הדבר קרה במדינה אחת עתיקה והדורה אשר בארץ תימן ושמה "דמת" בעיר הזאת גרו היהודים והמוסלמים בשכנות ימים רבים וכל מקרה רע או פגע לא הכאיב נפשם. בזמן מן הזמנים ירד השטן והשטין. עלה וקטרג. ונכנס בראשו של יהודי כשר. שהיה גם יפה תאר ויפה מראה, עד שהחליט היהודי להמיר דת קדש בדת חול והתאסלם. ומן המפורסמות הוא שבהמיר היהודי דתו, הוא נעשה אויב לתורת עמו, וקנאי לדתו החדשה יותר מ"הגוי", עצמו. ואף זה המיר דתו ודעתו. ונתחבר למושל העיר להיות לו לידיד. ולא נתקררה דעתו עד שמנהו המושל ליועצו הנאמן. מאז היה יוצא ונכנס בבית המושל יום יום כבן בית. ובית המושל היה בנוי על גבעה גבוהה ויפה, רבת הצמחים והפרחים, ואויר בה צח ומשובב נפש, ולרגליה עובר נהר שוטף אשר מימיו זכים כבדלח ומתוקים. מימים קדמונים, נהגו יהודי העיר דמת עפ"י מנהג אבות קדושים, ללכת לנהר בערב יום הכפורים אחרי הצהרים, לכבס את בגדיהם בו ולטבל טבילה אחרונה לפני תפלת המנחה. פעם אחת הלכו לנהר כדרכם בקדש, ובאותה שעה היה המושל משקיף על פני הסביבה הברוכה מחלון ארמונו. ועל ידו נשען אותו מומר שהיה ידידו ומשרתו כאחד. פגע מבטו באותם היהודים התמימים, ושאל בתמיהה את המומר: מה יש ל"יהדאן" האלה היום בנהר? ותמה אני משנה תמיהה על "בני החסות" (אהל אלד'מה) האלה כיצד יפים משתמר בעת צערם מתגבר. אמר לו אותו מומר: אכן אדוני, יאריך אלהים בימיך, יהודים הם אלה, ועד שאתה מתפלא על יפים למרות ענים, הנה שער בנפשך גם את חסנם, אלו גזרת עליהם בחק ממשלתך, ירום הודה וכבודה ויצאו מדתם לדת אדוננו מחמד עליו התפלה והשלום. נכנס הרעיון בלב המלך לאמר, אמת ונכון הדבר, וזו היא מצוה לטובת הארץ ותושביה, מיד שלח לקרא לראשי העדה, ובבואם, הודיעם בקצרה מפורש ומבואר. כי רצונו העז ודרישתו הנמרצת, שהיהודים יעברו על דתם וימירו כבודם. אמרו לו: עבדיך אנחנו לכל אשר תשאל ממנו, זולת הדבר הקשה הזה, אך תנה לנו שלושת ימים, וראינו מה נעשה ואיך יפול דבר. ערב יום הכיפורים הקדוש הגיע. שכונת היהודים הנקיה והנאוה הוזהבה בקצה קרני השמש השוקעת. ועל פניה היתה נסוכה רוח הקודש עם רוח עצב ויגון וכאלו השכינה מתרוצצת ברחובות הצרים ההם, מצעקת ואומרת, #קלני מראשי, #קלני מזרועי על בני הנדחים הנרדפים, ואין מגין עליהם. בית הכנסת הגדול מואר בעשרות נרות קדש, מרופד במרבדי תימן המפוארים סביב סביב. אליו התלקטו יושבי הקריה מדוכאים ושבורי לבב, כלם מסולסלי פאות משוחים בשמן. ועטופי לבנים ומצויצים, אחרי שכבר גזרו תענית גם על הטף ועל הבהמות, ואפילו על העופות אשר בלולים. כל יום הכפור. עבר בתפלה וקריאה לאלהי השמים להצילם מרעתם, ולחוס עליהם ועל בניהם הדלים השרויים בצרות. ומפני רב התחינה והבקשה עבר עליהם יומם כשעה אחת, והחליטו אחר תפלת הנעילה לחדש את יום הכפורים ולהמשיך בתענית. כל הצבור פה אחד הסכים ואזר חיל. ושליח צבור נגש להיכל להוציא את ספרי התורה, והנה הופיע פתאם מן הפנה איש זקן הדור שיבה, שכולו אומר כבוד, ומיד נשתתק כל הצבור וחרד. אמר להם: הלא תאמרו לי מה לכם כי תחדשו תעניתכם ותפלתכם ? ספרו לו כל הענין ואמרו לו. גזרה היא מלפני אלהינו שבשמים, ואנו נמשיך בתעניתנו עד שירחם