"אחד שומע ורואה ומפחד. שנים שומעים ואינם רואים ומפחדים. שלשה אינם שומעים ואינם רואים ואינם מפחדים" – אימרה זו נאמרה ע"י טאלב, הקשיש בחבורה, באזני בנו ושני מלוויו האחרים, כדי לזרז להם להלך בצותא ובצפיפות זה ליד זה. אין דרך זו חדשה בשביל ההולכים בה סאלם ומלוויו עוברים בה שתי פעמים ביום: בבוקר בדרכם לעבודה, ובערב כשהם חוזרים הביתה. הנוף המרהיב העוטר אותם – נחל זורם מכאן והרים וגבעות מכאן – אינו מעורר בהם עוד ענין מיוחד. גם הבוקר השכימו הארבעה עם שחר לאזורי המעינות החמים ללקט מלחים – מלחי בורית ונתר המצויים שם. ועתה הם חוזרים. כשהם ובהמתם עמוסים לעייפה אולם הפעם, מחמת השעה המאוחרת, התחילו הארבעה לחוש במין פחד כמוס, הצללים הארוכים של ערוב יום, ההמיה של הנחל המלווה אותם לאורך כל הדרך, קרקור הצפרדעים הבלתי פוסק וקריאות העורבים החגים בשמים בטרם ישובו לקניהן. – כל אלה עוררו בהם תחושות טמירות ומפחידות. הפחד מפני הלילה ומפני המסתורין שהוא טומן בחובו דירבן אותם ללכת יחד בשורה מלוכדת. הם חימרו אחרי חמוריהם בצעדים מאוששים. השמיעו קריאות זירוז והתפללו מנחה תוך כדי הליכה. המחשבות על שדים ומזיקים. ובמיוחד על "שמע-ישראל"! הוא כינויה של לילית. העלולה להופיע בכל רגע מאחורי כל שיח או סלע ולהתיצב לנגד עיניהם ניקרו במוחם בכל עוז. גרם לפחד זה סאלם עצמו. יהודי כבן שלשים וחמש. שחזר ושינן באזני יחיא בנו. נער כבן שלש עשרה. את לחש הסגולה: "אחד שומע ורואה ומפחד". שני המלווים. היו אף הם נערים. כבני ארבע עשרה שנה בערך. אחד מהם הוא בן דודו של סאלם. והשני – נער יתום שכינו אותו בשם "בן האשה". כינוי של פחיתות, משום שגידלתו אמו. – "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב" – לימד סאלם לבני חבורתו ועמד וסיפר להם מעשה שהיה. כדי שנערים כמותם יקחו מוסר וידעו שאסור לאחר בלילות בדרכים – צאו וראו – פתח סאלם את סיפורו: – צאו וראו כמה מעשים וכמה מעללים התרחשו על-ידי אבותינו במקומות אלה. מספרים כי נסים דחביש רגיל היה להלך יחידי בלילה ולא היה חושש. פעם אחת נקרתה לפניו בחצות הלילה בדרך זו "שמע-ישראל" בצורת אתון. נסים דחביש, שחשב את הבהמה לאתון של ממש, חמד בה. שכן היתה זו אתון משובחת ומיהר ללכדה. הוא רכב עליה ללא רסן ואוכף ודירבן אותה ללכת אחרי חמורו שהיה עמוס סחורה ולא היה סוטה מן הדרך. אך "שמע-ישראל". שלא נעמה לה כלל הרכיבה על גבה. התחילה להשתולל. כדי להפיל את רוכבה אחור אומץ לבו של נסים לא היה לרוחה