בגדרי ברכת הרואה נר חנוכה
בגמ' (שבת כג, א) אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך, ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך. ופירש"י ד"ה הרואה וז"ל: העובר בשוק ורואה באחד החצירות דולק, ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה, ע"כ. ובמס' סוכה (מו, א) ד"ה הרואה כתב רש"י דקאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל, שמצוה להניח בפתח, צריך לברך על ראיה הראשונה, ע"כ.
מלשון רש"י משמע דמיירי או בלא הדליק עדיין אף שהולך לביתו ועתיד להדליק אפ"ה מברך, או ביושב בספינה שאין עתיד להדליק בביתו. והרא"ש כתב דמיירי בהולך בספינה ורואה נרות שהדליקו והוא אינו מדליק, ובקרבן נתנאל כתב שהר"ן הוסיף ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואוקימתות אלו נאמרו כדי ליישב אמאי תיקנו ברכת הרואה רק בנר חנוכה ולא בשאר מצוות.
ולשון הר"ן: ומסתברא דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק, ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואינו עתיד להדליק הלילה. ואם חסר אחד מהתנאים אין הרואה מברך, שלא מצינו יוצא במצוה שיתחייב לחזור ולברך על הראיה.
והתוס' במס' סוכה שם ד"ה הרואה כתבו: בשאר מצוות כגון אלולב וסוכה לא תיקנו לברך לרואה, אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס, וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה, וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה. ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך, עכ"ל.
וביאור מש"כ דלטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה, דלכאורה די שיאמר דלטעם ראשון ניחא החילוק בין מצות חנוכה למצות סוכה ולולב שאין בהם חביבות נס, אלא דרצו לומר דבחילוק זה של חביבות נס יש ישוב לא רק בסוכה ולולב אלא גם ישוב ממצות מזוזה, משא"כ לטעם שני משום שיש בני אדם שאין להם בתים עדיין תיקשי אמאי במזוזה לא תיקנו ברכת הרואה למי שאין לו בית, ולזה כתבו דלטעם ראשון ניחא.
ותירוצם השלישי שלא תיקנו לרואה ברכה שאין העושה מברך, לכאורה צ"ב דמה ענין ברכת עושה המצוה לרואה המצוה, והלא אין הרואה עושה מצוה ובכוונה תיקנו לו נוסח ברכה לראיה, וא"כ אף בשאר מצוות יצטרך הרואה לברך. וצריך לומר כיון שברכת הרואה הוא על פרסום הנס שיש במצוה זו, א"כ כי היכי דעושה המצוה מברך על הנס אף הרואה יברך, משא"כ אם לא תיקנו ברכה לעושה המצוה כגון בלולב וסוכה רק על עשיית המצוה, א"כ מצוה זו אין בה ענין של פרסום ורק העושה מברך ברכת המצוה, ואין טעם לתקן ברכה חדשה שאינה שייכת למצוה, והיינו הטעם המשותף לכל המצוות שאין בהם ברכת הרואה. אלא דלכאורה תיקשי דלפי טעם זה אמאי לא תיקנו ברכת הרואה למי שרואה חבירו [או שליח ציבור] קורא במגלת אסתר, שהרי ברכת שעשה נסים יש לעושה המצוה, ואף לטעם של חביבות הנס, גם במגילה אשכחן חביבות וכדאשכחן בגמ' איידי דחביבה יהבי דעתייהו, וצ"ע.
והנה לקושיית התוס' מאי שנא מזוזה מנר חנוכה נאמרו כמה תירוצים:
א. דבמזוזה מי שאין לו בית אין הפשט שהוא חייב במזוזה אלא שהוא אנוס, אלא הפשט כיון שאין לו בית פטור לגמרי ממצות מזוזה, ולכן לא תיקנו ברכת הרואה, אבל נר חנוכה חובת גברא הוא, אלא דמדיני המצוה להניחו בפתח הבית וכשאין לו בית אנוס הוא מלקיים מצות חנוכה, ולכן תיקנו לו לברך ברכת הרואה כיון שהוא חייב במצוה, ולפחות יברך על הראיה. ויסוד לזה הוא מה שחילק הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"ב) בין מצוות שהן חובה כגון תפילין וסוכה לבין מצוות שדומות לרשות כגון מזוזה ומעקה, ושם כתב דמצות נר חנוכה חובה.
