אתגר ללומדים
לפניכם מובא פירוש "שם טוב" של מארי חיים כסאר זצ"ל על הלכות עירובי תבשילין שכתבו על ספר דברי רבינו הרמב"ם, ידוע שמארי חיים היה מקצר בדבריו. גולשים שיכתבו ביאורים וציונים לדבריו, יפרסמו כאן באתר, זכותו תגן עלינו ועליכם. ויהיו שפתותיו דובבות בקבר, ויהיה מליץ טוב אכי"ר
רמב"ם הלכות שביתת יום טוב פרק ו'
א יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת; ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול: שקל וחומר הוא–לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת, הרי זה מותר; ותבשיל זה שסומך עליו, הוא הנקרא עירובי תבשילין.
ב ולמה נקרא עירוב: שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום היכר, כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת–כך זה התבשיל משום היכר וזיכרון, כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו; ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.
ג עירובי תבשילין–שיעורו אין פחות מכזית, בין לאחד בין לאלפים. ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן, אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן. ואפילו עדשים שבשולי קדירה, ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי: גורדו; אם יש בו כזית, סומך עליו משום עירובי תבשילין.
ד תבשיל שאמרו לעניין עירוב זה–אפילו צלי או שלוק, אפילו כבוש או מעושן; אפילו דגים קטנים שהדיחן בחמין, והדחתן היא בישולן לאכילה–הרי הוא סומך עליהן.
ה וצריך שיהיה עירוב זה מצוי, עד שיאפה כל שהוא צריך לאפות ויבשל כל שהוא צריך לבשל ויחם חמין כל שהוא צריך; ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף, קודם שיבשל או יאפה–הרי זה אסור לאפות ולבשל או להחם אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד. התחיל בעיסתו או בתבשילו, ונאכל העירוב או אבד–הרי זה גומר.
ו המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. וכל שזוכה בעירובי שבת, זוכה בעירובי תבשילין; וכל שאינו זוכה באותו עירוב, אינו זוכה בזה.
ז ואינו צריך להודיע לאלו שזיכה להן, מערב יום טוב; אבל הן צריכין לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן, ואחר כך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו: אף על פי שלא ידעו אלא ביום טוב, הרי אלו מותרין. ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום, ולמחר מכריז ואומר, כל מי שלא הניח עירובי תבשילין, יסמוך על עירוביי.
ח המניח עירובי תבשילין, חייב לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב. ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת; ואם זיכה בו לאחרים, אומר יותר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.
ט מי שלא הניח עירובי תבשילין, ולא הניחו לו אחרים–כשם שאסור לו לבשל ולאפות, כך קמחו ומאכלו אסור. ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח, עד שיקנה לו, שנמצא זה מבשל ואופה שלו, שהרי קנהו; ואם רצה, ייתן אחר כך לזה שלא הניח, במתנה.
י מי שלא הניח עירובי תבשילין, ובישל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שזימן אורחים ולא באו–הרי זה אוכל המותר למחר. ואם הערים, הרי זה אסור לאוכלו; עבר ואפה ובישל לשבת, אין אוסרין עליו. ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד–שאם תתיר למערים, נמצאו הכול מערימין, וישתקע שם עירובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי; ואם עבר היום, לא יעבור פעם אחרת.
יא שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת, עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב; שכח ולא הניח, מניחו בראשון ומתנה. כיצד: מניח עירובי תבשילין ביום חמישי, ואומר אם היום יום טוב ולמחר חול, למחר אבשל ואופה לשבת ואיני צריך כלום; ואם היום חול ולמחר יום טוב, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל למחר מיום טוב לשבת.
יב כיוצא בו, היו לפניו שתי כלכלות של טבל–ביום טוב ראשון אומר אם היום חול, תהיה זו תרומה על זו, ואם היום קודש, אין בדבריי כלום; וקורא עליה שם, ומניחה. ולמחר בשני, חוזר ואומר אם היום קודש, אין בדבריי כלום, ואם היום חול, תהיה זו תרומה על זו; וקורא עליה שם ומניחה, כדרך שקרא עליה בראשון, ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה, ואוכל את השנייה.
