r אבן ברקת - נוסח תימן
  • 03-6781444
  • א-ה 10:00-21:00 | יום ו' 9:00-14:00
  • בירנבוים 26 בני ברק

אבן ברקת

26 ינואר

אבן ברקת מבוסס עפי ספורו של ש  .מדינה שהופיע בגליון אפיקים יג

 

אגדה לבני הנעורים מאת שלמה מדינה

 

מלכתחילה לא נתן איש מן השרים דעתו אל אותו צורף יהודי דל-זקן, הלבוש בפשטות נעימה ומעוררת אימון, אשר נתמנה ע"י המלך כאחראי לכל עבודות הארמון בכסף, בזהב ובאבנים הטובות. כאשר נתנו דעתם אל אותו צורף יהודי פשוט, כבר כבש את לבו של המלך ואת אימונו, והדברים פשוטים, בסופו של שבוע עבודה, נוהג היה הצורף לרכז את כל העבודות אשר עשה למלך, אחר היה מכבס שמלותיו, ומכבד את רצפת חדר מלאכתו ומלקט כל גרגר של אבק מתכת יקרה, ומאסף אל כלי את הסיגים ומביא כל זאת אל המלך למען יאשר כי משקל הכלים, האבק והסיגים עולה כמשקל הזהב אשר נתן. מתחילה היה המלך מהתל ביהודי שלו, ומסביר לו ברוח טובה, האינך מבין, כי הנני נותן בך אימוני והזמן שאבזבז על הבדיקה יקר מן החסכון ?! והיהודי בשלו. אם תתן בי אימון ללא בדיקה, סופך שתגביר בי את יצר הרע ותכשילני. והמלך בטוב לבו עונה; הריני מוחל לך מראש על כל אשר ישיאך יצרך לקחת. העוד כאן חשש עבירה ?! והיהודי חרדתו גוברת איום ונורא, האם בכוונת הוד רוממותך, להכשיל תפלתי לבוראי שלא יצריכני למתנת בשר ודם ?! וכך היו מתנצחים ביניהם מדי שבוע המלך וצורפו היהודי, ומדי שבוע היה היהודי שב לביתו בשכר רב מאוד, שאילצו המלך לקבל, משגבר אימון המלך בצורף היהודי והכיר בחוכמתו, ונוהג היה להתיעץ בו לעתים בסתר בעניינים העומדים ברומה של ארץ, גברה השנאה אל היהודי בלבם של שרי המלך, ובמיוחד בלבו של המשנה למלך, אשר נתירא למשרתו ושררתו, ושרי המלך רעים וחטאים כולם שונאי אמת ואוהבי בצע, והמשנה למלך גדול שבחבורה ברשעותו ובשנאתו ליהודים, חשבו שרי המלך הכיצד יכשילו את הצורף ויעוררו עליו את חמת המלך ולא מצאו יסוד ועלילה. אם יאמרו – גנב מנכסי המלך, הרי מי כמלך יודע את האמת ?! ואם יאמרו ביזה את דתם – הרי מי כיהודי שתקן ונחבא אל הכלים? ואם יאמרו העשיר מניצול הארץ, הרי אינו לובש אלא בלואים נקיים, ומאכלו כדי ברכה, וכל תשלומי המלך יחלק לאחיו היהודים מתן-בסתר. יום אחד זרחה שמשם של שונאי ישראל, עד כי דימו כי הנה הגיעה העת להפיל בבור את שניא נפשם הצורף היהודי. ומעשה שהיה, כך היה. אבן ברקת היתה למלך ושמעה ויופיה יצא בין כל המלכים והיא גאותו ויהירותו של המלך. ובכל טכס או משתה היה המלך מציבה על כנה ליד כסאו ונוגהה, כאור שבעת הימים, היה מאיר והולך לכל העברים, ושולפי חרב עומדים סביב לה ושומרים לבל יקרב אליה איש, ואף על השרים אסר המלך לנגוע באבן