r פירוש אור האפילה לפרשת כי תצא - נוסח תימן

פירוש אור האפילה לפרשת כי תצא

23 ינואר

וראית בשביה, אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה שנאמר וראית בשביה. אשת יפת תואר, אע"פ שאינה יפה. אשת יפת תאר, בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לגוים על ישראל. וחשקת בה, אף על פי שאינה יפה. בה, ולא בה ובחברתה שלא יבעול שתים. ולקחת לך, שלא יקח שתים שיבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו. לאשה, שלא יהיה במחשבתו בעילת זנות. והבאתה אל תוך ביתך, שיכניסנה למקום פנוי ואח"כ יבעול, ואסור לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה שלא התירה תורה ביאה ראשונה אלא כנגד היצר. ולא ילחצנה במלחמה שנ' והבאתה, דרך כבוד לא דרך בזיון. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, מגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהיה עמו בביתו נכנס ורואה אותה יוצא ורואה אותה כדי שיקוץ בה, ויגלגל עמה כל שלשים יום כדי שתקבל, אם קבלה ורצה בה הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים, וצריכה להמתין שלשה חדשים חדש של בכיה ושני חדשים אחריו ונושא אותה בכתובה וקדושין, שלשה חדשים מפני תקנת הולד. והסירה את שמלת שביה, כדי לשבור לבה ותתגנה בעיניו. ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, זו עבודתה שנ' אומר לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתיני. ולמה נקרא ירח ולא נקרא חדש, שאין נקרא חדש אלא בהתחלת החדש אבל מתוכו נקרא ירח. ואחר כן תבוא אליה ובעלתה, אחר שלשה חדשים יבוא אליה ביאה שניה. והיה אם לא חפצת בה, אם לא חפץ בה משלחה לנפשה. ומכור לא תמכרנה בכסף, ואם מכר אותה עובר בלא תעשה. ולא ישתמש בה שנאמר לא תתעמר בה ואם התעמר בה עובר בלא תעשה. נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר ואינו בנו לדבר מה הדברים מפני שהוא מן הגויה אלא שבית דין מטבילין אותו על דעתן, ותמר מביאה ראשונה היתה, אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין נמצא תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון וכן היא אומרת דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. אמרו כי שש מאות בנים היו לדוד וכולם בני יפת תואר, ותלמידי חכמים היו שנאמר ובני דוד כהנים היו. למה הסמיך סורר ומורה ליפת תאר שהולד ממנה יהיה סורר ומורה שהרי אבשלום בן יפת תאר היה ובקש להרוג את אביו. כי תהינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש לפני המקום אהובה או שנואה, אלא כונת לשון זה שאם נשא אדם אשה מחייבי לאוין שהיא אסורה עליו לא יגרע לה שום זכות מזכיותיה ולא לזרעה, אבל העריות אין להן עליו שום זכות לא בחייו ולא לאחר מותו והביא דוגמא בדבר שילמד ממנו ענין והוא אמרו כי את הבכור בן השנואה יכיר, כונת לשון זה שהוא צריך שיאמר בפני שנים בני בכורי הוא זה או בני זה יקח שני חלקים ואחר כך יזכה בשני חלקים והוא אמרו יכיר, ומזה אמרו האב נאמן על בנו אם אמר בני זה ממזר נאמן לפי שהאמינה אותו תורה שנ' יכיר. בכל אשר ימצא לו, אינו יורש בראוי כבמוחזק לפ' שאינו מצוי עתה. כי הוא ראשית אונו, יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לנחלה ולכהן. אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן המפלת לאחר ארבעים יום