בענין מקצת תקיעה בחיוב ומקצתה שלא בחיוב
ר"ה דף כח. אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא. מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא, א"ל אביי מאי שנא התם דבעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא ה"נ בעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא, הכי השתא התם לילה לאו זמן חיובא הוא כלל, הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור, למימרא דסבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא, ת"ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואמאי תסלק ליה בתרתי. פסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן, ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטם אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא, ומכח קושיא זו מסיקה הגמ' ששמע תחילת תקיעה בלא סוף וסוף בלי תחילה לא יצא, ורבה אמר דבריו באופן שהתוקע תוקע לעצמו ולא לאחר, ותוקע ועולה מהבור שתמיד שמע קול שופר, והחידוש הוא שלא נאמר שגם באופן זה לא יצא, שנחשוש שפעמים יוציא ראשו ועדיין השופר בפנים הבור ויתערבב קול השופר, קמ"ל דלא חיישינן להכי, ובאופן שתקע לעצמו ועלה מן הבור יצא ידי חובתו.
מחלוקת הראשונים בביאור הסוגיא
והנה נחלקו הראשונים בסוגיא אם רבה מדבר באופן שיש רק שיעור תקיעה, ומקצתה בפסול, או שמדובר שיש תקיעה חוץ מהמקצת תקיעה שהיא בפסול, הרמב"ן פשיטא ליה שרבה מדבר באופן שיש שיעור תקיעה חוץ מהפסול, שאם יש רק שיעור תקיעה פשיטא שפסול שהרי אין כאן שיעור תקיעה בהכשר, ובהו"א, ס"ד שתוקע לאחרים שיש חילוק בין תקע מקצת תקיעה בבור ובין תקע מקצת תקיעה קודם עלות השחר, שדוקא בתקע מקצת קודם עלוה"ש, כיון שאין זה זמן חיוב כלל, הרי זה מקלקל את כל שיעור התקיעה שאח"כ, אבל במקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה בשפת הבור כיון שהוא מקום חיוב לעומדים בבור, אין קול הברה שבתוך הבור מקלקל את שעור התקיעה שהוא חוץ לבור כיון שיש שם תקיעה לאלו שעומדים בתוך הבור. ועיין בטורי אבן שפירש מדנפשיה כדברי הרמב"ן ולכן נתקשה בקושית הגמ' בתוקע לתוך הבור דליפוק בתקיעה לפני שיתערבב הקול, ומאי קושיא נימא דרבה איירי שיש שיעור תקיעה, אחרי מקצת הפסול, אבל במשנה מיירי שאין שיעור תקיעה בכשרות, אלא מקצתה בפסול ומקצתה בכשרות, ותירץ הטו"א שני תירוצים, חדא דאפשר מדלא קתני אם קול הברה שמע, משמע ליה שאם שמע קול הברה ואפילו בסוף לאחר שיעור תקיעה, אעפ"כ לא יצא, א"נ קים להו דלא מיערבב קלא דבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו.