הברקת. אותו יום משתה ערך המלך וכמנהגו הציב את הברקת להנות תכל ביופיה. ויהיו הנכבדים נכנסים והם משבחים "אשרי בעליך, האבן", והמלך מתמוגג מנחת. והמשנה למלך בא אל המלך בחלקלקות ויאמר; אדוני המלך, נהדרה האבן, אך חסרה היא תיבת זהב כהיכל, והשרים אשר סביב מיהרו גם הם לנענע בראשם, כי אכן דבר חכמה כבירה אמר האיש, ותכלית כולם למזימה זמומה. הרהר המלך קמעא ואחר הביע הסכמתו, אכן נאה שבעתיים תהיה האבן בהיכל של זהב, קראו לצורף ונשמע מה דעתו ? רץ יצא לקראו. ובהיכנס היהודי לאולם נשתררה דומיה מתוחה, הוא ניגש בהדרת כבוד אל המלך ונשק ידו המושטה, אמר בהתפעלות בהביטו אל האבן. "ברוך יוצרך!" ואחר פנה אל המלך מתוך צִפִּיה לשמוע לשם מה הובהל למקום זה. נשתתק המלך במבוכה ואולי מכעס והוא מביט ביהודי בתמיהה: מדוע תמיד עליך להיות שונה במנהגך משאר בריות ? חלילה לי ! קרא היהודי נעלב, ושרי המלך צוהלים. אם כך, אמר המלך, מדוע כל שריי בהיכנסם נמלאו עיניהם התפעלות מן האבן היקרה וברכוני עליה ורק -אתה התעלמת ממנה ורק אח"כ ברכת "ברוך יוצרך", ולא חלקת לי שמץ כבוד בהיותי בעליה ?. והיהודי שנתבהל בתחילה חזר לשלוותו ויאמר: בהיכנסי נפעמתי מהדר הוד מלכותו וכבודו, אשר השכיחו ממני את יפי האבן, וכאשר הבחנתי באבן ברכתי את אשר יצרה, שהרי מה לי לברכך ולא עמלת ביצירתה, ואם אברכך כבעליה נמצא אני מתקנא וחומד רכוש לא לי, חס ושלום. נתפייס המלך מתשובת היהודי והזמינו לשבת בנוכחותו ואחר פרש בפניו את ההצעה להכין תיבת זהב למען אבן הברקת. משסיים המלך דבריו נשתררה דומיה ואחר אמר הצורף. רואה אני כי ישרה ההצעה בעיני המלך, ואם כן לשם מה צורך בעצתי ? אמד המלך; אמנם החלטתי כי תכין את תיבת הזהב. אך תמהני, האמנם אין צורך בכך, לדעתך ?! והיהודי ענה. אמנם מיותרת תיבת הזהב, שהרי להוסיף נוי לאבן הברקת אין ביכולתה, וכל תפקידה יהא רק להסתיר את יפי האבן, אולם אין כל נזק בהכנת התיבה, אלא שיהא עלי לקבל את האבן לזמן מה לשם לקיחת מידות התיבה ותכנונה. למרבה הפליאה הסכים המלך -ללא היסוס למסור את האבן היקרה לידי היהודי, ושרי המלך הוכו בזעם ותמהון, על העלבון שהעליבם המלך, אשר בעוד שאוסר הוא עליהם לקרב אל האבן, הנה נכון היה למסור אותה לידי היהודי, אך נחמה היתה בלבם, שעתיד היהודי ללקות בשל כך מידם. * והיהודי בבואו לביתו הניח את האבן היקרה בכוס פשוטה והציבה למראשות מטתו וליד שאר כלי עבודתו. למחרת לאחר שהתפלל את תפילת הבוקר ולמד את משנתו היומית נפנה למלאכתו והחל בעבודתו היקרה והעדינה, אותה שעה קרא ראש השרים לאשה זקנה המוכרת לו היטב בפקחותה וערמומיותה ואמר לה: היש ברצונך להרויח חמש מאות ריאל ? נצטחקה הזקנה ושאלה. ומה