החמור השקט והמאולף החל אף הוא להשתולל. האתון הציתה בו את אש התאווה והיה הכרח לרסן אותו. כדי להרגיעו אנוס היה נסים להרחיק את האתון מעל ידו. הוא תפס בו ועזב את הבהמה הפראית לנפשה. ולא בלי צער על אבדנה. לא הרחיק נסים ללכת מן המקום שבו עזב את האתון. והנה הוא רואה לפניו עז עומדת באמצע הדרך. נסים, ירד גם הפעם מעל חמורו, תפס לה לאותה עז. שחשב אותה לעז אובדת. והרכיבה על שכמו. הוא שמח על המציאה והתנחם בה לאחר אבדן האתון. כאשר התקרבו למבואות הכפר הנתון בתרדמת הלילה קידמו הכלבים את פניהם בנביחות מחרישות אזנים. על מי ולמה יצא קצפם של הכלבים? העז שהיתה עד עכשיו שקטה התחילה לפרכס ולהיאבק. הכלבים הפילו פחדם עליה. משלא יכלה להשתחרר מידיו האמיצות של נסים. פתחה פיה בלשון בני אדם ודיברה תחנונים: – אלכלבלב. יא נסים. אלכלבלב: אני יראה מהם נסים. שנדהם למשמע אזניו, הרפה לרגע מן העז. וזו ניצלה את מבוכתו וקפצה מיד מעליו. אך לפני שקפצה היא הרטיבה את בגדיו. כדי להשפילו ולנהום בו על מה שעולל לה כאשר רכב עליה והתאמץ להכניעה היא אמרה לו בלעג: – רכבה ברכבה. ואלבול פאידה (רכיבה תחת רכיבה, והשתן ריוח שלך). כלומר, אני היא שניצחתי אותך ולא אתה ניצחת אותי. אז הבין נסים, שעז זו והאתון מלפניה, אינן אלא בריה אחת, והיא "שמע-ישראל" הלובשת צורות שונות. וכדי שלא ליפול ברשתה, הוא שלף תיכף סכינו מחיקו, נופפה לעבר העז המדומה וקרא בלב אביר: – גורי לך, הבת המרשעת והמורדת! דעי. כי לא תוכלי עוד להוליכני שולל או לתעתע בי. אם תפלי לידי פעם נוספת, תהיי טרף לכלבים. זאת עשה נסים דחביש. אבל מה יעשה אדם רך לבב? שאל הבן יחיא את אביו. – ידוע כי "שמע-ישראל" פוגעת רק באנשים רכי לבב – אישר האב את דברי בנו – המשל אומר. "ציאד תדכול בראס אדליל" (לילית נכנסת בראש הפחדן). היש לה סימן היכר כלשהו כדי שבני אדם יוכלו להיזהר מפניה? שאל יחיא בן הדוד את סאלם. אם היא מתגלה בדמות אשה. אי אפשר להבחין בה. אלא אחרי שמסתכלים ברגליה. לרגליה של "שמע-ישראל" יש טלפים כטלפי החמור. צדקה עשה עמנו הקב"ה. שהיא אינה יכולה להפוך את רגליה. רגלי החמור, לרגלי אדם. מסיפורך אני למד שהיא יראה מכלבים. הלא כן? שאל יוסף היתום המכונה "בן-האשה". – אכן. הכלבים מטילים עליה מורא גדול. כי הם חושפים אותה ומגלים את זהותה. הכלבים רואים מה שאדם אינו יכול לראות: הם מבחינים בין עז אמיתית לבין עז מדומה. צופים בשדים ורוחות חסרי צלם ודמות. ואפילו מלאך המות אינו יכול להיסתר מנגד