ב. בשאר מצוות אין לרואה שום שייכות עם קיום המצוה, דמעשה המצוה הוא עיקר הקיום כמו נטילת לולב וסוכה, והרואה אין לו שום שייכות לכן לא תיקנו ברכה לרואה. אבל בחנוכה עיקר קיום המצוה לפרסומי ניסא לבני רשות הרבים להראות ולגלות הנס, א"כ נמצא דהרואה כיון שיש לו זכרון הנס ע"י הראיה הרי יש לו שייכות עם המצוה, והראיה היא חלק מהמצוה. ואולי אפשר להעמיס תירוץ זה בכוונת התוס' בחילוק השלישי דלא שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך, ודו"ק.
ג. מצות מזוזה זמנה בכל עת ואין זמן מסויים אימתי יברך הרואה אותה, אם פעם בכל יום או בשבוע או בחודש ולכן לא תיקנו על הראיה, משא"כ במצות נר חנוכה שהיא מצוה מיוחדת לכל יום מימי החנוכה, תיקנו ברכה אף לרואה כמו שכל אחד מברך בשעת עשיית קיום המצוה.
ד. יש ליישב שלא תיקנו ברכה מיוחדת לרואה מצוות, ורק העתיקו חלק מברכות המדליק אל הרואה, והשתא ניחא דלא תיקשי ממזוזה ושאר מצוות, ואולי זו היא כוונת התוס' בתירוצם השלישי. אלא דתיקשי קושייתנו אמאי במקרא מגילה לא אשכחן ברכת הרואה, ובפרט לדעת הרמב"ם שברכת הרואה בנר חנוכה תיקנו אף למי שכבר בירך (לפי נוס' כתה"י בלשון הרמב"ם דלי' לתי' 'ולא בירך') וא"כ צ"ב מה טעם לא תיקנו ברכת הרואה במגילה.
ואפשר לומר דשאני ברכת הרואה בנר חנוכה כיון שהברכה על ראיית הנרות שהם חפצא של מצוה, משא"כ הרואה שקוראים במגילה אין כאן חפצא של מצוה דאטו אם אדם רואה מגילת אסתר יברך ברכת הרואה, אלא ברכת הקורא היא על סיפור נס פורים, ושמיעת המגילה היא מקור ברכת שעשה נסים. ולא תיקנו ברכה על שמיעה כמו שתיקנו בחנוכה על הראיה, כדרך שלא תיקנו על כל שמיעה של נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו, שא"כ היה להם לתקן ברכת הרואה גם על שמיעת קריאת הגדה של פסח, ודו"ק.
ועוד יש ליישב דשאני ברכת הרואה בחנוכה דהברכה אינה על עצם ראיית נר חנוכה, אלא תקנו על עצם הזמן, וכמו שכתב המאירי (הובא בשער הציון סי' תרע"ו סק"ג) וז"ל: מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשון, ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים, עכ"ל. ולפי"ז נראה דיש לומר דרק בחנוכה תקנו ברכת הרואה על עצם הזמן שהם ימי נסים ונפלאות, משא"כ במקרא מגילה לא תקנו את הברכות אלא על עצם מצות קריאת מגילה, ומי שאין לו מגילה אינו מברך ברכות הללו. וכן מבואר מדברי המאירי במס' מגילה (יד, א) שהביא דעה שמי שאין לו מגילה יאמר הלל, ומשמע דעכ"פ אינו מברך ברכת שעשה נסים וכו', ודו"ק.