ברצונך שאעשה ?! אמר לה. אמש מסר המלך ליהודי אבן יקרה. ברצוני כי תשיגי לי את האבן, אני אחזירה למלך, וברצוני להוכיח לו, כי היהודי ירמה אותו ויחזיר לו אבן אחרת מזוייפת. יצאה הזקנה. ובאה לבית מלאכתו של היהודי ונתישבה שם והחלה משיחה עמו בדברים שונים, עד שהנחתה את השיחה אל ענין אהבתם של היהודים לטהרה ולנקיון. משהמשיכה לדוש באהבת היהודים לנקיון עלתה בלב היהודי המחשבה, שמא אשה זו זקוקה לעזרה והיא מרמזת כי מוכנה היא לנקות את חדריו; ובהתאם להרהוריו הציע לה לנקות את ביתו והוא ישלם לה עבור עבודתה, ואף הבטיח לה, כי תעשה עמו מצוה גדולה בזאת. באמת ביתו היה מצוחצח וכל כוונתו היתה לסייע בידה מבלי להשפילה במתן בגלוי או אף בסתר. לא עברה שעה קלה וביתו של היהודי זכה בנקיון יסודי ובמיוחד חדר עבודתו, ובתום המלאכה כבר היתה הכוס יחד עם, האבן היקרה בידי ראש השרים וחמש מאות הריאלים בידי הזקנה. לאחר הסוסים מרובים החליט השר לזרוק את האבן אל הים. למחרת היום שלח המלך את אחד השרים אל הצורף לשאלו מה בדבר תיבת הזהב ואבן הברקת, והצורף ענהו כי אמנם סיים את הכנת התיבה, אך מיד לאחר התפילה יביאם אל המלך. סיים היהודי את תפילתו והנה בבואו אל חדר העבודה והאבן איננה. מבוהל ומזועזע חזר היהודי אל בית הכנסת והוא מקורע בגדים, ויותר משהוא חרד לגורלו, מתירא היה שמא תבוא פורענות על כלל, עדתו בגלל האבן הנעדרת. אולם עוד הוא מתפלל ומזעק אל היכל הקודש והנה שומע הוא מהומה וצעקות בחצר בית הכנסת. מיהר ויצא ונתברר, כי הצועקת היא אשה הרה אשר אחזה בולמוס והיא זועקת בהשתוללות כי ברצונה לאכול דג, ואם לא יותן לה עתידה היא למות. בעקבות המהומה נטרדה מחשבתו של היהודי ונשתכחו ממנו צרותיו ובכייתו, והוא מרגיע את האשה ומבטיח כי ישיג עבורה את הדג ויהי מה, ובלבד שתשקוט. יצא לרחובות העיר וכל החנויות כבר נסגרו והדייגים הבאים למכור סחורתם כבר חזרו לבתיהם. לבסוף בהיותו מלא דאגה ויאוש רץ האיש אל גדת הנהר העובר מחוץ לעיר ומיד בהגיעו מצא דייג שזה אך נתלה בחכתו דג ענק, ונתרצה לו הדייג למכור את הדג במעות מעטות. והוא חזר בחפזון העירה, והאשה עדיין משתוללת בבולמוסה בביתו. חש האיש למטבחו לנתח את הדג ובבקעו את בטנו והנה אבן יקרה וגדולה מבצבצת ומאירה, היא אבן הברקת אשר נעלמה מחדר עבודתו. האשה נרגעה מיד מרעבונה והוא נרגע מדאגתו, בהבינו כי מן השמים סייעו בידו, ונתקבלה תפלתו ועתירתו. בשעת בין הערביים נטל את האבן היקרה נתנה בתוך תיבת הזהב ובא לו אל המלך, אשר חמתו בערה בו בגלל האיחור הרב. אך משראה המלך את יפי תיבת הזהב נשתכח כעסו וחלף, וראש השרים כשומעו כי הביא היהודי את האבן אל המלך נתמלא לבו גיל ורננה