עיניהם. ואינם מפחדים ממלאך המות? – אכן הם מפחדים ממנו. ואת פחדם זה הם מביעים בקול יללה מבשר רעות. כשהכלבים מייללים אות היא שמלאך המות משוטט בשמי העיר ומישהו חייב למות. – אם כן אמר יוסף "בן-האשה" בתרועת שמחה – אם כן. מהיום והלאה ילווה כלבי אלי. למה אתהלך בפחד תמיד מ"שמע-ישראל" ויש לי כלב עז כנמר שיגן עלי מפניה? דבריו של יוסף עוררו צחוק ולגלוג. משל אמר דברי פתיות מופלגים – רואים שאתה "בן-אשה". יא שוטה – לגלג כנגדו יחיא בן הדוד אם תתהלך כל הימים בלוית הכלב שלך יאמרו עליך שאתה רועה כלבים. משול לגוי. ותהיה מטמא במגע שכחת מי אתה? אתה כהן. כהן. ומה לכהן ולכלבים? אין לך צורך בכלב מלווה, יא שוטה – אמר יחיא הצעיר – דייך שתאמר את הפסוק "ויהי נועם" מתחלתו ועד סופו ואז לא תהיה ל"שמע- ישראל" שליטה עליך: הזוכר אתה את הפסוק בעל-פה? "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו ."- אמת ויציב – אישר סאלם קבלה היא בידינו, כי אמירת "ויהי נועם" מגרשת את השדים ו"שמע-ישראל" בכללם. הכלל אומר: "ויהי נועם לשדים". המשא שעל חמורו של יוסף נטה הצדה. ויחיא הבן ניגש לעזור לו לחבשו מחדש ולאזן אותו. סאלם ויחיא בן הדוד התקדמו בדרך לאטם. הם בכך, ולפתע פתאום נשמעה צעקת אימים מגומגמת הדומה לצריחת קוף בבון שעה שזה מותקף. הצעקה נתמלטה מפיו של סאלם שרצה לקרוא לבנו כי ימהר ויחוש אליו. אולם מרוב הפחד שתקפו הוא נאלם ממש ובמקום להגות את המלים באופן ברור הוא רק גימגם וצרח. רק לפי תנועותיו אפשר היה להבין שהוא קורא לבנו. הבן חש אל אביו, שעמד אותה שעה כולו שטוף זיעה. ורצה לדעת מה הסיבה לכל הבהלה הזאת? אולם לפני שהספיק להבין פשר דבר, הרים האב את ידו המיובלת וחלק לבנו כמה סטירות לחי נאמנות עד שהתיזו רשפי דמעות מעיניו – – אמור "ויהי נועם". יא פושע , – גימגם האב בכעס ובבהלה עצומה – כמה פעמים הזהרתי אותך והתריתי בך שלא תזוז מעל ידי, ובפרט בשעה כזאת, שעת בין ערבים, שבה ניתנה רשות למזיקים. אמור "ויהי נועם"! משסיים "בן-האשה" להתקין אח משא חמורו, מיהר להדביק את בני חבורתן ומצא אותם, להפתעתו הרבה, נטועים במקום עמדם נרעדים ונרעשים. עיניהם תקועות בנקודה אחת וליבותיהם פועמים בחוזקה. כל אחד מהם היה ממלמל וחוזר וממלמל לעצמו את הפסוק "ויהי נועם". – מצוץ את הטוק! – מיהר האב וזירז את בנו לעשות כדברו (הטוק – מין קמיע של ברזל, חישוק שמרכיבים אותו מסביב לצואר הילד, והוא משמש לנוי, ובו תולים את ה"שמירה" ואת הקמיעים הנחוצים).