ושוב ראיתי חילוק בגדר ברכת הרואה בנר חנוכה, והובאה בדברי ערוך השלחן סי' תרע"א סי"ז דשם הביא קושית הפני יהושע דמה נשתנה נר חנוכה מכל המצוות, דכל המצוות על כל אחד ואחד מישראל לעשות המצוה ובנר חנוכה הוי רק על בעל הבית לבדו. ויישב הערוה"ש וז"ל: אמנם באמת א"ש דהנה מצינו דאתרוג חייב כל אחד ליטול בידו הד' מינים, ושופר אחד תוקע וכולם שומעים, משום דבאתרוג המצוה היא הנטילה ובשופר המצוה היא השמיעה אך א"א לשמיעה בלי תקיעה, ולכן אחד תוקע וכולם שומעים, וכן בקריאת המגילה אחד קורא וכולם שומעים, והכא גבי חנוכה המצוה היא הראייה לראות הנרות כשדולקין וזהו הפרסומי ניסא, ולכן תיקנו ברכה להרואה כדאי' בגמרא שם, אך אי אפשר לראייה בלי הדלקה, לכן תיקנו שבעה"ב מדליק וכל בני ביתו רואים. ומ"מ לא דמי לגמרי לשופר ומגילה, דבשופר אין המצוה רק השמיעה ובמגילה שומע כעונה, אבל בנר חנוכה עיקר המצוה הוי ההדלקה כמו שמברכין להדליק נר חנוכה אלא שגם הראייה מצוה, ולכן הרואה מברך שעשה נסים, עכ"ל. ולפי דבריו א"ש מדוע לא תיקנו ברכת הרואה למי שרואה קריאת מגילה, ודו"ק.
בדין אורח בנר חנוכה
כתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ד הי"א): אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו צריך להדליק במקום שנתארח בו ומשתתף עמהן בשמן, ואם היה לו בית בפני עצמו אע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך להדליק שהוא בו מפני העוברים, ע"כ.
והנה יש לעיין בדברי הרמב"ם, דמלשונו שכתב 'להדליק עליו' משמע דהדלקת הנרות חובת גוברא, והכוונה במש"כ 'שאין לו בית להדליק עליו' שאין מדליקין עליו בביתו, דלא נפטר מחובת הדלקה וצריך להדליק במקום שנתארח בו, כלומר הדלקת נר חנוכה בפני עצמו חוץ משל בעל הבית, או משתתף עמהן בשמן. ודוחק לומר דכוונת דבריו דכיצד מדליק במקום שנתארח היינו ע"י השתתפות בשמן, ד'או' קאמר, כלומר או מדליק בפני עצמו או משתתף בשמן. ועוד משמע מדבריו דבכל ההלכה מיירי באורח בלבד.
אלא דיש לעיין אם יש שני אנשים דרים בבית אחד וכל אחד אוכל מפתו, אם גם בזה מהני שידליקו בשותפות או דילמא כל אחד מדליק לעצמו, ובפרט שכשידוע שיש שם שני דיירים עדיין לא נפקי מחשד העוברים שם, דבשלמא כשאדם אורח אצל חבירו כו"ע ידעי שיש בעל הבית אחד וסגי בנר אחד של שותפות לשניהם, אבל בשני דיירים מהיכי תיסק אדעתא דמהני שותפות.
והמגיד משנה לעיל (ה"ד) בדין נר שיש לו שני פיות כתב, דהא דעולה לשני בני אדם מיירי גם באופן דשני בני אדם הנכנסים בפתח אחד והם חלוקים בעיסתם ואינם סמוכים על שולחן אחד שכל אחד צריך להדליק. וביאור דבריו דלא מיירי באכסנאי אלא בשני דיירים שכל אחד אוכל מפתו וצריך כל אחד להדליק בפני עצמו, ומשמע דלא מהני שידליקו בשותפות.
והנה בפירוש 'שם טוב' למהר"ח כסאר כתב לדייק מלשון הרמב"ם שכתב 'אין לו בית להדליק וכו", דלאו דוקא אכסנאי, דהוא הדין שנים הדרים בבית אחד אפילו חלוקים הם בעיסתם, הואיל וליכא כאן חשדא דהא יוצאין בפתח אחד יכולים להשתתף בשמן לכתחלה, דלא כמאן דאמר אכסנאי דוקא, וכמו שהעיר מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' ע"ד.