קושית השפת אמת וישוב שיטת רש"י
והשפת אמת הקשה לפי"ז, דאכתי קשה דא"כ כשתוקע שיעור מצומצם אף שנשמע אח"כ קול הברה יוצא, וא"כ מדוע סתם התנא אם קול הברה שמע לא יצא, וצ"ל שזה עצמו פירוש המשנה אם קול הברה שמע היינו כגון שהאריך התקיעה יותר מן הראוי ובא קול הברה בעודו תוקע שכל הפסול הוא ששומע במשך התקיעה קול הברה, אבל אם סיים התקיעה ואחר נשמע קול הברה, אין בזה פסול, ובזה תירץ מה שהקשה הרא"ש על פירוש רש"י, שפירש אם קול הברה שמע שגם לשומעים מחוץ לבור אפשר להבחין בין קול הברה לקול שופר, ולכן פירש שתמיד לאלו שמחוץ לבור נשמע קול הברה ואלו שבתוך הבור נשמע קול שופר, אבל השפת אמת תירץ את רש"י שאפשר להבחין בין קול הברה לקול שופר הוא בזה שאם קיצר בתקיעה ותקע שיעור מצומצם ונמצא שבא קול הברה אחר שסיים התקיעה יצא שקול ההברה לא נשמע עם קול השופר, אלא אם האריך בתקיעה שקול השופר נתערבב עם קול הברה זה פוסל את כל התקיעה, ובזה מדוייק לשון רש"י אם קול שופר שמע בלא קול הברה, ואם קול הברה שמע עם קול השופר, דלכאורה מה בא רש"י לומר אלא הפירוש כנ"ל דהכל תלוי אי בעודנו שומע קול שופר בא קול הברה, או אם נגמר כל קול השופר קודם שבא קול הברה. אמנם הרשב"א אחרי שהביא את דברי הרמב"ן כתב דלולי דמסתפינא אמינא דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור, בשלא האריך בה בכולה אלא כדינה, ובשיעור התקיעה יש מקצת בבור ומקצת על שפת הבור, ואפילו הכי יצא, דכיון שאותה תקיעה כשרה לאותן שעומדים בתוך הבור, אין זה מקלקל לאותן השומעים מחוץ לבור, וסגי מה ששומעים סוף התקיעה בהכשר, והגמ' הקשתה ע"ז ולבסוף מסיקה הגמ' שאין יוצאין בין אם תחילת התקיעה בפיסול ובין אם סוף התקיעה בפיסול, ורבה איירי באופן שלא תקע לאחרים אלא לעצמו, ותוקע ועולה מהבור שתמיד שומע קול שופר, ומבואר שכל מה שפסל רבה זה דוקא בשיעור תקיעה שמקצתה בפסול ומקצתה בכשרות, אלב אם יהיה שיעור תקיעה חוץ מהפסול בזה לא דיבר רבה ויוצא ידי חובתו שאין מקצת הפסול פיסל את שיעור התקיעה בהכשר.
קושית היום תרועה ותירוץ השפת אמת
והנה בספר יום תרועה למהר"ם בן חביב הקשה לשיטה זו דא"כ מדוע הגמ' דחתה את דברי רבה והעמידה שמדובר שתוקע לעצמו, נאמר שמדובר כמו בהו"א שתוקע לאחרים שיש שיעור תקיעה אחרי ששמע קול הברה לכן יצא. אבל אם אין שיעור תקיעה בכשרות אלא שמקצתה בכשרות ומקצתה בפסול לא יצא.
ותירץ השפת אמת שמבואר בשלטי גבורים בשם הריא"ז שלפי שיטה זו דאם יש שיעור תקיעה אחרי קול הברה יצא, ה"ה בשמע מקצת תקיעה קודם עלות השחר, ומקצתה לאחר עלות השחר אם יש שיערו תקיעה אחר עלות השחר יצא וכן משמע ברמ"א שכתב בסימן תקפ"ח בהא שתקע מקצת קודם עלות השחר ומקצת אחרי עלות השחר דבשיעור תקיעה נתבאר בסימן תקפ"ז, שתלוי במחלוקת שיש אומרים שיצא וי"א שלא יצא הרי דחד דינא אית להו.
וא"כ לא קשה מידי מה שהקשה היום תרועה שאם היינו מעמידים שמדובר שיש שיעור תקיעה אחרי קול הברה ולכן יצא יד"ח א"כ גם תקע מקצת קודם עלות השחר ומקצת אחרי עלות השחר כשיש שיעור תקיעה אחרי עלות השחר יצא יד"ח ומדוע רבה חילק ביניהם שמקצת תקיעה בבור יצא, ואילו מקצת קודם עלות השחר לא יצא. ונראה שהיום תרועה הבין שאמנם נדחה החילוק שאמרה הגמ' בתחילה שיש הבדל בין תקיעה דבור, שהמקום הוא מקום חיובא לעומדים בבור ולכן אין קול ההברה בזה פוסל את שיעור התקיעה שנעשה אח"כ בהכשר, אבל בתקיעה קודם עלות השחר שאין זה זמן חיובא כלל בזה המקצת תקיעה בפסול פוסל גם את שיעור התקיעה שאח"כ.