(הערה 2)
כל אחד משלושת הנערים אחז את הטוק שלו בין שיניו ומצץ אותו. מציצת הברזל, כמו שתית המים, היא תרופה מועילה נגד בהלת פתאום או התרגשות פתע. החרדה שכבשה את סאלם נגרמה בעטיה של עז אחת שעמדה על התל הסמוך. עז זו פיגרה מאחרי העדר ונשארה כאן גלמודה ונשכחת. לפעמים הרימה את ראשה ופעתה בקולי קולות, לפעמים הורידה את ראשה ונגסה, תוך כדי פעיה. עלה שיח או צמח כלשהו. היה ברור לעין שאין זו אלא עז מן העזים. אולם מכיון שסאלם היה נתון בענינה של "שמע ישראל" הוא סבר אחרת. הוא היה בטוח שעז זו אינה אלא "שמע-ישראל" בכבודה ובעצמה: – בטוחני שעז זו אינה אלא "שמע-ישראל" – אמר והצביע לעבר העז הבודדה. הנערים התבוננו בעז בחרדה. אך גם בפקפוק, הם היו מסופקים בענין זה. יחיא בן הדוד היה הראשון שפיקפק בקול רם: – מנין לנו שהיא "שמע-ישראל"? – אמר – שמא עז תועה היא? – אי לך שוטה. -וכי מי שוכח עזים בימים אלה? – שיסעו סאלם בזעף מתי והיכן ראית עזים משוטטות ללא בעלים? אפשר שעז זו הרחיקה מן העדר. והרועה לא השגיח בה אמר יוסף היתום אף הוא את דעתו כל רועה יכול לספר לך שמקרים כאלה קורים בכל מקום. השכנה שלנו. למשל, זהרה העגונה, מצאה באחד הימים טלה קטן בחורש, עטפה אותו בבגד והביאה אותו הביתה… – אתה בא ללמד לי. יא "בן-האשה" – גער בו סאלם כנפגע והוסיף בהדגשה: – זה לא טלה, זו עז (העזים השחורות בכללן, היודעות להלך על צוקים ועל עברי פי תהומות כמו על אדמת מישור, מוחזקות באמונת העם כ"שדות"). וכי אין לך עיניים לראות את עץ הלתבה שהיא יצאה מתוכו? עץ הלתבה הענף והירוק, שהוא לפי האמונה העממית מקום משכנם של הרוחות והשדים. הגביר את ספקותיהם ופחדם. העז עמדה בקרבת אילן זה. באין אימת בעלים עליהם סטו החמורים מן הדרך ונפנו לכאן ולכאן לתור אחר מרעה. בני החבורה שראו אותם בכך. התחילו להוכיח זה לזה ולזרז זה לזה לקום ולרדוף אחרי החמורים. הם האיצו איש באחיו, אך אף אחד מהם לא ניסה לעקור ממקומו. איש לא רצה להיות הראשון ולא האחרון. כל אחד רצה להיות באמצע. מכאן לכאן, ניתקו ארבעתם ממקומם כאחד, כשיחיא בן הדוד צועד בראש ויוסף היתום בסוף. סאלם, הגדול בחבורה. דאג להבטיח לעצמו ולבנו מקום באמצע. אך זזו ממקומם. והעז. שעמדה במשך כל הזמן במקום אחד. זזה אף היא ממקומה והלכה אחריהם.
משראו בני החבורה שגם העז הולכת אחריהם. פתחו מיד בריצת בהלה ופיהם מדובב ב"ויהי נועם". הם רצו. אבל, למרבה הדאגה, גם העז רצה אחריהם. היא דהרה בעקבותם עד שהשיגתם ואף עברה אותם בשטף מרוצתה. עמדו ואף היא עמדה. וכאילו להכעיס נעצרה לפניהם באמצע הדרך ממש. בני החבורה עמדו מול העז אובדי-עצות וחסרי-אונים. הם ראו בהתנהגותה אות ומופת לתעלולי "שמע-ישראל" והוסיפו לדובב ב"ויהי נועם". אולם לחש זה לא השפיע במאומה על העז הארורה שהוסיפה לעמוד נכחם ומסרבת לפנות את הדרך. ולא זו בלבד, אלא היא עוד החלה לפעות בקול תחנונים. משל היתה אומרת: יהודים, קחוני עמכם והצילוני, אינני רוצה להיות טרף לשיני הזאבים והצבועים שעוד מעט יצאו ממאורותיהם. אך היהודים, שחכמים הם, לא נפתו להאמין לפעיותיה ולתחנוניה. וכי לא כתוב: "כי יחנן קולו אל תאמן לו, כי שבע תועבות בלבו"? לא, "שמע-ישראל" לא תוליכם שולל.