בידעו, כי נעשה כאן מעשה רמאות, וכי לבטח הביא היהודי אבן מזוייפת אל המלך. מיד אץ אל המלך והודיעו כי חושד הוא כי הוחזרה לו אבן מזוייפת. והמלך נדהם ודחה טענה זו באומרו כי מכיר הוא את האבן יקרה שלו. אך השר שהתעקש, כי האבן מזויפת, נאלץ להודות בפני המלך כי האבן האמיתית נזרקה אל הנהר, ולכן אין ספק שהאבן מזויפת היא, מששמע המלך את התחבולות אשר זמם השר קדרו פניו, והוא ציווה להביא לפניו מיד את הזקנה. הבהילוה והמלך שאלה לכל אשר עשתה ולא כיחדה ממנו דבר. לבסוף הראה לה המלך את האבן אשר בידו ושאלה, האם זאת האבן אשר מסרה לך ראש השרים תמורת חמש מאות ריאל ? וענתה כי אכן היא האבן ובראותה כי חמת המלך בוערת בו ! החליטה להציל ראשה וסיפרה כי ראש השרים אמר לה, שימסור את האבן למלך, וכי כל רצונו רק לבדוק את נאמנות היהודי. אך מציעה היא לשמוע את הסברו של היהודי, שהרי ידוע כי הצדיקים היהודים זוכים לעתים לנסים ונפלאות, וכן הרבתה להג, מתוך כוונתה להטות כעס המלך ממנה. בשעת ליל מאוחרת ציווה המלך לקרוא אליו את היהודי, ויבוא והמלך והשרים נוכחים כולם וכן הזקנה, והמלך שאל את היהודי. המכיר אתה את האשה הזאת? היהודי ענה בחיוב, בהסבירו כי ביקש לעשות עמה מצוה, ולכן הציע לה לנקות את ביתו, על אף שהכל היה נקי מלכתחילה. ולא עלה על דעתך לבדוק את כליך לאחר שנסתלקה ? תמה המלך. חטא הוא לחשוד בכשרים, ענה היהודי בקפדנות וכל עוד לא מצאתי מקום לחשוד, מה לי לבדוק ולהאשים?! מדוע איחרת כל כך לבוא עם האבן והתיבה שאל המלך בקוצר רוח ודע כי הכל ידוע לי ואל תכחד ממני דבר. ללא מבוכה פתח היהודי והחל לספר את ספורו מבלי שהבין כי מישהו זמם נגדו משהו. כאשר באתי להוציא את האבן ממקומה נדהמתי לגלות שהיא נעלמה פתאום, והבנתי מיד כי מן השמים מנסים אותי, לראות אם יקצר אימוני בה'. הלכתי לבית-הכנסת להתפלל ולהעתיר. ופתאום נאלצתי להפסיק את תפלתי ולצאת לעזור לאשה הרה שתקפה בולמוס, וכשהבאתי לה את הדג כמבוקשה, מצאתי בתוך מעיו את האבן שנעלמה ממני ומיד הבאתיה אל המלך. איני יודע איך נעלמה האבן וכיצד הגיעה אל הנהר, אר היא היא האבן שנעלמה ונמצאה בדרך של נס, ואשריי שזכיתי לכך, משסיים היהודי את סיפורו ציווה המלך על ראש השרים ועל הזקנה. לספר לשרים את עדותם הם, וכסיימם ציווה המלך על השרים לפסוק את דינם של הזוממים ויצא גזר דינם למוות. והיהודי נתמנה למשרת שר ומשנה למלך ובימיו חיו אחינו בני-ישראל בהשקט ובבטחה, ועם הארץ נתקרבו אליהם וכיבדום, ואף המלך בנה את ארמונו בין היהודים והרבה לדרוש אל חכמתם ואל תורתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    סל הקניות שלך
    העגלה שלך ריקהחזור לחנות
    דילוג לתוכן