פעם אחת הלך אחד מקובל מבני מארי ת"ח ומאנשי מעשה, יצא מן העיר למחוז חפצו להרויח מזונו, לתמהונו ראה יותר ממאה ערבים דוחפים אבן גדולה אשר נתקעה באדמת חול, ולא יכלו להזיזה ממקומה כדי לעשותה מחסום נגד שטפון של גשמים, וילאו למצוא לה פיתרון וכמעט שעזבו אותה, והיהודי המקובל עובר לתומו בדרך ומסתכל מהצד, אמר להם הוי ריקים מאה איש לא יכולים להרים את האבן, אמרו לו יהודי מה אתה מייעץ לנו, אמר להם, כמה אתם רוצים לתת לי שכר ואני אטפל בה, התחילו להתל בו איך אתה לבד תרים אותה, חשבו שהוא מפגר, א"ל לא איכפת לכם אם לא אוכל אל תתנו לי מאומה, ואם אצליח להרים את האבן הגדולה הזאת תנו לי מה שאבקש, רק שתסמנו לי איפה להשים אותה, הסכימו לתת ליהודי, כל אחד מטבע כסף הנקרא קרוש אחד, ושק אחד צמוקים טובים, ומיד אחרי שקיבל הבטחה על השכר הזה, אמר להם תכסו את עיניכם לרגע אחד עד שאגיד לכם תפתחו ותראו, וכך היה. הוא הסתובב וכתב את השם הנכבד והנורא, ואחרי כמה שניות רמז להם לפתוח עיניהם ויראו את האבן מונחת על המקום שרצו, ושמחו שמחה גדולה, ותמהו מהפלא העצום הזה-והודו לו ליהודי על כוחו וחכמתו ונשקוהו וברכוהו, ורצו להוסיף לו עוד פרס על מה שיש לו ולא קיבל, וחזר לביתו לשלום שמח וטוב לב. אבל אחרי שהלך כמה מילין קינאו בו כמה צרי עין מהערבים הבזויים ורדפו אחריו כדי לשדוד אותו. הרגיש בהם היהודי הנ"ל וידע שכוונתם להרע לו. מה עשה לפני שישיגו אותו, כתב שם עליהם והפך אותם לכלבים שישמרו מאחריו ונתלוו אליו עד הבית ונשארו יממה אחת רעבים וצמאים לחורב ביום וקרח בלילה, כאשר ראה אותם באפס כוחות, ועיניהם זולגות דמעות אילמים ולא יכלו לפתוח פיות, ריחם עליהם ומחק מהם את השמות, וחזרו לכמות שהיו, והשביע אותם שלא יזיקו, והסתלקו להם