יג במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות. אבל בשני ימים טובים של ראש השנה–אם שכח ולא הניח ביום רביעי, שוב אינו מניח; אלא סומך על אחרים, אם עירבו עליו, או מקנה למי שעירב, או יהיה אסור לאפות ולבשל לשבת. וכן אם שכח ולא הפריש תרומה מיום רביעי, שוב אינו מפריש עד מוצאי שבת.
יד כל הדברים האלו שאמרנו, היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על הראייה, והיו בני הגלייות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקידשו בו בני ארץ ישראל. אבל היום, שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג בלבד. [טו] ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה, לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שיתופי מבואות; ואינו מעשר הטבל על תנאי: אלא הכול מערב יום טוב בלבד.
פירוש שם טוב למוהר"ר חיים כסאר זצ"ל פרק ששי הלכות יום טוב
א. יום טוב שחל להיות ע"ש וכולי' משנה בר"פ י"ט שחל, ובגמ' הביאו הרבה טעמים מפני מה אסור לבשל אא"כ עירב, עד שלבסוף א"ר אשי טעמ' כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת, ק"ו מי"ט לחול ע"כ, ואית סייעתא להא דר' אשי מהא דאיתה בפ"ג דפסחים (דף מ"ו) ומשום עירוב תבשילין שרינן איסורא דאוריית', א"ל, מדאוריית' צרכי שבת נעשין בי"ט, ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט לחול, וכיון שאצרכוה רבנן עירובי תבשילין, אית ליה הכירא ע"כ, ורבי' ז"ל הביא הא דר' אשי והא דפסחים, דטעמ' משום הכר, כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי"ט מה שאינו נאכל בו ביום, ובמה שכתבתי נסתלקה תמיהת הראב"ד והה"מ ז"ל כנ"ל.
ותבשיל שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין, משנה שם וכב"ה, ואע"ג דבברייתא איתה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר, זה, פסק רבי' ז"ל כתנא דמתניתין במאי דאמ' נחלקו, וכדברי הגאונים ז"ל.
ג. ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכולי' מימרא שם (דף ט"ז). וטעמ' דאם מערב בפת אין הוכחה והכר שהיא עירוב, דהא כל היום יש להן פת, משא"כ תבשיל שאינו מצוי בכל עת יש הוכחה והכר שהוא עירוב. ומשו"ה לעיכובא הוא שיהא עירוב זה בתבשיל. ונ"מ לדידן דאף שנהגו העולם לעשות עירוב בפת ותבשיל לצאת לדברי הכל וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל. מ"מ התבשיל עיקר ואם אבד התבשיל קודם שיאפה או יבשל דאינו עירוב ואסור לבשל או לאפות. ובהיפך הוי עירוב.
ה. התחיל בעיסתו או בתבשליו וכולי' שם אמ' אביי, התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר ע"כ, וכת' רבי' ז"ל או בתשילו, לומ', דלאו דוקא התחיל בעיסתו שהיא העיקר, אלא אפי' התחיל בתבשילו שהוא הטפל, ה"ז גומר, וכת' הרא"ש ז"ל דהאי דאמור גומ' ספק הוא. אם גומ' אותה עיסה שהתחיל, או גומ' ה כל ולא ידעינן עד שיבוא מורה צדק ע"כ, ורבי' ז"ל כת' גומ' בסתם כלשון הגמ' דמשמע דגומ' הכל, דאם איתיה להאי חילוקא, לא לישתמיט להו למימר גומ' אותה עיסה או תבשיל, אלא ודאי מדאמרו בסתפ גומ', היינו גומ' הכל, דכיון דהתחיל בהתר שעדיין העירוב קיים, הו"ל כאילו גמר בהתר. דומה לזה מאמ' חז"ל באיסור דרבנן, הותרה למקצ' שבת, הותר לכל השבת, כנלע"ד, אחר כתבי זה מצאתי לבעל אור גדול ז"ל שהעיר ע"ז.