שיטת הריטב"א ובעל העיטור בסוגיא
ובחדושי הריטב"א מבואר שבהו"א הגמ' הבינה שמדובר בשיעור תקיעה שמקצתה בכשרות ומקצתה בפסול, ובזה מתורצת קושית הרמב"ן מתוקע לתוך הבור, וכן זה הביאור בגמ' בדף כז. שמאריך בתקיעה הכוונה במקצת ואין שיעור. ועיין ביום תרועה שכתב שלפי הרמב"ן ז"ל שיש שיעור בזה שמאריך בתקיעה. אבל למסקנת הגמ', שהגמ' העמידה שרבה מדבר באופן שתקע לעצמו, אבל בתוקע לאחרים אף אם יש שיעור תקיעה אחרי קול הברה לא יצא.
וכן פירש בעל העיטור, במהלך השני שבהו"א של הגמ' מדובר שיש רק שיעור תקיעה ובזה רבה אמר שיצא, והביא ראיה מקושית המג' מתוקע לתוך הבור, שכיון שרבא מדבר בשיעור תקיעה שמקצתה בפסול ומקצתה בהכשר, א"כ קשה מתוקע לתוך הבור שיצא בתקיעה לפני שיתערבב הקול, אבל למסקנא שהגמ' העמידה שתוקע לעצמו, ולא העמידה שמדובר שיש שיעור תקיעה לבד מהמקצת של פסול. ולכן לרבה יצא, מבואר שגם בכה"ג לא יצא.
הטור העלה את מחלוקת הראשונים וכן הב"י
והנה הטור בסימן תקפ"ז כתב וז"ל, אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר והאחרים לא יצאו אע"פ שבסוף התקיעה שמעו קול שופר כיון שלא שמעו קולו בתחילה לא יצאו, ששומע תחילת תקיעה בלא סופה או סופה בלי תחילתה ואין באותה מקצת שיעור תקיעה לא יצא, ובעל העיטור כתב שאפילו יש במקצתה שיעור תקיעה לא יצא עכ"ל.
ובב"י הביא שתי שיטות אלו בשם רבינו ירוחם וז"ל כתב רבינו ירוחם השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או שאמר למתעסק בתקיעות שהתחיל לתקוע במתעסק בלא כיון להוציא וא"ל באמצע תכוון להוציאני י"ח ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא כיון שתחילתה לא הוי בחייב. וי"א שיצא כיון דאיכא שיעור תקיעה בחיוב אע"פ שתחילתה לא הוי בחיוב וראשון עיקר ולזה נראה שהסכים הרא"ש ז"ל עכ"ל,
ובסימן תקפ"ח כתב הטור ז"ל בזמן הראוי לתקוע כיצד משעת הנץ החמה עד הלילה דתנן כל היום כשר לתקיעת שופר ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא אבל בלילה לא, לפיכך שמע מקצת תקיעה בלילה ומקצתו לא יצא עכ"ל.
קושית הב"י על הטור
ובב"י כתב ומש"כ לפיכך שמע מקצת תקיעה בלילה ומקצתה ביום לא יצא בפרק ראוהו ב"ד נח. אמר רבה שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שעלה עמוד השחר לא יצא, וכו', ומיהו תיבת לפיכך שכתב רבינו אינו מיושב דהא לא נפיק ממאי דכתוב בסמוך דאע"ג דתקיעה בלילה לא מפקא יד"ח, אם איתא דשמע סוף תקיעה בלא תחילתה הוה נפיק יד"ח ה"נ יוצא היה יד"ח ולא אמרינן דלא יצא, אלא משום דקימ"ל דשמע סופה בלא תחילתה לא יצא וא"כ מאי לפיכך, ודוחק לומר דקאי גם למ"ש בסימן שקודם זה דשמע סוף תקיעה בלא תחילתה יצא, כלומר שאף אם שם יצא, כאן ששמע מקצתה קודם ע"ה לא יצא, ועיין בט"ז מה שיישב את קושית הב"י, ובמאמר מרדכי מה שתירץ בזה.