ואחר כך נתעברה וילדה זה בכור לנחלה ולא לכהן שנאמר פטר רחם וזו כבר נפטר רחמה, בכור לכהן ולא לנחלה כגון שהיה לו בן מאשה אחרת ונשא אשה שניה ועדין לא ילדה וילדה לו בן, זה בכור לכהן ואינו בכור לנחלה ואף על פי שהוא פטר רחם, לנחלה ולכהן זה בכור לאביו ולאמו, ושאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן בכור שנולד ומת ונולד אחר תחתיו אין זה בכור לא לנחלה ולא לכהן. וזה מנהג שהיה קודם מתן תורה וכאשר נתנה תורה ישר בעיניה מנהג זה לפיכך הניחתו כמו שהוא, וזו מדה נכבדת המזרזת על הקמת הזרע וקיום המין ומשמחת האב וגעגועיו לבן הראשון ניתן לו שני חלקים. כי יהיה לאיש בן, ולא אב וזה בימי נערותו והוא בשלשה חדשים הראשונים אחר שיביא שתי שערות, ומשיצא משלשה חדשים אפילו יום אחד אינו נעשה בן סורר ומורה שכבר הוא אב ואפשר שיוליד ואע"פ שלא הקיף זקן התחתון. ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו, חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים שנ' בנינו זה שהלקיתם בתחלה. ותפשו בו, ולא גדמים. והוציאו אותו, ולא חגרים. ואמרו, ולא אלמים. בנינו זה, ולא סומים. איננו שומע בקולנו, ולא חרשים. זולל וסובא, אכילה זו שהוא חייב עליה דברים הרבה יש בה והם כולם הלכה מפי הקבלה, אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר בזול ויין בזול ויאכל אותם חוץ מרשות אביו בחבורה שכולה ריקנים פחותים, ויאכל בשר חי ואינו חי בשל ואינו בשל כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה יין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותים, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה במלוגמא אחת, וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת. בן סורר ומורה צריך הכרזה, וכיצד מכריזין עליו כותבין לכל ישראל בבית דינו של פלוני סקלנו פלוני בן פלוני מפני שהיה סורר ומורה, וכל מי שנאמר בו וכל ישראל ישמעו צריך הכרזה, ואזהרתיה ממה שנאמר לא תאכלו על הדם שלא יאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים. לפי שהתאותן הזה אם לא ימצא דבר לאביו יבקש לאכול משל אחרים ואם לא ימצא כלום ירצח וייהרג בגלל התאותנות. ומרוב ענפי מצוה זו ודקדוקי דיניה אמרו ששתי מצות לא היו כלל בישראל והם עיר הנדחת ובן סורר ומורה מרוב משפטיהם. ותלית אותו על עץ, שנים הן הנתלין מגדף ועובד עבודה זרה. על עץ, אין תולין על אילן המחובר לקרקע אלא על התלוש כדי שלא יהא מחוסר קציצה, שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו כדי שלא יהיה לו זכרון רע ויאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני. וכן האבן שסוקלין בה והסיף שהורגין בו והסודרין שחונקין בהן הכל נקברין בתפושת הנהרג אבל לא בקבר עצמו אלא בצדו. לא תלין נבלתו על העץ הזהיר שלא להניח את הצלוב ללון על העץ כדי שלא יבוא על ידי זה חלול ה' והעברת ברכת ה' במחשבה בשעה שרואין אותו לפי שאין נצלב אלא מגדף ועובד ע "ז שבו נאמר את ה' הוא מגדף. כי קללת אלהים תלוי, לפי שאמר כי קללת אלהים תלוי למדנו שהמקלל נתלה, ולפי שנקרא עובד עבודה זרה מגדף כמו שנקרא המקלל לפיכך שותפו בתלייה כמו ששותפו בשם. כי קבור תקברנו ביום ההוא, והיאך נשארו המוקעים מבני שאול קרוב לששה חדשים, זה לא היה בכונה אלא אמרו שדוד לא ידע בכך וחשב שהסנהדרין כבר נתעסקו בקבורתם, והסנהדרין