ז. ויש לו לאדם לערב על כל בני העיר וכולי' שם, מכריז ר"י ב "א, מי שלא הניח עירובי תבשילין, יבוא ויסמוך על שלי, וכמה, א"ר רחומי ב"ז עד תחום שבת ע"כ, ופסק רבי' ז"ל כותיה דר"י, שיכול לסמוך כתחלה אע"פ שאינו אנוס, ואע"ג דעובדא דהוה קמיה דשמואל דאיתה התם דלא עבד עירוב וקרא ליה פושע ולא זכי ליה בעירוב, יש לומ' ששמואל מודה שיכול לסמוך כתחלה, אלא גבי ההוא דהוה מסדר מתנייתא קמיה, קנסיה, לפי שבתחלה כששאלו למה אתה עצב, השיב לו, שלא הניח עירובי תבשילין, א"ל, סמוך אדידי, הרי שמראה עצמו לפני שמואל שהוא זהיר במצוות, אז אמ' שמואל זה שנאנס שלא הניח ע"ת והוא מקפיד על שלא עשה המצוה בעצמו, סמוך אדידי, לשנה האחרת, בא לידי מעשה זה ואמ' ג"כ שהוא עצב על שלא הניח ע"ת, אז הבין שמואל, שהאיש הזה אין המצות חשובות בעיניו, מאחר שמשבח עצמו שהוא זהיר במצות, ונמצא בהיפך, א"ל, לכו"ע שרי בין אנוסים בין שאינן אנוסים, אבל אתה שמשתבח בעצמך, לדידך אסור, זה מה שנ"ל לדברי רבי' ז"ל, אבל הגאונים פסקו כפשט דברי שמואל, דדוקא מי ששכח או נאנס הוא דיכול לסמוך על אחרים, אבל מי שלא עשה עירוב במזיד, לא יצא ידי עירוב בסמיכתו על אחרים, ולפיכך לדידהו בהכאזה, אינו אומ' אלא מי ששכח או נאנס ולא יערב יסמוך על עירובי, ומ"מ, לצאת ידי הכל, יעשה האדם המצוה בעצמו, ולא יסמוך על אחרים, דכלל הוא בכל המצוות כולם, גדול בו יותר מבשלוחו, ומנהגינו בהכרזה כדברי רבי' ז"ל.
ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום. ומשמע מדברי רבי' ז"ל, דנקט כסתמ' דגמ' דאותן שחוץ לתחום אפי' נתכון וזיכה להם בכ"ג אינו עירוב, וכן מצאתי להר"ן ז"ל שהעיר ע"ז וכת', דאינו מועיל, וכך הוא סתמיות הגאונים ז"ל, דלא כמ"ד דמועיל, וטעמ' דבעינן שיהא הוא ועירובו במקום אחד שיהא ראוי לאכלו, אבל אם הוא חוץ לתחום שאינו יכול לאכלו, הו"ל כאבד עירובו דאינו עירוב, וכך מוכח לישנא דגמ' דנקטה יבוא ויסמוך על שלי, דהיינו אותן שבתוך התחום שיכולים לבוא, הוא שיכולין לסמוך, הא שחוץ לתחום שאין יכולין לבוא, אינן יכולין לסמוך.
י. עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו וכלי' ודוקא לשבת, אבל לחול אוסרין אותו עליו וכמו שהערתי ע"ז למעלה בפ"א.
יד. כל הדברים האלו שאמרנו וכולי' שם בפ"ק, ויש לתמוה איך נתן חילוק זה, והלא בגמ' נקטו בסתם ולא זכרו חילוק זה, וג"כ לשון הגאונים ז"ל פה אחד לא נקטו חילוק זה, דמשמע אף בזה"ז מועיל התנאי, ואע"ג דהאידנא בקיאינן בקיבועא דירחא ויומ' קמא עיקר, מ"מ, הואיל ובזמן שהיו מקדשין על פי הראייה עיקרו ניתקן יום שני מפני הספק, ג"כ עכשיו לענין תנאי עבדינן ליה ספק, ושפיר מתנה הואיל ועיקר דברים אלו איסורן מדבריהם, הקילו בהן ע"י תנאי זה כנ"ל, וכן מצאתי להפוסקים ז"ל שפסקו כן ולא חילקו, עוד יש ראיה לזה בפ' בכל מערבין שהזכירו שם נדון זה, והשוו דין הנולד והמוקצה לדין זה.
לרכישת סט "משנה תורה לרמב"ם עם פירוש שם טוב לחץ כאן
כתיבת תגובה