אלמלא הדאגה לחמורים ולמטענם העלולים לתעות באפיק הנחל ולשמש טרף קל לשיני הצבועים, קרוב לודאי שהארבעה היו עומדים כאן מי יודע עד מתי. אך החרדה על ממונם, והחושך היורד על הארץ, אילצו אותם להיות נועזים. ראשון למעיזים היה הנער יחיא בן הדוד. מפי השמועה למד ש"שמע-ישראל" מפחדת מברזל, ובעיקר, ממכשירי ברזל חדים משנזכר בכך, נופף בידו את סכינו והסתער על העז בצעדי און וכדי שזו תבין שהפעם הענין הוא רציני, מכריע, ושהמדובר הוא בסכין חדה – קרא לעברה את לחש-הקרב להזהירה ואמר: "אלחד אלחדיד, ואלפאס אלג'דיד" (חד הברזל, וחדש הגרזן)!!! משראו השלושה את מעשה האומץ של יחיא, אזרו עוז אף הם, שלפו את סכיניהם ועשו כמעשהו. עודם בעיצומה של ההסתערות, והנה נשמע קולו של הרועה הגוי שחזר לחפש את עזו האובדת. הוא שרק לעז וקרא בשמה, והעז, בשמעה את הקול המוכר לה, ענתה לו בקול ששון ורצה לקראתו. חושך היה כבר, אך הארבעה יכלו עדיין לראות כיצד הוא מעמיס את העז על כתפיו וחומק במהירות מהמקום. הם ראו אותו והכירוהו ואף הוא ראה אותם. בני החבורה, שהיו כהלומי יין, התפכחו עתה משכרונם. הם הוכו בתדהמה לנוכח טעותם המרה, התלוצצו זה על זה, ואין לומר שהם שמחו על שכך נגמר הענין. ברוב טיפשותם הם הפסידו עז, וחבל. סאלם היה כעוס מכדי להשתעות בדברי ליצנות עם הנערים, כעוס על אבדן העז וכעוס על עצמו שכך יכלה עז לתעתע בו. מה יהיה אם הערבי יתגולל עליהם ויטען שהם גנבו את עזו? הלא הוא ראה אותם, ואין להניח שהוא לא הכיר אותם. אלא שכאן נפל דבר שאיש לא פילל לו. למחרת היום סיפר הרועה בכפר. כי בעת חיפושיו אחרי העז הוא הבחין בארבע דמויות שהסתערו עליו בחרבות שלופות והוא משוכנע ובטוח שאלה היו שדים שיצאו מתוך עץ הלתבה הסמוך. הוא נשבע בזקנו, שראה בראש של כל דמות. למרות החשכה. זוג קרנים גדולות ומטילות אימה. הרועה היה מודאג מאד ממה שאירע לו ולא יצא אחרי העדר. אנשי הכפר שמעו את סיפורו בפה פעור ובפליאה רבה ויעצו לו לפנות מיד אל "בעל חפץ" ולבקש קמיע ואמנם הוא נשמע לעצה זו ופנה בו ביום אל סאלם היהודי הידוע בכפר כמומחה לאותו דבר. סאלם, שקיבל שכרו בנפש חפצה, כתב לו לרועה קמיע בשפת עבר וזה נוסחו:
גוי אין בינות, עיר בן אתונות,
רועה צאנות. וגם גדייתי.
לא אוסף נדחת. ולא ישיב נשכחת.
והפילני פחת, ואני לתמי הלכתי.
כי עזו הנדחה, עשתה לי תגלחה,
עד נשמה פרחה, ופחדה חייתי.
וגרם לי מהומה, ובושה גם כלמה,
יבעתהו דומה. כי רבה אנחתי.
והוא רואה שדים. וקרני הלדים.
וקמיע בדים, אני לו כתבתי.
וכתבתיו אשורית, גלוי לכל בן ברית,
ואל תגלה כתוב זה, ישראל ערבים זה לזה.
כתיבת תגובה