חשבו שזה כרצון דוד ולכן לא חקרו על כך. ולא תטמא את אדמתך, אם יגרם זכרון ע"ז וברכת השם יבוא במחשבה רעיון רע וזוהי הטומאה האמורה. לא תראה את שור אחיך או את שיו, השב אבידה מצות עשה, ושיעור הראייה אחד משבעה ומחצה במיל והוא רו"ס בקירוב, ואם ראה אותה רחוקה משעור זו הרי זה פטור מלהחזירה. והתעלמת מהם, כאלו יאמר שבמקצת מקרים ראוי שתתעלם מהם, והוא מה שאמרו חז"ל גדול כבוד הבריות שהוא דוחה עשה של תורה שנאמר והתעלמת מהם, וכן אם היה אדם חשוב שאין דרכו להנהיג את הבהמה הרי זה פטור ממצוה זו. השב תשיבם, כפל את זה לומר שמשיב ואפילו פעמים רבות. ואם לא קרוב אחיך, כיון שהזכיר בהשב אבדה אחיך למדנו שאין מחזירין אבדה לגוי ולא למשומד ואפילו עשה עברה אחת להכעיס אין מחזירין אבדתו. ולא ידעתו, אם לא ידע את בעל האבדה אחר שיכריז עליה שלשה רגלים בירושלם על אבן הטועים והיא אבן גבוהה בתוך ירושלם שעליה מכריז כל מי שמצא אבדה או מי שאבדה לו אבדה, אחרי כן הרי היא של מוצאה. ואספתו אל תוך ביתך, חייב להטפל בה, ואם היה טפולה קשה מוכרה ומניח דמיה עד שיודעו הבעלים שנ' עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו, והוא משלם שכר טפולה. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, מה חמור חייב להטפל בו כך שמלה חייב להטפל בה והוא שינפצנה אחת לשלשים יום. וכן תעשה לכל אבדת אחיך, פרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט. אשר תאבד ממנו ומצאתה, הא אם שלחה למקום גדודי חיות ולסטים או במדבר או אם פשע בה או אם היה רוב המקום גוים אינו חייב להחזיר. לא תוכל להתעלם, ואם התעלם עובר על עשה ועל לא תעשה. כי תפגע, מצות עשה. לא תראה, מצות לא תעשה. לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, מי שפגע בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה בין שהיה עליה משוי הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה הרי זה מצוה לפרוק מעליה שנאמר עזוב תעזוב עמו, ולא יפרוק ויניחו נבהל וילך לו אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה שנאמר הקם תקים עמו זו מצות עשה אחרת, ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, פרק וטען וחזרה ונפלה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת אפילו מאה פעמים שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים לפיכך צריך לדדותה עמו עד פרסה. עמו, שלא ילך וישב לו ויאמר לחברו הרי מצוה עליך אלא יקים עמו, ואם היה זקן או חולה חייב להקים לבדו. לא יהיה כלי גבר על אשה. כלי גבר הם כלי זין כגון השריון וכלי הברזל. ולא ילבש גבר שמלת אשה, שמלת אשה הם התכשיטים כגון הזהב והכסף והמרגליות וכל דבר הידוע ממלבושי הגברים או ממלבושי הנשים בכל מקום ובכל זמן כלי איש וכלי אשה קרי בה, ואפילו המלקט שערות לבנות מתוך שחורות משילקט שערה אחת לוקה. וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שערה אחת לוקה לפי שזה תכשיטי נשים. ודע כי המעשים האלו כלומר שהנשים מתקשטות במלבושי הגברים או הגברים במלבושי הנשים יש עושים את זה כדי לעורר את הטבעים לפשעים, ויש עושים את זה למיני ע"ז כמפורסם בספרים שנתחברו לכך, ואומרים בעלי הטלסמאות שבזמן עשייתם אם היה העושה איש ילבש בגדי נשים ואם היתה אשה תלבש שריון ותחגור כלי ברזל, ומשום כך נאסר, אמרו וכן מפורש בספרי ע"ז.

0