דיון הרביד הזהב בדברי השו"ע
ובשו"ע בסימן תקפ"ז ס"ג כתב ז"ל השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב או שאומר לתוקע במתעסק כוין להוציאני יד"ח ותקע ומשך בה שיעור תקיעה לא יצא וי"א שיצא אי איכא שיעור תקיעה בחיוב הג"ה וה"ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה שהיה התוקע בבור והוא עמד בחוץ ובאמצע התקיעה יצא לחוץ.
ובסימן תקפ"ח ס"א כתב וז"ל, ואם תקע מקצת תקיעה קודם שעלה ע"ה ומקצתה אחר שעלה ע"ה יצא, ובהגה אם היה שעור תקיעה במה ששמע ביום נתבאר בסימן תקפ"ז.
ובשו"ת רביד הזהב (סי' כ"ג) לרבינו מהרד"ם נשאל על מה שכתב מרן ז"ל בסימן תקפ"ז השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב לא יצא ובריש סימן תקפ"ח כתב וז"ל אם שמע מקצת תקיעה קודם ע"ה ומקצתה אחר שעלה ע"ה לא יצא עכ"ל מאי בינייהו שנראה לי שהדברים כפולים.
תשובה, כבר הוקשה לי דבר זה וחפשתי אחריו ומצאתי להט"ז (תקפ"ז סק"ב) שכתב וז"ל על מה שכתב בסוף סימן תקפ"ז מקצתה שלא בחיוב כגון שתקע קודם שעלה ע"ה עכ"ל. ואני אומר אחר המחילה ממעלת כבוד תורתו הרב שלא כיון אל האמת שאם אפשר שהפירוש יצא מפיו ז"ל א"כ מה לו למרן להביא דין אחד כפול בשתי שיטות, והלא הוא ספר הקצר, ועוד שלא היה לו להביאו בב"י בשם מהרי"ל מאחר שהוא עתיד לכתבו מהרה חושה מהגמ' בפרק ראוהו ב"ד, ע"כ הנלע"ד פשוט שהכוונה האמיתית הוא שלא בשעת חיוב ופטור מיירי, אלא בחיוב האיש ופטורו קא מיירי, וכגון ששמע מקצת בשעה שהיה עוסק בצרכי רבים או משמר מת או חופר קבר, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף שאפשר לשמור ולקרות כאחד, פטור, שאין סברא להטריחו במצוה אחרת עכ"ד ועפ"ז כתב לבאר בשתילי זיתים בסימן תקפ"ז סק"ד כגון שהיה עוסק במצוה שהוא פטור ממצוה אחרת.
וכדברי רבינו הרביד הזהב ממש כתב גם בספר יפה ללב (ח"ב סי' תקפ"ז) שהקשה למה שנה דין זה בסי' תקפ"ח, וכתב ליישב דמיירי שלא בחיוב מחמת שמת לו מת או שהיה נכפה ושמע בעת שטותו, או שהיה קטן והגדיל, וכיוצ"ב כתב בספר פקודת אלעזר בשם המשד"ר, ונמצאו נביאים מתנבאים בסגנון אחד.