עלינו ויעתר לנו. אמר להם: קל הדבר הזה בעיני ה' מאד. אתם לכו לבתיכם לשלום, אכלו ושתו כי פחדכם לא היה פחד. אמנם, אם ירצה איש מכם לשוב לבית הכנסת לקרוא תהלים, ישוב ויקרא. אך אינו מוכרח. הנה אני באתי ממרחקים וקיימתי את הכיפור אתכם גם כי לא ידעתי את הקריה הזו מעולם בכל זאת מחר גש אני לפני המושל והדורים איישר בעזרת האל וחסדיו. אחר פקפוקים רבים האמין הקהל לדבריו וכל איש הלך לביתו שמח ודואג גם יחד. ולמושל הזה היתה אם זקנה וחכמה ולה בארמון חדר מיוחד ומבודד. כשמעה את עצת המומר ואת גזרת בנה נצטערה מאד ומהרה להפר את רע הגזרה. פנתה בדברי כבושין אל בנה והוכיחתו: בני. בני ! לו לעצתי תשמע, חזור בך ואל תתגרה ביהודים המסכנים. כי ראיתי בימי חלדי, שכל מי ששלח ידך בהם לא נוקה. הם האומללים דלי כח, אך יש עליהם משגיח ושומר ביום ובלילה. אתה עתה שים לב ואל תאבד ממשלתך בידך. ואלם המושל בחמתו לא פנה לשכל מליה ואמר לה בבוז: הלא זה הוא רצוני לראות את ההוא המשגיח עליהם ושומרם. אני את גזרתי אקים ואם יש כח במשגיח יבוא ויבטלנה. יום השלישי לגזרה הגיע. יהודי הקריה לבשו יגון והתהלכו אט שקט ודממה היו על פני המקום והסביבה. עם דמדומי השחר הלך אותו זקן הדור אל ארמון המושל ובקש להכנס לפניו. אמר לו: אני הוא הזקן שביהודי המקום הזה שתחת חסותך. ועתה השמיעני נא את רצונך עוד הפעם למען אדע. ענה לו: אמרתי כי ימירו היהודים את דתם לתועלתם ולטובת המדינה. אמר לו: ומה הנאה יש לך מהם היצלחו האנשים האלה למלחמה כי תבחר בהם כאנשי צבא: הלא חלשים ומוגי לב המה. לכן הרף מאף ועזוב חמה והניחם לנפשם. אך המושל לא שת לבו לדברי הזקן וגער בו כלה דבריך וצא. אחת דברתי ולא אשנה. ימירו היהודים את דתם או אחריתם להכרית. מיד עשה הזקן עצמו כנעלב, הסב פניו ונאנח אנחה עמוקה ואמר: "אין מנוס ומפלט מפני רצון אלהים שבידו נפש כל חי. עתה אני אהיה הראשון למומרים". והמנהג בתימן בהמרת הדת הוא שהממיר דתו יגלחו לו בראשונה את פאותיו ואת שער ראשו בסכין, ואח"כ ישקוהו מרק טרפה וזאת תהיה התחלתו. על כן נגעו הזקן לפני המלך הסיר את כובעו ואמר: הארטיב את שערותי למען תגלחם לי ? ענה המלך: "הרטיב. שוב שאלהו הזקן: הארטיב ? ענהו: הרטיב. כששאל הזקן בשלישית את אותה השאלה קצף המלך והרים ידו להכות בזקן. אז גחן הזקן על הארץ, והכה בכף ידו על הרצפה, ופתאם בקול המולה ושאון רב. נתמוטטו יסודות הבנין. קירותיו התפוצצו ונפל הרוס עד כי אבן על אבן לא נשארה. רק חדר קטן אחד נשאר עומד על המפולת, הוא חדר הזקנה אם המלך שבו היתה שוכבת ולבה רועד מפחד. רגעים מספר אחרי החרבן. פרץ זרם מים חמים ממעמקי האדמה ושקע לו כעין ברכה קטנה בתוך ההריסות. וסגולה למים האלה כי הם מרפאים כל חולה שבור ורצוץ וכל נפול וכאוב. ועל הדברים האלה יעידו ויגידו אנשי המקום עד היום הזה. יאמרו כי כל אבן ואבן משרידי הארמון החרב שבזמנה לא יכלו להרימה לנדבך גם עשרה איש. היום יגלגלנה ברגלו ילד קטן כגלגל. והבקיעה שממנה פרצו מי הרפואה החמים נעשית כמכתש וקוראים לה בערבית. חרצ'ה. והמקום הזה עצמו המשמש כמרחץ של חמי טבריה נקרא בערבית בשם "מִש-אלכאפר", כלומר "מח הכופר".
23
ינואר
כתיבת תגובה