כ"ד – אוּלַ֥י יֵ֛שׁ – יפריד אך מעט בין הדבקים וכן בהמשך הפרק. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד. וכן בהמשך הפרשה בָּ֣ם מְאֹ֔ד (יט ג) אֶל־לוֹט֙ (שם ה) אֶל־ל֗וֹט (שם יב) וַיַּ֩עַל֩ ל֨וֹט (שם ל).
פרק י"ח
ג' – פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל – יבטא כל תיבה כמשפטה ולא יבלע הה"א שבתחילת תיבת הָאֹהֶל. וכן בכל כיוצא בזה.
ה' – וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ – יש מדקדקים להפסיק מעט אחרי תיבת אַחַ֣ר למרות שמוטעמת בטעם מוליך. המקור לכך מדברי הגמרא (נדרים לז ב) שם נאמר על פסוק זה כי הוא עיטור סופרים, והר"ן פירש שם שעיטור סופרים היינו להפסיק מעט אחרי תיבת אַחַר כי פירוש הפסוק סעדו לבכם ואחר כך תעברו ולא סעדו לבכם אחר שתעברו. ועיין בר"ן שם פירוש נוסף.
ח' – וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה – יפריד אך מעט בין הדבקים. אך ייתן לב שלא יישמע כטעם מפריד. וכן בהמשך הפרשה אוּלַ֥י יֵ֛שׁ (פסוק כד) בָּ֣ם מְאֹ֔ד (יט ג) אֶל־לוֹט֙ (שם ה,יב) וַיַּ֩עַל֩ ל֨וֹט (שם ל). וקח לך לשון הרד"ק (מכלול דף צ"ו הובא במנחת שי דברים ו ה)כשאמרו רז"ל שצריך ליתן ריווח בין הדבקים לא אמרו להפסיק. שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן כאשר הוא שאם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני, אלא אף על פי שיקראם במקף יתן ריווח והבדל ביניהם בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא.
י"ב – הָֽיְתָה־לִּ֣י – תיבת הָיְתָה מלעיל והלמ"ד בדגש חזק מדין דחיק. וכן בהמשך הפרשה אֵֽרְדָה־נָּ֣א (פסוק כא) אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א (יט ח) יָלְדָה־לּ֥וֹ (כא ג) מַה־לָּ֣ךְ (שם יז) תִּֽהְיֶה־לִּ֣י (שם ל) יִרְאֶה־לּ֥וֹ (כב ח).
י"ד – הֲיִפָּלֵ֥א מֵה' דָּבָ֑ר – בתיבת מֵה' האל"ף שבשם אדנות יוצאת במבטא, אך לקמן (יח ל) יִ֤חַר לַה' אין האל"ף יוצאת במבטא. והכלל בזה שכאשר תיבות מש"ה באו לפני שמות הקודש אזי האל"ף יוצאת במבטא, וכאשר יבואו אותיות וכל"ב לפני שמות הקודש האל"ף איננה יוצאת במבטא. ונתנו המדקדקים סימן בזה מש"ה מוציא וכל"ב מכניס. ודע שאין כלל זה דווקא בשמות הקודש שהרי לעיל בפסוק יב וַאדֹנִי זָקֵן אין האל"ף יוצאת במבטא. ומה שבשאר המקרא בתיבת אָדוֹן להטיותיה השונות האל"ף יוצאת במבטא (כגון לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם (לקמן מ א) וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים (דברים י יז) נמנו תיבות אלו כיוצאות מהכלל.
כ"ה – חָלִ֨לָה לְּךָ֜, חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ – תיבת חָלִלָה מלעיל והלמ"ד בתיבת לְּךָ בדגש חזק מדין אתי מרחיק.וכן בהמשך הפרשה יָ֣לְדָה בֵּ֔ן (יט לח) עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את (כ ו) עָשִׂ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ (שם ט) הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י (כא כג) גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ (שם) הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י (שם כו).
פרק י"ט
ב' – וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א – הלמ"ד בדגש חזק שלא על פי כללי הדקדוק אלא כך קיבלנו וכנראה נכתב לדרשה. וכן בהמשך הפרק ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ (פסוק יד) אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א (פסוק כ, עיין בדברי מהרי"ץ בחה"ד).
ל"ג – בְּשִׁכְבָ֖הּ – הבי"ת השנייה רפה וכן בפסוק ל"ז למרות שבאותיות בג"ד כפ"ת הבאות אחרי שווא נח הכלל הוא שיבוא בהן דגש קל.
פרק כ'
ד' – הֲג֥וֹי גַּם־צַדִּ֖יק – הגימ"ל בתיבת גַּם בדגש קל. ואף שהכלל הוא שכאשר תבוא אחת מאותיות אהו"י קודם אחת מאותיות בג"ד כפ"ת מבטלים מהן הדגש, אין כלל זה נוהג כאשר אותיות אהו"י יוצאות במבטא כגון כאן שהיו"ד בתיבת הֲגוֹי יוצאת במבטא. וכלל זה נקרא אצל המדקדקים מַפִּיק.
י' – מָ֣ה רָאִ֔יתָ – המי"ם בקמץ. הכלל בניקוד תיבת מָה שכאשר באה לפני שאר אותיות תנוקד המי"ם בפתח, וכאשר תבוא לפני האותיות ח"ע תנוקד בפתח סגול, וכאשר תבוא לפני האותיות אה"ר תנוקד בקמץ.
פרק כ"א
ג' – יָלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה – יזקוף מעט תיבת לוֹ להבדילה מתיבת לֹא. וכן בהמשך הפרשה וַתִּקַּח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ (פסוק כא) אָֽמַר־ל֥וֹ (כב ג) יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה (שם ח) אָֽמַר־ל֣וֹ (שם ט).
פרק כ"ב
כ"ב – רְאוּמָ֑ה – הטעם במי"ם ונקראת מלרע.
כתיבת תגובה