יישוב דברי הט"ז
ונראה דאף לפי הבנת הט"ז יש מקום ליישב דאין כאן כפילות, שהשו"ע בסימן תקפ"ח כתב דין המוסכם לכו"ע שאם שמע מקצת תקיעה בחיוב ומקצתה שלא בחיוב אין במקצתה שיעור תקיעה בחיוב לא יצא, ואם תקע צריך לתקוע שוב ולברך, אבל בסימן תקפ"ז הוסיף לבאר שאף אם שמע במקצתה שיעור תקיעה נחלקו הפוסקים, וזה מה שכתב הרמ"א ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום נתבאר בסימן תקפ"ז שיש מחלוקת הפוסקים. ע"כ. והיינו דמה שכתב מרן בסימן תקפ"ז ששמע מקצת תקיעה בחיוב ומקצתה שלא בחיוב הוא כמו שכתב הט"ז ששמע מקצת קודם שעלה ע"ה ומקצת אחר שעלה ע"ה, ויש שיעור תקיעה במקצתה בזה נחלקו הפוסקים י"א שיצא וי"א שלא יצא, ואף שמרן פסק דעה ראשונה בסתם והלכה כדעה זו בכל זאת כתב בכף החיים שאם תקע ויש במקצה שיעור תקיעה יחזור ויתקע אבל לא יברך לחוש לשיטה השניה שאומרים שיצא. וא"כ אין הדין כפול, וכמו שנתבאר.
דיון בדברי הרביד הזהב והיפ"ל
והנה במה שחידש הרביד הזהב שאם שמע מקצת תקיעה בפטור שהוא מצד הגברא יש מקום לדון, דהנה איתא בגמ' היה עובר אחורי ביהכנ"ס ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא, ומפשטות לשון המשנה משמע שאע"פ שכבר שכבר התחיל לשמוע קול השופר ואח"כ כיון לבו יצא ולכאו' קשה דהא הוה ליה סוף תקיעה בלי תחילתה, וצ"ל דכוונת המשנה שכיון לבו בתחילת התקיעה.
ואולם בספר משאת המלך (להגרש"מ דיסקין) כתב לחדש שאף בכיון לבו באמצע התקיעה ג"כ מהני, והיינו דהא דמצוות צריכות כוונה הוא רק לענין לצאת הגברא יד"ח המצוה אבל לענין החפצא של המצוה ה"ז אף בלא כוונתו, וא"כ יש לומר דמה שצריך שישמע אף תחילת התקיעה הוא רק לענין החפצא של המצוה דבלא שמיעת תחילתה אין כאן חפצא דתקיעה, אבל לענין כוונה לצאת יד"ח סגי לן אף אם יכוון בסוף התקיעה אם יש בה כשיעור, והיסוד לזה ע"פ מה שחילקה בהו"א הגמ' בין שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת, לבין שמע מקצת תקיעה קודם ע"ה ומקצתה אחר ע"ה, שהחילוק הוא שקודם ע"ה לא הוי זמן חיובא כלל, ואילו בשמע מקצת תקיעה בבור, הוי מקום חיובא לאותם שבתוך הבור, לכן בזה יש סברא שיצא שעכ"פ לאותן שבבור הוי תקיעה בחיוב, אבל קודם עלות השחר לא הוי תקיעה כלל, והנה למסקנא הגמ' הסיקה שגם בשמע מקצת תקיעה בבור לא יצא משום שלגבי השומע לא הוי תקיעה בחיוב ששמע מקצת כתקיעה קול הברה, אבל באופן שכל התקיעה הוא בכשרות, ואין קלקול בחפצא של התקיעה ורק מצד הגברא לא כיון, בזה אין מקום לומר שאם לא כיון בתחילת התקיעה וכיון בסופה שלא יצא, סוף סוף שמע את כל התקיעה מתחילה ואין קלקול בתקיעה, א"כ אף אם לא כיון בתחילה וכיון באמצע יצא יד"ח.
