחריו הוא שואל:


"יחיאל, ראית?!"


"אני? לא!"


– "כנראה היה זה רק בשבילי", סתם רבי סעדיא ולא פירש.


*


 


ביקור של מועד.


הבן, הגאון רבי יחיאל, יושב לצד אביו. ובכיס, ה'מירס' רוטט.


– "הרב יחיאל. . ." נשמע אחד מאנשי הצוות.


"אני כעת אצל אבי" משיב הרב בנחת, יותר מאוחר אחזור אליך.


"רגע, אם כך, בקש ממנו שיברכני!"


הבן מפנה את מבטו לעבר אביו ובטרם יפצה את פיו, רואה הוא את ידו של האב מחווה תנועת 'לא'.


"אבא. . ."


"לא. לא אברכהו! עד שיתקן את הנהגתו עם בני ביתו!!!"


והאיש, מאזין למכשיר הקשר, שומע, ומשתומם.


 


כהנה וכהנה נקבצו המעשים, על עיני הבשר שכבו ועל עיני הרוח שצפו.


*


וכאן, נזכרים אנחנו במארי יחיא אלשיך זצללה"ה מחותנו של רבי סעדיא.


בכל עת מצוא, היה מארי מברך את רבי סעדיא: "ה' יאר עיניך במאור תורתו".


וכשנחלש מארי יחיא, היה רבי סעדיא חרד ודואג, שואל ומתפלל לשלומו.


"סבך – מארי יחיא, אמר לי, שהוא 'גלגול' של רבי סעדיא גאון!!!" שח רבי סעדיא באזני הנכד המשותף.


*   *   *


 


ערב שבת לסדר ויצא י' כסליו התש"ס.


פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה… מטתו של רבי סעדיה, מונחת למרגלות ביתו.


"אבא, היית אברך צעיר, בן . . .שמונים ! "


סופד לו בנו-ראש הישיבה.


*


 


וככלות החודש, מתכנסים לכבדו במותו. בן הזקונים, מראשי ישיבה בישראל, מבקש לחשוף את סיפור חייו:


לפני עשרים שנה, מאור עיניו של אבא, כבה והלך.


הידים האמונות, למשש חודה של סכין, לחוש בדקה שבסירכות, לבדוק הגידין. החלו למשש קירות הבית לבל ימעדו הרגלים.


אמא חלתה במחלה אנושה. הבן הגר בירושלים, עולה אל חותנו הגדול – מארי יחיא אלשיך, לבקש את תפילתו וברכתו. רבי יחיא מאזין ומשתתף כל כלו, בצרה ובדאגה.


מארי נשען אל הפתח, אחוז בשרעפיו. לאחר רגעים, מתנתק ואומר בצער: "מדוע באתם רק עכשיו, למה לא אמרתם קודם. . ."


– "נתפלל שלא יהיו יסורים" סיים הרב.


 


ובנר שני של חנוכה, חשך עולמה של המשפחה, כבה נרו של הבית…


בשבעה, נשמעות התלחשויות – איך יוותר אבינו לבדו, כשעזרתו בחיים, איננה עמו.


כולנו, כבר נושאים בעול בתינו. אולי יחיאל הצעיר, יעבור מהישיבה בירושלים, אל מקום לימוד קרוב לבית.


*


 


בליל השביעי, מתהפך יחיאל על יצועו. כמה עמל ויגע, התפלל וייחל, עד אשר, לישיבה התקבל.


חשקו לשתות, עוד ועוד, ממעיינות רבותיו. ועתה…  נתייתם פעמיים…


השחר הפציע, מתפללים שחרית. מתכוננים לנסיעה, אל הר הזיתים.


"יחיאל", פונה אליו האב, "הכן בנתיים את מזוודתך".


עלו לירושלים, פקדו את ציונה של האם, ופנו ועלו על הטנדר. "אנא, סע תחילה אל רחוב סורוצקין", מבקש רבי סעדיה מהנהג.


ושם, ליד ישיבת 'תורה אור', פונה האב אל בנו – "יחיאל, מקומך כאן!"


דמעות בדמעות נגעו במדרגות הטנדר, שעה שהידים הרוטטות, אחזו בחזקה במזוודה ונשאוה אל שערי הישיבה.


– "בני, תורתי אל תשכח ומצוותי ינצור לבך" !!!


*   *   *


מוגש לקראת יום ההילולא י' כסליו


נערך על ידי "מכון כנפי יונה"


kanfeyona@gmail.com


052-7670672 

0