הנגיד רבי סלימאן גמאל (גמליאל) זלה"ה
הופעתו של משיח השקר שבתי צבי עוררה הדים בתימן, "ובאותו זמן עלה תמרות עשן משיחות שבתי צבי והגיעו אליהם שמועות משעשעות, ובהיותם דחופים ומעונים היו מתלחשים בבשורות הגאולה הנשמעים לאזניהם, ודרך ההמונים הפתאים להגדיל ולהרבות דברים והקול נשמע בשערי המלך והשרים, ובתואנה קלה מצאו טענה להינקם מכל היהודים להכניעם ולהשפילם בגזירות אלו ולענות רבניהם וחשוביהם במאסרים ועינויים קשים ימים אין מספר =(סע"ת ט).
תקופה זו שראשיתה בשנת התכ"ו מתוארת בהרחבה ע"י החכם חיים חבשוש בספרו קורות ישראל בתימן =(נדפס ע"י הרב יוסף קאפח בספונות ב. תשי"ח עמ' רמו-רפו). וכך הוא כותב …ביום ארבעה עשר לחודש זיו השמועות והבשורות יחד הרנינו לבם ובאמת ובתמים הכינו נפשם להושע מצרתם וגלותם. ובו ביום אחר תפלת המוסלמים תפלת הצהרים של יום ששי שלח משנה המלך היושב בצנעא אחר הרה"ג סלימאן גמאל הנגיד לבני דורו בתימן, והוא עודנו מדבר עם תלמידיו מעין כבוד קדוש היום והנה משרתי משנה המלך הגיעו ויבהילו להביא את הרב לפני המשנה, התלמידים ברחו מבוהלים ודחופים, והרב חלה פני המשרתים עד בוש למען ישפוך שיחו לפני קונו, וילכו יחדיו אל מקום אשר אמר לו האלקים להתפלל שם. וכאשר הגיעו לחצר בית הכנסת החיצון סגר הדלת, וגם החצר התיכונה סגר בעדם, והוא לבדו נכנס לבית הכנסת ודמעותיו על לחיו, ונתפלל תפלת תחנונים קצרה הידועה לו ויצא. ואח"כ הוליכוהו לפני המשנה ודבר אתו משפטים אשר לא נודעו, גם תשובת הרב לו, ובשצף קצף לפני הקבלת שבת ברזל באה נפשו, כי כן צוה המשנה להביאו במשמר לראות מה יהיו חלומותיו, תלמידיו וכל הקהל בכליון עינים קוו לראות פני נגידם, ועד היום לא ראוהו עוד.
בליל פסח זה נעשה הסדר באנחה ואנקה ובשברון לב, ורובם נחבאו אל הכלים. והמשנה שלח מכתב אל המלך אל עיר שהארה לחרוץ משפט על דברי נגיד היהודים, ולדעת מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ בקלונו, תואנה גדולה מצא המלך הצמא לדם היהודים לאמר זה האיש מורד וממריד אחרים בממלכתי, ולכן ביום ששי הבא אחר תפלת הצהרים תעשה בו נקמה לעין כל, למען ישמעו וייראו כל מאמיני "חמאר עזיר" (כנוי למשיח בפי המוסלמים) ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה עוד. אלה תוכן תשובת המלך אל המשנה …וביום העשרים ושנים לחדש הנזכר צוה המשנה להעביר קול בכל רחובות צנעא שאחר תפלת הצהרים יבואו לראות מצות המלך אשר גזר וצוה לעשות עם הנגיד הגאון סלימאן גמאל לחרפת היהודים. ויהי אחר צאתם מבית מסגדם גדודים מתגודדים כמשפטם, ויריצוהו מן הבור בכבלי ברזל אשר עליו וזרועותיו אסורות בחבל מתחת כתיפיו. ובחוזק אמונתו לא נפל לבו. וכגבור לרוץ אורח הביאוהו אל הרחוב הנקרא היום חלקה, ושמה התאספו המושלמים המתפללים עם העברינים וגם שר הטבחים הוכן שם