ועיין שם שביאר את הגמ' בדף כח. בהא דאמר רב יהודא שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, מ"ט עולה בת מעילה היא וכיון שמעל בה נפקא לחולין, מתקיף לה רבא אימת קא מעל לבתר דתקע, כי תקע באיסורא תקע וכו' והנה צ"ב בקושית רבא דלא יצא כיון שבאיסורא קא תקע דלכאורה קשה הא בתחילת תקיעתו יצא השופר לחולין ומסתמא היה עוד שיעור תקיעה לאחר מכן. וצ"ל דס"ל לרבא דכיון שתחילת תקיעה היתה בפסול א"כ תו הו"ל בכלל הא דקימ"ל דשמע סוף תקיעה בלא תחילתה לא יצא. ולפי"ז צ"ע מהי סברת רב יהודא, וכתב לישב ע"פ מה שהקשו תוס' בסוכה ל"ל קרא לפסול סוכה גזולה תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה, והמנ"ח תירץ דאיכא נ"מ לענין אם יחשב כאוכל מחוץ לסוכה, שאם זה מטעם הפסוק, הוי כאוכל מחוץ לסוכה ואלו מטעם מצהב"ע לא הוי כאוכל מחוץ לסוכה אלא הגברא לא יצא יד"ח והביאור שאם המיעוט מהפסוק הוי הסוכה פסולה, ונחשב כאוכל מחוץ לסוכה, אבל אם מטעם מצהב"ע הסוכה הוי סוכת מצוה ורק הגברא אינו יוצא יד"ח, ולכן לא הוי כאוכל מחוץ לסוכה. ומעתה גם בשופר של עולה, אף שתחילת התקיעה הוי מצהב"ע אבל אין קלקול בעצם התקיעה, שמצהב"ע הוי חפצא של מצוה ורק בגברא לא יד"ח וא"כ כיון שבסופה יש שיעור תקיעה אף שבתחילתה הוי מצהב"ע אין כאן חסרון של סוף תקיעה בלא תחילתה.
ולפי"ז לכאורה גם לנידון דידן שבתחילת התקיעה עוסק במצוה שפטור מן המצוה בתחילת התקיעה, ובסוף התקיעה יש שיעור, יש לומר דאין חסרון של סוף תקיעה בלא תחילתה כיון שאין חסרון בחפצא של התקיעה אלא החסרון מצד הגברא שהוא פטור מהמצוה, אין זה מגרע לסוף התקיעה ושפיר יצא יד"ח.
ואמנם יש מקום לחלק דחסרון כונה אינו חסרון כלל אלא ביחוס המצוה לציווי, משא"כ בעוסק במצוה שפטור מן המצוה, כיון שבזמן תחילת התקיעה אינו מחוייב כלל, הרי כלפיו אין זה מעשה מצוה, ודמי למקצת קודם עלות השחר ומקצת לאחר עלות השחר, מכל מקום בדעת הט"ז שלא פירש כן יש לומר דס"ל דכל שאין החיסרון מצד קול התקיעה עצמה, לא חשיב מקצת תקיעה.
איברא שבמטה יהודה כתב בהדיא שלא כדברי המשאת המלך הנ"ל, אלא אף היכא שבמקצת תקיעה לא נתכוין לצאת ובמקצת נתכוין, חשיב מקצת תקיעה. ומ"מ בדעת הט"ז יש לומר שאין פוסל אלא היכא שהחיסרון בגוף התקיעה וכנ"ל.
והנה בעיקר ההערה בעובר אחורי ביהכנ"ס ושמע קול שופר שהוי ליה מקצת תקיעה, עי' בספר אגודת איזוב הלכות שופר (דף ס"ג א') שכתב ליישב דמיירי דתוך כדי דיבור כיון לבו, וכיון דתוך כדי דיבור כדיבור דמי מהני למפרע להחשיב את כל התקיעה למצוה. ובשו"ת ארץ צבי (פרומר ח"א סי' כ"ב, דף ל"ה א') כתב ליישב עפ"י מה שהוכיח מדברי התוס' פסחים קט"ו א' דמעשה מצוה בלא כונה שם מצוה עליו, ועל כן חשיב כל הקול כמצוה, ולא הוי כשמע סוף תקיעה, עיי"ש. ולפי"ז פשוט שאין להביא ראיה לנידון הרביד הזהב, ששם פטור לגמרי בתחילת התקיעה.
וע"ע בארץ צבי ח"ב בחי' למס' ביצה (ה' ב') שכתב ליישב בדרך אחר, דמהני מתורת הוכיח סופו על תחילתו.
כתיבת תגובה