וצ"ע דלשון הרמב"ם בבירור מוכח דמיירי רק באכסנאי שאין מדליקין עליו, שהרי כתב צריך להדליק במקום שנתארח בו, ודעת שפתיו ברור מללו דמיירי באורח שכתב במקום שנתארח בו, ואפשר דרק באורח מהני שישתתף עם בעל הבית, אבל בשני דיירים מאן לימא לן דליכא חשדא.
ועוד צ"ע מנין לנו דמיירי אף בחלוקין בעיסתן, ואולי דומיא דאורח שסמוך על שולחן בעל הבית, אבל בחלוקין בעיסתן לא מיירי, דשם לא מהני שישתתף בפריטי.
עוד צ"ב דברי מהר"ח דאיך למד דין שנים הדרים יחד שדינם כמי שאין לו בית, והא לשניהם יש בית אלא שדרים ביחד, ומאן לימא לן דליכא חיוב על כל אחד בפני עצמו, והרמב"ם מיירי באורח הטפל לבעל הבית בלבד.
ואפשר דראייתו היא מדכתב הרמב"ם דרק ביש לו בית בפני עצמו צריך להדליק מפני העוברים, הא כל שאין לו בית בפני עצמו מועיל להדליק נר אחד לשניהם ואפי' בחלוקין בעיסתם. אך זה דוחק גדול דדברי הרמב"ם בסיפא דכשיש לו בית אחר צריך להדליק מוסב על רישא, דאע"ג דמדינא יכול לפטור עצמו אפ"ה צריך להדליק מפני החשד, אבל כל שחלוקין בעיסתן מאן לימא לן דהוי דומיא דאכסנאין, ואפשר דלא סגי בלא הדלקה בפני עצמו, ובפרט שמלשון המגיד משנה מבואר כך דצריכים להדליק על כל פנים. וא"כ דברי מהר"ח צ"ב דמהיכן למד מהרמב"ם חידוש זה.
והנה הפר"ח בסי' תרע"ז כתב לחלק כדברינו דכשחלוקים בעיסתם צריך כל אחד להדליק, וז"ל: ומש"כ וה"ה לבן אצל אביו, ומיהו כל שאינו סמוך על שולחן אביו והם חלוקים בעיסתם אע"פ שנכנסים בפתח אחד לא מהני שיתוף וכל אחד צריך להדליק וכמ"ש המגיד משנה. ודברי הפר"ח הובאו בסידור עץ חיים, אך ציין מהרי"ץ לשו"ת הנ"ל דסגי בשיתוף בפריטי.
ובביאור הלכה סי' תרע"ז הביא מחלוקת פוסקים בזה וז"ל: עיין בפמ"ג בא"א אות ג' שכתב אם שני בע"ב דרים בחדר אחד ואין סומכין וכל אחד אוכל משלו צ"ע אם די בשיתוף, דאפשר דצריך כל אחד מדינא להדליק בשלו, ואורח אפשר הקילו, עכ"ל. ובאות ח' הביא דחולקין בזה הלבוש והפר"ח. ועיין שם בפר"ח שהביא ראיה לדבריו מדברי המ"מ דצריך להדליק, אמנם מדברי שבלי הלקט בהלכות חנוכה סי' קפ"ה בשם רבותינו מסתימת דבריו משמע דכיון שהם בבית אחד די בשיתוף, עכ"ל.
והנה דין זה אם מהני שיתוף לשני בני אדם הדרים יחד נפתח בגדולים, דהטור בסימן הנ"ל כתב בשם רב שר שלום דאנשים הרבה הדרים בחצר אחת שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולם בנר אחד, אבל להידור מצוה על כל אחד ואחד להדליק לעצמו על פתח ביתו, ע"כ. ומעתה ומה אם כמה בני אדם הדרים כל אחד בביתו אלא שיש להם פתח אחד מעיקר הדין די לכולם להשתתף ולהדליק נר אחד, עאכ"ו ששני בני אדם הדרים בדירה אחת ודאי דמהני שיתוף, ואפשר דבכהאי גוונא אפילו מעלה להדר ולהדליק כל אחד לעצמו אין כאן, ושאני כמה בני אדם הדרים כל אחד לעצמו דלהידור עדיף שכל אחד ידליק לעצמו.
כתיבת תגובה