ולהב חניתו בידו. וידבר אליו המשנה בענוה ובכובד ראש לעיני כל העם את כל דברי מכתב המלך ותוכחתו, והרב שלמה הקשיח את לבו מיראתם, וידבר אליו עוד המשנה בגאוה וגאון לאמר, אם תאבה ושמעת להיותך כמונו טוב הארץ העליונה והתחתונה תאכל, ואם תמאן ומרית, חרב תאוכל כי פי המלך דבר. הנאמן לאלהיו השיבו בגאון בטוב טעם ודעת, טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו, טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'. וכראות המשנה אומץ לב הנגיד ויצו להוקיע אותו נגד השמש עד אשר יפותה לקול המון חוגג סביבו בחשבו אולי משגה או מטורף הדעת הוא. ושר הטבחים הרעים עליו בקולו לאמר "יא כאפר צלי ען אלנבי וייטב לך ותחי נפשך, ודע שהנביא שלנו עשה דתינו לכם למקלט לכל אשמה ולכל עון. והמלך והמשנה חמלו עליך לבלתי הכותך מכת רוצח רשע ואכזר. ויתמרמר שלמה הנגיד ויאמר, הוי בן הגר המצרית, עוני הסגירוני בידך ופשעי מכרוני, ולמה תתן עלי בקולך, למה תרחיב פיך נגדי ותאריך עלי בלשונך להשמיעני חרדות מחוזק ידך המליאה דמים ומהצלחתך המנויה, ולולי קדמתיך בספרי קדשי, אולי לדברי הוללותך החרשתי. לכן, שמע נא דברי, נביאי וחוזי הנזכר במלכים ונשנה בישעיה ונשלש ביחזקאל על דברי אשור לישראל באמרם, הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה, כן זאת היא עצת אשורים, ולי מה יקרו דברי נביאי וחוזי מכל אלפי שקר הבלי הבטחתך, ולכן, יקר בעיני ה' המותה לחסידיו.
וכדברו כן, היתה מהומת ה' רבה מאד על ההמון אשר התאספו שם, מהם אמרו זה האיש מכשף גדול הוא, ומהם אמרו לא מכשף כי אם עון גדול הוא להרוג נפש היהודי, ולנו לא יכופר ולא בדם שופכו. ויגש שר אחד מזרע המלוכה ויכהו מכת אגרוף על ערפו עד אשר לארץ הפילו, ושלף את שלחו מעל חגורתו ויכרת בה את ראשו …וימהרו ויחלצו ממנו המשרתים את כל לבושו מעליו, ולא הניחו אף חתיכת בגד על בשרו, כי חק הוא למשרתים לקחת את כל בגדי מחוייבי מלכות, את הראש אחר ששחקו בו ככדור, תלו אותו על שער המדינה הדרומי הנקרא באב אלימן, ואת גוית הנהרג למען אמונתו, בחבל ארוך מתחת זרועותיו קשרוהו והעבירוהו סחוב והשלך ערום בלי מכסה אף על שתותיו בכל שוקי העיר, ואחר תלו אותה ברחוב עד לערב, למען הכאיב והדאיב נפש יעקב. ואז צוה המשנה לאשר הם בתוך צרה, זרה היא לקבור את הגויה לבד. ואת הראש נשאר תלוי שלשה ימים עד אשר הוכרחו היהודים לשקול כסף רב לשומר אחד משומרי העיר בהחבא לתתו להם לקברו. השומר הערבי מפני הפחד או מפני החרפה הטמיון את הראש בבית המשמר הנקרא נובה אשר היה תלוי שם. אחרי זה נתן המלך את כל בתי היהודים למשסה לבני חילו ויבוזו את רכושם.
רבי סלימאן אלגמל (גמליאל) קידש שם שמים במותו, ובכך נמנה בין גדולי עולם שמסרו נפשם על קידוש השם.
ספר חכמי היהודים בתימן, ירושלים תשנ"ב, עמ' עג.
כתיבת תגובה